נקב קטן
ירושלמי סנהדרין: המלה "סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו" (גו"כ). "בשעה שבא דוד לחפור יסודות לביה"מ חפר חמש-עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. בסוף מצא חרס ורצה להרימו". דוד רוצה להרים את החרס למרות האזהרות. מדוע דוד של בעלי האגדה רוצה להגיע לתהום?
החרס הוא מ"סיני". הוא האיזון שהושג במתן תורה, השׂם גבול לתהום, המאזֵן בין התוהו והחוק, בין הגלוי והמכוסה. מדוע דוד "לא שומע" לאזהרות? כי דוד מבקש דיאלוג עם התהום; לחבר בין התהום לבית-המקדש. ואז, "כיוון שהרימו", כמעט ואירע אסון. האם דוד של התלמוד הירושלמי מעז פנים מול "סיני"? ומה משמעות העובדה שהתורה ניתנת בסיני, בחו"ל – והתהום מבקשת לפרוץ בירושלים?
דוד נבהל ועוצר את התהום בעזרת אחיתופל ו"שירי המעלות". השירה, המלה, היא ה"חרס", סמל תפארת המרסנת את תשוקות הקדומים וסכנת ההרס (ראה דב סדן, "אל השיתין" עמ' 46). כל נגיעה בתהום עלולה להמיט חורבן או לעורר ליצירה. התהום תמיד עומדת לפרוץ כשנוגעים בה. אבל כשם שביה"מק חייב לגעת בתהום ביסודותיו, לינוק ממנה ו"לכבוש" אותה – ממש כך הקודש והשירה, נוגעים בכוחות הנסתרים והעמוקים. מעשה היצירה הוא, אם-כן, מתן צורה לייצר ההיולי, המאיים.
דוד, בחפרו "אל השיתין", עירער את שיווי-המשקל בין "חוק סיני" והתהום – וכבשה מחדש בעזרת היצירה.
בבלי, סוכה: גם פה תהליך הקמת המקדש כרוך בסכנה מיידית. הבבלי מציג דגם תרבותי שונה מהירושלמי: מודל "כיסוי", המכסה על התיאור לפיו מנסה דוד לשנות את תוצאות מעמד הר סיני. נעלם החרס שהושם בסיני ותחת זאת כתוב על החרס ה"בבלי" השם המפורש – המלה המכסה. בכוח סמכותו ועוצמתו של האֵל (כסמל לתרבות כולה) נחסמת התהום.
התהום ירדה "שש עשרה אלף אמות" – כלומר יותר מדי, וכתוצאה מכך חסרה ה"לחלוחית" ועל העולם מאיים יובש (תרתי משמע) ואז – בהשפעת "שירי המעלות" שאומר וד – עולה התהום ועומדת באלף אמה.
המקדש – בנוסח הבבלי – יסודותיו מרוחקים מהתהום. שעה שהמקדש של הירושלמי נושק לתהום – רק "עציץ" מפריד ביניהם.
בראשית ז: "נבקעו כל מעינת תהום רבה" זכר המבול המיתולוגי – אותה שואה בה נמחה (כמעט) כל המין האנושי – חוזר ומופיע במיתוסים רבים ומשחק תפקיד פעיל בתת-המודע האנושי, הפרטי והקולקטיבי. הד פנימי לאיזה אשם, לאיזה קילקול בבריאה – המהווה איום מתמיד! ברית הקשת בענן רק מעידה על הפחד הקדמוני הזה, וגילגול מוטיב ה"חמש עשרה" רק מעיד שקיומה של הברית אינו מובטח והאיום שריר וקיים. כי ממה נפשך: אם יש ברית – מה צורך להגיד מחדש כל שנה על המעלות את חמישה-עשר מזמורי התהילים? (להלן עמ' 49 "עלי באר", בהרחבה על משמעות המספר 15).
פסיקתא רבתי: על בסיס הפסוק המדבר על שתי הכבשים שהקריבום למזבח, מתפתח הדיון בין ב"ש וב"ה בסוגיא הפסיכולוגית של כובש – כובס: ב"ש מציעים את נוסחת הכיסוי המתעלמת: לכבוש, להדחיק, לטאטא את העוונות אל מתחת לשטיח... לעומתם ב"ה מנסחים משפט כאילו קראו כבר את כל פרויד ותוספותיו: "כל דבר שהוא נכבּשׁ סופו לצוף" וד"ל. אלא מה יש לעשות: "לכבס", כלומר לטפל במירוק החטא עצמו.
