ואתה דבר אל בנ"י לאמר אך כו'. ראוי לשים לב. (א) אומרו ואתה שהוא ודאי הדובר את ישראל. (ב) הסמיכות. (ג) או' לאמר אחר אומר דבר כו'. (ד) אומר אך מה בא למעט. (ה) אומרו כי אות היא שאחר או' שבתותי הל"ל הם. (ו) מה הוא האות כי מציאות היום חולף עובר. (ז) אומרו לדורותיכם כי מי לא ידע שהשבת הוא לדורות. (ח) במה יודע בשבת שהוא יתברך מקדשם. (ט) אומר ושמרתם את השבת אחר שנאמר למעלה שבתותי תשמרו. וגם אומר למעלה את שבתותי לשון רבים ופה או' את השבת. (י) כי למעלה אמר טעם א' ופה יראה טעם אחר כי קדש היא לכם. (יא) אומר מחלליה ל' נקבה ולא אמר מחללו כלשון הנביא ואו' מות יומת. (יב) או' כי כל כו' ונכרתה הרי נאמר מות יומת. (יג) כי באומר כי כל כו' יראה שהוא נתינת טעם ואינו אלא גיזרה והל"ל וכל העושה כו'. (יד) או' יעשה מלאכה שהל"ל תעשו מלאכה. (טו) כי לא היה צריך להזכיר רק השביתה בשבת לא המלאכה בחול. (טז) או' וביום כו' שהל"ל והיום. (יז) או' פעם אחרת כל העושה מלאכה כו'. (יח) או' ושמרו כו' כי הרי נאמר למעלה זה פעמים ולנוכח וכאן שלישית ושלא לנוכח. (יט) או' לעשות הראוי יאמר לשמור ולא לעשות. וגם שאינו אומר שנעשה בו אלא שנעשה אותו שהוא בלתי צודק. (כ) או' לדורותם ברית עולם מה הוא הברית עוה"ז. (כא) או' ביניכם הרי נאמר למעלה. (כב) או' שבת וינפש שהוא בלתי מובן כלפי מעלה:
והנה באו' ואתה כתוב לנו פרשת תצוה ענין א'. עוד יתכן במאמרם ז"ל (במכילתא) כי בעוד ישראל במצרים אמר משה לפרעה מי שיש לו עבדים עושי מלאכתו אם אין להם יום בשבוע לנוח בו יותש כחם ולא יוכלו עשות כראוי ויאמר פרעה כן דברת בחור להם אתה יום מהשבוע ויבחר להם את יום השבת. וכן ארז"ל כי כשנתן להם הב"ה את השבת שמח משה וע"כ אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו:
ובזה יתכן יאמר ואתה שקבעת להם את השבת מאז הזהירם עליו וזהו ואתה דבר כו' אך את שבתותי תשמרו. והענין שאחרי או' ית' מלאכת המשכן אמר דבר אל בני ישראל כדי לאמר להם ענין המשכן. אך בזאת שאת שבתותי תשמורו שלא תדחה מלאכת המשכן את השבת. וז"א לאמר ואו' אך והטעם כי אות היא כו' כאשר יבא ביאורו בס"ד:
ולבא אל הענין והתכת הכתובים ולהתיר כל הספקות הנזכר נקדים ה' הקדמות (א) המפורסם בס' הזוהר (פ' בשלח דף ס"ג) כי כל שבת מתחלק לשנים שהם מדת לילה ומדת יום. כי ליל שבת מתייחס אל השכינה ומדת היום אל השם הגדול. כי על כן סעודת שבת יש לה בחינה בפ"ע. א' של לילה ושתים של יום. וע"כ בקבלת שבת בערב יום ששי ארז"ל מסכת (שבת דף קי"ט) שהיו אומרים בואו ונקבל פני שבת מלכתא שהוא על בחינת הלילה הבאה בעת ההיא. ועל היותה מתייחסת אל השכינה קראוה מלכתא. (ב) שאין שמירת השבת. העדר עשיית מלאכה בעלמא זכר למעשה בראשית שא"כ לא היה הוא יתב' מחמי' בדבר כ"כ. כ"א שהשתי בחינות של שבת הן רוחניות כאמור. משני שמותיו ית' כמדובר. ולמה שנפשות בני ישראל חלק אלוה ממעל ע"כ בבא השבת מתעוררות ומתרבות בחינותיה ומשפיעות אל כל מקומות קדושה. בפרט אל נפש כל איש ישראל לפי גדרה. בא אל תוך פנימיות נפשו שהנפש נעשית כהיכל אל השפע ההוא. יען כי הוא יתרון אור גדול מאד מאיכות נפשו. ואת היתרון הזה קראו רז"ל נפש יתירה שהוא על היתרון שיש לשפע ההוא. על מציאות הנפש אשר בקרבו או שקורין בשבת את נפשו על היתרון שיש לה ע"י האור הבא אל קרבה נפש יתירה. (ג) כי בנפש יתירה היא חלק אלוה ממעל. למעלה מאיכות נפשו והוא מעולם שכלו מנוחה. ואין בו יחס שום בחינת מלאכה. וע"כ אשר בו חלק מהעולם ההוא ועושה מלאכה בנפש יתירה ההיא בקרבו. פוגם וקוצץ שורש נפשו ממקורה ומיד הוא נכרת. וע"כ גם בלי עדים והתראה. לא יבצר ממנו כרת. (ד) שע"י הנפש יתירה מתאחזת נפשו עם קונו. בחוט חסד משוך ממנו ית' אל תוך נפשו. וזהו ביני ובין בני ישראל. כמאמר ר' יוחנן במדרש רבה. משל למלך והמלכה שהם יחד. ובא זר ונכנס ביניהם. (ה) כי כאשר העושה מלאכה בשבת. קוצץ ומשרש נפשו משורשה. כך המכבד את השבת. בהתענג בו לשמח. ועסק בו בתורה. ונמנע מכל דברי חול. הוא מוסיף התעוררות. והתרבות הארה בבחינות השבת. כאלו את השבת הוא עושה. כענין ואנכי מלאתי כח את רוח ה':
