יש שנכנסים בשלום (---) ויוצאים בשלום
כשביאליק משתמש בביטוי "נכנסים בשלום ויוצאים בשלום" הוא מושך שובל של מקורות ומקבילות: כשם ששליחותם של המשורר או הצדיק לְהַלֵּךְ על ה"גלידין" שביניהם "מהבהבת התהום" כדי להעלות את הניצוצות, את ה"מלים המפרפרות" "כפיתוחי חותם באבני החושן" כך כניסתו של כהן גדול לקודש הקודשים, וכך עם ישראל שנכנס ללוע הארי הרומאי או ללוען של ארבע מלכויות, כדי למלא את ייעודו בעולם. החוויה המכוננת המשותפת לכולם היא החיים על קו התהום, על קו הקץ...
בראשית רבה ס"ד: כשהתירו הרומאים לבנות את ביה"מק, התארגנו היהודים, אספו כספים – והנה הרומאים חזרו בהם. וכש"באו הכתבים" עם ביטול ההיתר "ביקשו למרוד במלכות". תהום המרד והחורבן כבר עומדת להתפרץ ורק חכמתו של ר' יהושע מטה את הכף. ברגע האחרון נמנע העימות עם רומי ו'יצאנו בשלום'.
בראשית רבה ס"ו: ארבע מלכויות – בבל, פרס, יוון ורומי, שעלה בידי ישראל לשרוד אותן. ואיך הם "יוצאין בשלום"? כי אומה זו השלום טבוע בתוכה. ויותר מכך: זוהי אומה שמשכיה שלום בין אלוהים לבין עולמו, "שאילולי היא" לא היה העולם קיים אלא חוזר לתוהו ובוהו.
מתואר פה עידן היסטורי ארוך של שיעבוד לארבע מלכויות בארץ ובגולה. מדרש זה הוא בבחינת נסיון ומשאלה להשׁבּיע את הסכנות; בבחינת תפילה שנצליח לשרוד מול מעצמות עולמיות הבאות בזו אחר זו. קיומו ההיסטורי של עם ישראל הוא על סף תהום, והפרדס במקרה זה הוא 'פרדס ההיסטוריה'. (ראה עמ' 55 ארבעה שנכנסו בפרדס).
בולט במדרש המתח הפרדוקסאלי של עם הנאבק על עצם הישרדותו, והרואה עצמו בתודעתו כמונע את חורבן העולם!
תנחומא: עוד סוג של "נכנסים בשלום ויוצאים בשלום": כניסתו של כהן גדול פעם בשנה, ביום הכיפורים לתוך קודש הקודשים, בטקס כפרה. כניסה מסוכנת שעלולה לגרום את מותו.
ח.נ.ב, הבחור מפדובה: "לא את הפתאים בלבד שומר ה'"... ביאליק של גו"כ הוא כביכול ר' עקיבא והרמח"ל גם יחד. נכנס בשלום ויוצא בשלום. שלמה מולכו, האר"י ותלמידיו, אקוסטא, שפינוזה, שבתאי צבי, הם "המעיינות הרותחים והנרפשים (---) אשר בקעו ועלו בכוח איתן מתחתיות תהום (---) וישימו את כנסת ישראל (---) כמצולה רותחת ונדלחת". מבין אלה שנכנסו לפרדס – אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ ומת, אחד קיצץ בנטיעות – והרמח"ל יצא בשלום.
האם ביאליק רואה עצמו כממשיכו, בבחינ ה"בריכה השקטה והעמוקה אשר הכין אלוהים למנוחתם בנפש בחירו"? כשם שאותה בריכה בנפש הילד ביאליק שיקפה וזיככה את לשון מראות הטבע (וראה עמ' 84 הבריכה) – כך הבריכה בנפשו של לוצטו טיהרה וזיככה את המצולה הרותחת והנדלחת. הרמח"ל הוא "גואל ומשיח" מפני שמפעלו בא "להחיות מתיו ולחדש נעוריו ולהכין לו (לישראל) את ימי גאולתו ותקומתו השלמה מקץ מאתיים שנה"; להפיח חיים באותיות מתות, באמונות שנתרוקנו. (ראה דב סדן: אל השיתין, עמ' 64).