נראה שמנסחי המחלוקת הם ב"ה, כי טענתם האירונית כנגד ב"ש נשארת ללא מענה. מכל מקום, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים".
דב סדן: אל השיתין: סדר מאפיין את גדולתו של ביאליק, בכך שמילא בנפש הדור את התפקיד שמילאה הדת ש"נתפרקה בחוליותיה". שירתו "מרפאה את הנפש" "שחומרי הבוהו וההרס שבה אמרו להמיט עליה שואה". וכל זאת "כדי להשלים בין הנפש הזאת לבין תפקידי הדור". כשהם שהמקדש נבנה על התהום – כן הקים ביאליק על התהום את היכל שירתו.
מה עובר בנפש המשורר עצמו כששירתו "מרפאת את הנפש"? סדן כותב על "חומרי הבהו" ש"הגשמתם ממש (---) תמוטת-אשיות וטירודם הוא מחבוא-פתן נסתר, שנקמתו בוא תבוא. כי רק עם גילגולם של יצרי-השחרית הגדולים, של תשוקות הקדומים שלנפש לתוך סמלי תפארת מתרסנת סכנת-ההרס". מה עובר על המשורר בתהליך הזה? במה הוא נוגע? סדן נעצר בנקודה זו. עדותו של ח.נ.ב בנידון מצויה בשיר "ויהי מי האיש". הד נוסף מצוי לנו בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר": "אני בחלבי ובדמי / את הבערה אשלם".
ח. נ. ביאליק
וִיהִי מִי הָאִישׁ
וִיהִי מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבֹא אַחֲרָי,
וִיהִי בֶן-חוֹרִין וִישַׁר קוֹמָה מִמֶּנִּי,
וְאִם-שִׁבְעָתַיִם יִיפוּ חַיָּיו מֵחַיָּי,
וְאִם יָבִין וְלֹא-יָבִין לְכָל-הֲגִיגִי –
אַחַת אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד: לַהֲמוֹן לִבִּי לֹא-יָבוּז
וּבְמַכְאוֹב נַפְשִׁי לֹא-יִתְעַלָּל.
בָּדָד, בַּאֲשֶׁר יְהִי, עִם סֵפֶר חַיַּי יִתְיַחֵד
וּבִבְלוֹאָיו יַשְׁקִיעַ רֹאשׁוֹ,
וְשָׁתָה אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַמְּרוֹרוֹת הָהֵם, וּבָאוּ
כְּזֶפֶת בּוֹעֵרָה בְּעַצְמוֹתָיו,
לְהַכּוֹת לִבּוֹ בְּשִׁגָּעוֹן וּלְהַעֲלוֹת מִמַּעֲמַקָּיו
שַׁאֲגַת נִצְלֶה חַי עַל-גֶּחָלָיו.
וְהָיָה כִּי-יִיגַע מִסְּחֹב אֶת-נַפְשׁוֹ בֵּין הַשּׁוּרוֹת –
שְׁבִילֵי אֵשׁ וָשֶׁלֶג עֲקֻבֵּי דָמִים,
וְכִי-יִסְלֹד כֻּלּוֹ מִפְּנֵי הַמִּלִּים הָעַקְרַבִּים
הַנּוֹשְׁכִים מֵרֹעַ לֵב אֶת-בְּשַׂר עַצְמָם,
נָשֹׁךְ וְהָדֹק שֵׁן וְהַרְעֵל עַד לְהֵחָנֵק
מֵאֵין אוֹנִים וָמֶרִי יַחְדָּו,
וְכִי יִרְוֶה עַד לְשָׁכְרָה אֶת-הַחֵמָה, עַד לְשַׁקֵּץ עֱנוּת אָב וָאֵם
וְעַד לְנָאֵץ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם –
וְהֵנִיס אֶת-עֵינָיו הַצִּדָּה, אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ, וּמָצָא
וְהִנֵּה נַפְשִׁי עוֹמֶדֶת שָׁם דּוּמָם,
חֲשׂוּפָה בְּכָל-נְגָעֶיהָ תַּעֲמֹד, וּבְכָל-מַדְוֶיהָ הָרָעִים,
וּבְכָל-כִּשְׁלוֹנָהּ וְעֶלְבּוֹנָהּ:
רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ, רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם, וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי.
