[כ"י] גבו לו בחזקת שאין לו כו'. ע' בקה"ע שפי' מה דא"ל אנא לא אמרית כו' דא"ל בכעס על מה שהשיב על דבריו וכן פי' הפ"מ וע"כ תמה המה"פ עמ"ש הרע"ב דהיכא דגבו לצורך קבורת המת מפני שהיו סבורין שאין לו ואח"כ נמצא שיש לו דלא אמרינן בכה"ג מותר המת ליורשיו כיון שהגביה היתה בטעות ושכ"נ מהירו' וע"ז תמה דבירוש' משמע להיפוך ולא נמצא בשום א' מהפוסקים לחלק בין הגביה היתה בטעות או לא ונעלם ממנו שו"ת הרא"ש (כלל ל) שכתב דהיכא דגבו לצורך שבוי ומת קודם שנפדה שלא זכו בהם יורשיו והיה מהצורך ליתן לכ"א מה שגבו ממנו והגם שהביא שם י"א דהם של יורשים הנה בח"מ סי' רפ"ג פסק כהרא"ש ועי' בח"מ סי' רנ"ג וע' בגליון הש"ס שהניח בצ"ע על הרא"ש מהירושלמי ולדעתי דברי הרא"ש והרע"ב צודקים דהא בירושלמי איתא דר' ירמיה סבר מימר כו' משמע דלא קאי הכי במסקנא ורק דרצה לומר כן וכשר' אידי חדית ליה הסברא דהא לא כיונו אלא ליה חזר בו וא"ל בניחותא אנא לא אמרית את מנא לך כלומר שתמה עליו שחידש הסברא הזאת מדעת עצמו אף שלא אמר לו ושיבח זאת הסברא וע"כ פסק הרע"ב כן וכ"ד הרא"ש וחלילה לומר על הרא"ש שנעלם ממנו דברי הירושלמי הללו והלא הרא"ש בעצמו סיים שם דברי הירושלמי דאין ממתין ביד הפרנסים דהיא שנויה אצלו וז"ב ועיין בביאורי הגר"א שנראה שפי' דברי הירושלמי כמו שכתבתי: