לשון ההפשטה וההכללה
הדיאלקטיקה הקבלית "הטוענת ששורש נשמתו של המשיח צומח מתוך תהום הרע", נוסחה ע"י נתן העזתי (ג. שלום) והתגלגלה בשינויי צורה וללא היסוד האנטינומיסטי אל הרמח"ל (תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, עמ' 732, 706). סביר שביאליק הכיר את כתבי הרמח"ל ואף הושפע מרעיון חסידי על השכינה ונשמות צדיקים שנפלו לתהום הקליפות, כאשר כתב על הכוח המחייה שבתהום. מפאת חשיבותם של הרעיונות הללו להבנת התשתיות למאמרו של ביאליק, וחרף קוצר המצע, הבאנו קטעי דברים לקורא המתעניין.
נוסיף עוד שני מדרשים המרחיבים את התמונה:
בבלי, סנהדרין צ"ז ע"ב: "תניא, רבי נתן אומר: "מקרא זה נוקב ויורד עד תהום (חבקוק ב׳:ג׳) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר". כלומר: רבי נתן גורס שהפסוק בחבקוק נוקב ויורד "עד תהום", עד אין סוף. התהום, אם כן, הינה דימוי לגיטימי לאינסוף האלוהי שבו טמון סוד הקץ.
בבלי, סוכה, מ"ט ע"א: "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ", אל תקרי בראשית אלא בָּרָא שִׁית. תניא, רבי יוסי אומר: שיתין מחוללים ויורדין עד תהום". אלוהים, כשברא את העולם, ברא את השמים ואת הארץ ואת... התהום. המדרש מוסיף את התהום לשמים ולארץ כצלע שלישית. ציור זה הולם את תמונת הקוסמוס הביאליקאית.