כי לא יראה האדם
דברים רבה: מי שזכה להציץ מ'עבר לפרגוד' ולגעת באינסוף – מבקש לזכות גם בחיי נצח. אבל גם מי שזכה ב"הצצה" ונגע בעל-אנושי – אינו יכול ואינו זכאי לחרוג ממגבלותיו האנושיות. משה, שזכה לצאת חי מהמפגש החד-פעמי – ועוד הביא תורת-חיים לעם שלם – מבקש לו 'רווח אישי'. הוא, שהגיע לשיא רוחני – נכשל פה ב'הבנת הנאמר'. אפילו משה, העָנָיו מכל האדם, נכשל בחטא הגאווה (ודווקא בשאיפתו לחרוג מהספירה האנושית הבשר-ודמית הוא אנושי כל-כך...)
שוב ושוב אנו דנים עם ביאליק ומקורותיו בגבולות שבין הגילוי והכיסוי שהם גבולות האנושי והאלוהי. (וראה גם 68: "כי לא יראני האדם וחי").
פנים אל פנים
ח.נ. ביאליק, בשׂורה: ויש גם ביאליק אחר, יש גם חוויה אחרת של "פנים אל פנים" ו"פה אל פה", יש בשׂורה אחרת המנוגדת להלך הרוח השולט בגו"כ. נפרצת מחיצת העבים, נפתח הצוהר, כרובים יורדים לעולם – מהשמיים ולא מן התהום – והאדם ניצב "פנים אל פנים" ומדבר עם "השמים הנאוים"; בצינור ישיר "יזלפו שחקים שפעתם" (---) "זיו אורם", אור וריח של חיים רעננים. כאן, מימד הסכנה במגע עם האלוהי – נעדר.
"נפל כפתק מרקיע" – ראה "נפל פתקא מרקיע", בבא מציעא פו עא.