"מכאן ואילך"
בבלי שבת: הביטוי מופיע במסה ארבע פעמים – כהדגשה חוזרת ומצטברת של המעבר ממצב הגילוי (המסוכן) אל הכיסוי. כיוון שקיר מבדיל בין האדם ובין מה ש"מעבר הלז" – האדם הולך רק "מכאן ואילך". ביאליק משתמש כאן במושג מוגדר מן המקורות הבא להפריד בין שתי תקופות גילים, מצבים וכד'. (והשווה גם בבבלי יומא דף לט עא: "ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך – פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל").
אחריך אל תביט
בראשית יט, בבלי חגיגה: גם בפרשת סדום כמו בפרשת נח – שוב ממטיר אלוהים, והפעם מבול של "גפרית ואש". אשת לוט מפירה את ה'טאבו' ומציצה לאחוריה לראות את אלוהים בפעולה – ונענשת. רמזי הפסוק המקראי בגו"כ מגדירים את מעשה אשת לוט כהצצה אסורה ב"מופלא". ובהשתקפות חוזרת: את תחושת התהום בין ה"מעבר הלז" ו"מכאן ואילך".
ב"מופלא"
בראשית רבה, פרשה ח': "ביד חזקה ובזרוע נטוייה" חוזרת סדום אל מצב התוהו שקדם לבריאה, אל המופלא והמכוסה האסור בהסתכלות. כי "רק התורה יודעת מה היה קודם ברייתו של עולם". האם חטא האדם ועבר על הטאבו בהציצו לסודות הבריאה, סודות האטום והגנטיקה – ובכך יביא על עצמו הרס? האם חדר ל'תחום האסור' בו מאבדים שליטה בתוצאות הגילוי? האם ניתן בכלל לבלום את הסקרנות האנושית בסייגים מוסריים או תיאולוגיים? ואולי דווקא בה משתקפת שותפות האדם בבריאה ובמעמקיה.
אל תציץ
בבלי חגיגה: ארבעת ה'תוהים' ה'מציצים' ש"נכנסו לפרדס" ('פרד"ס' – פשט, רמז, דרש, סוד, וכן מלשון פרדיס – גן עדן), עסקו ב'מעשה מרכבה' המסוכן של הצצה מעבר לפרגוד. השלושה שילמו את המחיר, פרט לר' עקיבא, שהאחרים לא שעו לאזהרותיו. ורבנו חננאל (שם, על חגיגה): "וציווה אותם ר' עקיבא: כשאתם מגיעים להביא באובנתא דליבא (תובנת הלב, הבנה רוחנית, בניגוד למראה העיניים) אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שאין שם מים כל עיקר אלא דמות בעולם נראית והאומר מים נהדף שנמצא משקר ובלשון הזה מפורש בהיכלות רבתי".
ופירוש הדבר: ר' עקיבא מזהירם שכשמגיעים אצל "אבני שיש טהור" שהן מראות הרוח, הבנות הלב העמוקות של הראייה הפנימית – אל להם להיכשל ולהמירם במראה עיניים ולצעוק "מים מים". וראה גם "ושער החמישים, כליל אבני השיש הטהור" ב"הציץ ומת".
בראשית רבה פרשה ב': בעוצמה מזעזעת מובא סיפורו של בן זומא התוהה ומסתכל במעשה בראשית. מציץ ומת (לעיל, עמ' 55).
"מאין הרגלים" – זה ביטוי של בעלי-סוד, שאיננו מבינים את פישרו. תיאודור-אלבק דוחים שורה של פירושים למושג זה ופוסקים: "וגם קשה לפרש מה שאמר ב"ז 'לא מאיין רגליים' וגי' זו עתיקתא (---) ובלי ספק היתה שאלה זו ידועה לסוד עמוק להדורשים במעשה בראשית, ור"י העיד עליו שמים וארץ שיודיעוהו מאין הרגלים".
ח.נ.ב, "הציץ ומת": השיר הוא הדרמה של בן עזאי. הכניסה לתחום האסור מתוארת בעזרת האביזרים השומרים את חומת גן העדן לאחר הגירוש: להט החרב, הכרובים ("התרשישים" והנחש, מזכרת החטא.