ורתוי לה שלא באה לעולם
בבלי חגיגה: לדעת בעלי המשנה, מי שעובר על האיסורים דלעיל שבתחומי הדעת "רתוי לו שלא בא לעולם". בעל גו"כ עושה מהלך הפוך: כל יצירת רוח שאינה משתפת את התהום, שאין בה פתיחת התהום ונגיעה בנעלם – אין חייה חיים ו"רתוי לה שלא באה לעולם". יוצר שאינו ניזון באלפי שנות תהום של השפה מוטב לו שלא בא לעולם...
ביאליק מציב גבולות – אבל ללא אשלייה שיש בהם משום בטחון והגנה מפני הסכנה. היוצר החי על שפת התהום וחודר לתחומה מסתכן כמו הצדיק החסידי היורד לתחומי הקליפות כדי להעלות את הניצוצות. כל העוסקים בתחומים אלה – משוררים כמקובלים – עוסקים ב'חומרים מסוכנים', אולם ביאליק מזהיר דווקא מפני אי-המגע עמהם.
"לָעוֹלָם": זוהי מילת הסיום. "בני-אדם": אלו מילות הפתיחה של גו"כ. כך הולך סובב לו עיונו של ביאליק במה שבין אדם לעולם, לקיים דברי חכמים: "האדם הוא עולם קטן. העולם הוא אדם גדול".