חי מדבר
בפילוסופיה של ימי הביניים מקובלת היתה חלוקת הנמצאים בעולם לארבעה סוגים: דומם, צומח, חי, ו"חי מדבר". הרמב"ם קורא לסוג הרביעי, האדם: "חי מדבר, מת". וזה מותר האדם על החיה וחסרונו לגבי המלאך שחי, מדבר, ולא מת.
כשביאליק נזקק להגדרת האדם כ"חי מדבר" הוא חורג ממשמעותה במסורת. לא האבחנה בין "חי" ל"חי מדבר" היא העיקר בעיניו, אלא האבחנות הלשוניות שבין דיבור מכסה לדיבור מגלה. זוהי הצצה אמיצה ונוקבת אל המורכבות התהומית והמאירה שבסגולת הדיבור האנושית והבנה טראגית של המושג "מותר האדם".
כדברי רוטנשטרייך ("גילוי וכיסוי בלשון"): "אנו נוגעים כאן במוטיב הווידויי המרכזי של המסה שלפנינו. הלשון שהיא הכלי שבידי המשורר אינה מסוגלת למלא את תפקידה מעיקרה. המשורר בעל הביטוי יודע כאילו, שהאידיאל שלו היא השתיקה. באשר השירה היא הוויה לשונית דינה ככל הוויה לשונית, שאיננה מקרבת לעולם אלא מבריחה אותו".
במלים אחרות: ה"חי מדבר", כהגדרה של "מותר האדם" מותנה בכך שהאדם יחתור בדיבורו לקודש שבלשון, ורק אז יגלה את היותו נזר הבריאה. (וראה 97 "הדעה והדיבור", ועמ' 28 ח.נ.ב דברים שבע"פ).
וולטר בנימין גורס ש"הלשון האנושית אינה אלא השתקפותו של המאמר בשם". המאמר האלוהי שהוא כלי הבריאה – נעשה ל"הכרה" אנושית, אף-על-פי שאין ההכרה האנושית "מגעת אל הבריאה".