"הדעה והדבור"
"הדעה והדבור" בלשון שירת המלאכים, היא גילוי. "הדעה והדבור" בלשון "החי המדבר" (ראה 50) היא לשון "ההפשטה וההכללה" (44), שהיא כיסוי.
שירת המלאכים ל"חי עולמים" נאמרת בשפה 'גבוהה'. זוהי 'שפת המלאכים' שלדברי חז"ל דיברו בלשון הקודש. אם נזכור שביאליק מקשר בין המלים למלאכים – נמצאנו למדים על הספֵירה הגבוהה של השפה בעולמו החווייתי. בהקשר הדתי העמוק של גו"כ – והיצירה אכן מתרחשת בתחום שהוא חלק מהחוויה הרליגיוזית – עולה הכמיהה ששפת בני האדם תדמה לשפת המלאכים, ששפת ה"חי מדבר" תתעלה ותתקדש "לחי עולמים".
עגנון, טלית אחרת: לפנינו תיאור התפילה שבה שרים את "האדרת והאמונה", כשהחזן מכסה את פניו. הילד ואביו – כמו האדם ואלוהיו – משחקים במחבואים, והחזן, המסתיר פניו, באמרו את "האדרת והאמונה לחי עולמים", הוא כמשה בעמדו לפני האלוהים (ראה 86 "שהסתיר פניו"). הילד הקטן – כמו בן דמותו ב"בגדי המלך החדשים" – שואל את שאלת-השאלות על ההחמצה הגדולה: "הרי הוא קורא לו והרי הוא מצוי ועומד עליו, אם כן כיסוי פנים למה? אילו גילה פניו היתה שמחה גדולה בעולם". "מדוע המלך לבוש???" – שואל הילד שמואל-יוסף, במקום שה'מבוגרים' כבר חדלו לשאול והם מקבלים את 'מציאות החיים' כ'זה מה יש'...
(אנו מודים לטובה ואברהם הולץ שהפנו את תשומת לבנו לקטע זה של עגנון והקשרו לגו"כ).