שתי לשונות
ביאליק שבע"פ, "על קודש וחול בלשון": הבחנתו של ביאליק בין קודש וחול בלשון בדבריו שבע"פ, מקבילה לזו שבגו"כ בין "הלשון הפנימית, לשון היחוד והנפש (---) במדור השירה" לבין "לשון חיצונית, לשון ההפשטה וההכללה" (וראה 180, החול מתקדש והקודש מתחלל).
וולטר בנימין, "על הלשון בכלל, ועל לשונו של האדם" (מתוך "הרהורים", כרך ב'): המובאות שלהלן הן מתוך מכתב ארוך שכתב בנימין לג. שלום, בסוף שנת 1916, ולא ראה אור בחייו. (כזכור לנו, באוקטובר 1915 התפרסם "גילוי וכיסוי בלשון").
(---) "אני מנסה בחיבור זה, להתמודד עם מהות הלשון, וזאת בהקשר אימננטי ליהדות ותוך התייחסות לפרק א' בבראשית, ככל שהם מובנים לי". כך מתאר בנימין את תוכניתו לג. שלום.
בנימין תופס את "שתי הלשונות" כך:
א. "לשון גן העדן של האדם היתה בהכרח הלשון המכירה באופן מושלם".
ב. "כאשר נטש האדם, בחטא הקדמון, את הישירוּת של מסירת הדבר הקונקרטי, את השם, ושקע בתהום האמצעיות של כל מסירה, בתהום המלה כאמצעי, המלה הבטלה, בתהום הפיטפוט".
בחטא הקדמון עשה האדם את המלה לאמצעי, למלה היודעת טוב ורע, ל"מלה המודיעה מבחוץ". וכך נוטש האדם את לשון השֵם הטהורה, לשון גן העדן.
בנימין רואה בלשון גן העדן שאבדה לאדם בחטא עץ הדעת, גם מרכיב בתפיסת הגאולה שלו, ולכן מובן שכזה הוא משפט הסיום של מסתו: "כל לשון גבוהה היא תרגום של לשון נמוכה ממנה, עד שיתגלה דבר-האלוהים בבהירות העליונה, שהיא אחדותה של תנועה לשונית זו".
ביאליק לא מחבר את "שתי הלשונות" לעץ הדעת, לחטא הקדמון ולגן העדן, ולכן לא תיתכן אצלו חזרה לשפת גן העדן. אם תפיסת הגאולה היא חץ שלוח לעתיד – אצל ביאליק תפיסת הלשון היא של מעגליות מחזורית. אצל בנימין נעדה מימד התהום, שהוא כה מרכזי אצל ביאליק.
תמונה שלמה של תפיסת בנימין את הלשון ניתן למצוא בטקסט השלם של המסה.