א
"כי לא יראני האדם וחי" – אומר התֹהו
שוב אנו רואים את ביאליק הדרשן המעז לקחת פסוק ידוע ו"לכופף" אותו בסגנון אישי. הדברים שאומר אלוהים ניתנו כאן בפי התוהו. התוהו והבלימה מקבלים כביכול תכונות אלוהיות – אמירה משמעותית הן על האֵל והן על התוהו, מוטיב שיילך ויתפתח ויצבור משמעויות בהמשך המסה.
ב
ג. שלום: מסביר איך "הוכנס גם הרע אל תוך מערכת הבריאה האלוהית" במקרא (לעיל עמ' 41).
ה"זוהר" (שם) מנסח את אותו רעיון בשפתו: "והכל נכלל זה בזה: יצר הטוב ויצר הרע". מכאן שהמדרש של ביאליק ב"אמר התֹהו" במקום האלוהים שבפסוק המקורי ממשיך דפוסים במסורת, כשהתוהו אינו מזוהה עם הרע אלא עם מה שהרמב"ן קורא (ראה עמ' 37-36) "כי התוהו אחר האפס ואיננו דבר".