והענין כי למה שאור בחינות השבת. הן בנפשו הוא הנפש יתירה מה שזה מענג את חלקי הנפש יתירה. שהן הן מאיכות בחינותיו בכוונת קדושת בחינות השבת העליונו'. כוונתי עולה ומאירה עד למעלה. ובזה יובן מאמרם ז"ל בגמ'. שרבי פלוני היה מרבה ביותר. להביא ולהכין לכבוד שבת ואמר לאשתו אלו היה ר' יוחנן בא להתאכסן אצלנו לא היינו מכינים בשבילו. והלא יקשה שאינו דומה כי אם היה בא ר' יוחנן היה הוא האוכל. אך עתה אנחנו האוכלים. ואנחנו השותים אך במ"ש כי הנפש יתירה הבאה לאדם. היא מאיכות גדולת קדושת השבת. הבלתי נפרדת ממנו. מה שאנו אוכלים לשר קדושת שבת מלבד מה שיהא מתקיימת בנו ע"י האוכל. כענין הלל שהיה אומר שהיה גומל חסד עם נפשו באכול ושתה. גם ע"י הכוונה לכבוד שבת העליון. הוא כאלו את השבת עצמו. אנו מכבדים ומענגים שאור הכוונה עולה למעלה ראש. ועל כוונה זאת אחשוב שהנביא דבר באו' וקראת לשבת ענג לומר אל תקרא לאכילה ושתיה ענג כי אם לשבת חקרת ענג. שתשמח ותגיל בלבך כאלו הוא עצמו הענג שתתענג בו בכוונתך:
ובזה נבא אל ביאור הכתובים אמר הוא יתברך הלא צויתי לעשות משכן לשכני בתוכו. אך בזאת שאת שבתותי תשמרו. ולא תדחו שבת לעשו' המשכן וזה בין בלילה בין ביום וז"א שבתותי לכלול מדת לילה ומדת יום שכל אחד בחינת שבת בפ"ע כמפורש בהקדמה ראשונה ולבל יקשה בעיניך למה לא תדחה שבת מפני מה שבו תשרה שכינה. על כן אני נותן לך שלשה טעמים. אחד כי אות היא כו' והוא לו' אל יעלה על רוחך שאין בשמירת שבת יותר כ"א להבטל ממלאכה. ביום שהקב"ה לא עשה בו מלאכה כשברא העולם. שהוא אות וזכר לחידוש העולם. שא"כ הוא היה נדחה מפני המשכן אך מה שאות היא השמירה שאמרתי תשמרו. הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם שהוא תוך נפשכם שהוא מעין היותכם היכל לשכינתי. שהיא גם הוא חלק אלוה ית' כאמור בהקדמה שנית ושלישית. וא"כ כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו. כ"א באדם כמד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן. וא"כ אמור מעתה איך בשבת שהאדם הוא היכל ה' יעשה מלאכה במשכן שהוא עצמו מצד עצמו אין בו שכינה אלא ממה שנמשך לו מן האדם. שע"י היות האדם היכל ה' נמשך אל המשכן: ... [Shabbat observance] is an inner thing that connects between Me and you, as it is something that is within Me and goes into you, meaning in[to] your souls - such that your souls become like a sanctuary for My Divine Presence, which is also a part of God, may He be blessed... And if so, since the dwelling of the Divine Presence in the Tabernacle is not intrinsic, but rather a result of man - as it is found (Exodus 25:8), "'And make Me a sanctuary, so I will dwell among you,' 'so among it,' is not stated, but rather, 'so among them'"; which is because the sanctuary of God is man, and it spreads out from him to the Tabernacle - if so, I will ask from this, how is it that man who is the sanctuary of God would do work on Shabbat upon the Tabernacle which does not intrinsically have the Divine Presence within it, but rather from that which is drawn to it from man; as it is drawn to the Tabernacle from man, in his being the sanctuary of God.