וְרָאָה, וְכָבָה נִיצוֹץ הַבּוּז, הֻצַּת רֶגַע בְּעֵינָיו,
וְתוֹכַחְתּוֹ עַל-שְׂפָתָיו תָּמוּת;
וְדִמְעַת סְתָרִים תָּבֹא, פִּדְיוֹן לְחֶרְפַּת חַיַּי
וְכִפּוּרִים לִקְלוֹן עֱנוּתִי.
חנ"ב: דברים שבע"פ: ביאליק עבד במוסקבה עם 'הבימה' על "הדיבוק" בתרגומו. אנשי 'הבימה' והוא עמם, ראו עצמם "כפרחי כהונה העוסקים בעבודת קודש" כש"כל ישותנו בוערת וניתכת עם המלים יחד. אין סתום ואין עמום בהן – הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני" (חנ"ב: דברים שבע"פ שם, שם). "היה זה מעשה קסם שנולד באולם קטן במוסקבה הרעבה והבוערת במהפיכה" (שלמה שבא: "חוזה, ברח" עמ' 189). לאחר הצגה מיוחדת לכבודו פרצו כולם בשירה והשחקנים "פתחו בריקוד והושיבו את ביאליק על כסא באמצע המעגל (---) והרימו אותו מעל לראשיהם ורקדו בהתלהבות ובהתרגשות כשביאליק עולה ויורד מעליהם" (שם).
ביאליק מתאר את "האש שהיתה מלהטת סביבם" והוא עצמו היה "בוער באש להבה" ותמה "איך לא נשרפו כולם לאפר", כלומר: איך אפשר לבעור ולא להישרף – לטבול בנהר דינור ולא להבלע בתוכו... והרי זהו גם הנושא של גו"כ.
"כנגד חמש עשרה מעלות"
מדות פרק ב': המקדש יושב על התהום, "כובש" אותה ובונה לה מחיצה ובתוך המקדש עצמו – מחיצה ("כצוצרה") בין עזרת הנשים ועזרת ישראל. שמחת בית השואבה היא חג עממי העלול לגלוש ולשלהב יצרים. בניין המקדש על מחיצותיו משמעותו היא בניין תרבות: ביטוי ליצר ובה בעת כיבושו ועידונו, לפי המושגים של תקופת בית-שני.
המספר 15 מתגלגל במסורת, לובש ופושט צורה, גם סביב נושא ה"גילוי והכיסוי": ב"בראשית" מכסים מי המבול את הארץ "חמש עשרה אמה מלמעלה". הירושלמי מדבר על "חמש עשרה מאות אמה" שחפר דוד ליסודות המקדש ואיך "על כל מאה אמה היה אומר שירה". המשנה מדברת על "חמשה עשר שיר המעלות שבתהילים" המושרים על "חמש עשרה מעלות היורדות". ובהמשך, מתגלגל המוטיב לתפילה החמש עשרה "שומע תפילה" שבתפילת י"ח כנגד "ה' למבול ישב".
בבלי שבת: לאף אחד מימי הבריאה לא נוספה ה"א. פרט ליום השישי. יום השישי הוא גמר מעשה בראשית וקשור גם ביום השישי בסיון שבו ניתנת תורה. כשניתנה תורה "רעדה הארץ" (ראה 'נקב קטן', ירושלמי סנהדרין עמ' 44) ו"התהום בקשה להציף את העולם" עד שנכבשה בחרס. לפי הסיפור המקראי כפשוטו, התהום נכבשה כשנברא העולם. אולם ממדרש זה עולה שרק התורה היא שהשלימה את סדר העולם. הבריאה במעשה בראשית היתה 'על-תנאי': אין תכלית לבריאה, ואין לה קיום בלי סיני.
ניסוח נהדר של אותו רעיון מובא גם בתנחומא בראשית סימן א: "ובה (בתורה) חתם ים אוקיינוס שלא יצוף וישטוף את העולם (---) ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם".