ממקום שהמלים כלות
ח.נ.ב: רזי לילה: "אני יודע ומכיר אותךָ בכל צפונותיך, שׂר של ליל, שר ההסתרה" 0 אומר כביכול המשורר. "לא שאני יודע מה שם מאחורי המסכים, באפסי הדממה – אלא שאני מכיר על-בוריים את כל תעתועיך, את "תוארת ההסתרה", את "אמנות הכיסוי שלך..."
מלכים א' י"א-י"ג: הרעש והרוח והאש אינם אלוהים, אלא לבושיו, חיצוניותו, החיצ"נות שלו, כביכול. הזיקוקין די נור, מבזקי התקשורת, שמטרתם להטיל מורא, לכפות 'הר כגיגית'; זו צעקתו הגדולה אל אדם: "הקשב!". אבל רק ממקום שהרעש כלה – ויהי כשמוע אליהו את הדממה וילט פניו באדרתו. מהעפר השותק של החורבן, מגוויות ההרוגים והנטבחים בשואה נשמע "קול דממה דקה", קולו של אלוהים: הלקח ההיסטורי.
ולא לסתום באים אלא לפתוח
ה"חי המדבר" זכה במתנה פרדוקסאלית: "הנגינה, הבכיה והשחוק" שהם "עלית התהום עצמו", ובכך הוא הופך מ"חי מדבר" ל"חי משורר", ועובר משפת הדיבור לשפת השירה.