ועוד טעם שני והוא כי השבת היא לאדם קדושה לדורות והמשכן הוא אינו אלא בזמנו ואיך נדחה קדושה שהיא לדורות על מה שאינו אלא קצת זמן וז"א לדורותיכם: And there is also a second reason; and that is that the Shabbat [represents] eternal holiness for man, whereas the Tabernacle is only for its time. So how could the holiness that is only for [all] generations be overridden by that which is only for a limited time. And this is [the meaning] of that which is written, "for your generations."
ועוד טעם ג' והוא כי אם תעשו מלאכה בשבת במשכן לא יודע בעולם שבשבת אני מקנה בכם קדושה בנפש יתירה אלא שאין כוונת שמירת שבת אלא אות בעלמא שהיום השביעי שבת הקדוש ב"ה ממעשה בראשית. אך בהיות שאיני מניח אתכם לעשות מלאכת המשכן יכירו וידעו כי אין זה אלא שהוא ית' מקדש בשבת את ישראל בנפש יתירה הוא חלק אלוה ממעל. שע"כ אין ראוי שעודנו החלק ההוא באדם יעשה בו מלאכה. וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם וש"ת איך ע"י שהקב"ה מקדשנו בנפש יתירה נמנע ממלאכת המשכן ואפי' מכל מלאכה כלומר כי הלא תאמרו שאין כל הענין רק אות וזכר אל חדוש העולם. ועוד אשר כללתי באמרי שבתותי שהוא כמ"ש על בחינת לילה שהיא בחי' השכינה והיום שהוא בחינת השם הגדול מה ענין זה וזה. לזה אמר על בחינת הלילה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כי חלק קדש ממנה היא לכם בכם ממש היא נפש יתירה מבחינת הלילה וכ"כ מרום וקדוש הוא החלק ההוא הבא לכם ממנה כי מחלליה את בחינת הלילה שעושה בה מלאכה שעושה עודנה באדם דבר של חול שהיא המלאכה מות לו למעלה בשורש נפשו. יומת בעה"ז שהיא מיתת סקילה ואיך הוא מיתתו באותו עולם שע"י כן צריך לתקונו שיומת בזה העולם בב"ד הלא הוא כי בטבע למה שהעולם שהנפש יתירה בא ממנו היא עולם מנוחה. וע"כ האדם שהנפש יתירה עודנו בו יעשה מלאכה הוא פוגם וקוצץ בשורש נפשו הדבק למעלה ונכרתה שורשה ממנו ית'. וזהו כי כל העושה מלאכה בו ונכרתה מאליה הנפש מעמיה הן כל הנפשות המתייחסות אל שורש נפשו הנקראים עמיו כאשר ביארנו על פסוק ויאסף אל עמיו שנפשו לבדו נכרתה ואינה פוגמת בשאר עם שהיה להן קשר אמיץ בה. וז"א הנפש ההיא מעמיה:
וע"פ דרכו רמז לנו כי כאשר נאמר העושה דבר פלוני הוא פוגם או קוצץ אין הענין רק על שורש נפשו שנקצץ מדבקותה באלקיו ית'. שאל"כ אם חטא מה יפעל בו ית' ופסוק זה הוא ענין ההקדמה הג' ועל מדת יום ביום אמר ששת ימים כו' וביום השביעי שבת שבתון שהוא קדושה כפולה שאינו קדש של נפש יתירה שבאדם מבחינת שכינה של מדת הלילה כ"א קדש לה'. שניתוסף בנפש יתירה שקבל בערב יום שבת מבחינת שכינה בחינת השם הגדול. וז"א קדש לה' הוא השם הגדול ולא שיש הפרש בעונש של עושה מלאכה ביום לעושה בלילה כי לא כן הוא כי כל העושה מלאכה ביום השבת שהוא בכללות היום שכולל לילה ויום מות יומת. ואמר ששת ימים יעשה מלאכה לומר כי זולת הטעם האמור. לבלתי דחות מלאכת המשכן את השבת יש טעם אחר. והוא כי לא היה ריוח בדבר כ"א מלאכת המשכן היתה נעשית בטבע היית אומר שטוב לדחות שבת לקרב השראת שכינה בימים מועטים. אבל ששת ימים יעשה מלאכה כמאליה שאפי' איני אומר בששת. לרמוז שאין המלאכה הזאת תחת הזמן כ"א כבריאת העולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים כו' וא"כ כל מה שהיה ראוי ליעשות ביום השבת נעשה גם הוא בחול:
או שיעור הכתוב בדרך אחרת שאומר הוא ית' ששת ימים יעשה מלאכה כמאליה בזכות שוביום השביעי יהיה שבת שבתון קדש לשם ה' כו' ולהיות כי על מדת יום המתייחס' לתואר זכר. אמר יעשה ולא אמר תעשה שע"י זכות היום יהיה כן ולא אמר ענין זה גם בלילה על כי דרך המלאכה ליעשות ביום: