נמנו באושא שיהיה אדם זן את בניו קטנים כו' אמר עולא מתני' אמרה כך אם היתה מניקה כו'. נ"ל מתוך דברי הירושלמי הללו דסובר דתקנות אושא היתה כוללות גם לקטני קטנים. וכ' במהרי"ט בחי' לכתובות דק"ו ע"ש ובהכי א"ש דברי הרא"ש בנדרים (ל"ו ח') שכתב דתקנת אושא היתה לקטני קטנים ובראותי זאת נפלאתי דהא בש"ס כתובות (מ"ט) מבואר דתקנות אושא היתה בקטנים ובקטני קטנים הוא מימרא דעולא שם (דף ס"ה) וא"כ נראה דתקנות אושא לא היתה לקטני קטנים ושוב ראיתי בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ע"ט) שתמה כן על הטאה"ע (סי' קי"ב) שגם הוא כ' דבקטני קטנים היתה תקנות אושא וכתב דגם בהגמי"י כתב כן ע"ש. ותמהני עליו שלא העיר מדברי הרא"ש הללו אך לפמ"ש יש לומר דסמכים א"ע על דברי הירושלמי הללו. וראיתי להבית הלל ביו"ד (סי' ) שכ' ואפשר שהרשב"א בתשובה פי' דברי הגמ' כמו שפירשם הרא"ש שם שטעם שזן את בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתנן בפ' נערה מצוה לזון את הבנים קטנים ואפי' אם נאמר דכופין בע"כ הטעם משום צדקה והוי דומיא דשוקל את שקלו ע"ש. והוא תמוה דאיך אפשר שהרא"ש יפרש כך דא"כ תינח בנים אבל אשתו מאי איכא למימר דבזה ודאי חובה איכא. ואף שכ' שם הרא"ש דבבנים מצוה הוא דאיכא ולא חובה כדתנן בכתובות כו' ונקטנים ליכא לאוקמי. דתקנתא דאושא היא ולא מתני' אבל לא מטעם מצוה דהוא רק (מצוה) [תקנה] וע' בפיסקי הרא"ש ותראה שכן הוא ודברי הב"ה צע"ג: