הַ"תֹּהוּ" הָאָיֹם
ג. שלום, הצהרת אמונים לשפה שלנו: שעה שביאליק תוחם את ה'דיאלוג' עם התהום למשוררים ונביאים (כפי שבחסידות תחמו אותו לצדיקים בלבד), ג. שלום מזהיר שכולנו, כל דוברי העברית, חשופים לתהום שכבר מבעבעת את הקטסטרופה המשיחית. לכאורה מדובר פה בבעיות הלשון, אך למעשה הדיון נוגע באשיות הקיום. "הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פי תהום", בה כל מלה ש"נלקחה מן האוצר ה'ישן והטוב', מלאה עד גדותיה בחומר-נפץ".
ג. שלום מנבא איך בעתיד "תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה, כמופת מכריע" וכי "אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". דאגתנו נתונה מעתה לשאלה: "האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של שפה קדושה?" במוקד מפעלו ההגותי נמצאות השאלות: איך להחיות את השפה והתרבות העברית כחלק מ"המסורת הקדושה", ומבלי להתדרדר להרס ואבדון. איך לחלץ את עצמנו מחיבוק-הגלות מחד, ומציפורני משיחיות-השקר, מאידך. איך ליצור חברה יהודית במדינה דמוקרטית שפועלת בהיסטוריה 'בלי מכְסֶה אוטופי'.
או עיבּוּד יוצר – או איבּוד לדעת...
מבחינה זו ג. שלום וח. נ. ביאליק הניחו את היסודות העיוניים לתבנית של בית-מדרש יהודי שהוא בית-יוצר מחודש לנשמת האומה.
ח. נ. ביאליק אמר שללא מגע של יחידי סגולה עם התהום לא תהיה יצירה. ג. שלום אומר: ללא דיאלוג עם חומרי התהום ועיבודם המחודש – לא יהיה קיום.