געגועים כמוסים להציץ
הומרוס, האודיסיאה, קפקא, שתיקת הסירנות: "הלא דוקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל-כך – הלא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה (---) הכל יראים ממנה והכל נמשכים אליה".
זו המשיכה-הדחייה, האיסור-המושך שכאילו נועד מטבע ברייתו שיפרצוהו – מוצא א מקומו במיתוסים של עמים רבים. סיפור עץ הדעת הוא המאבק בין הסוד האלוהי המכוסה ותשוקת האדם לגלותו. את צוו האיסור אפשר לתפוס כ'גריַת היֵצֶר' ע"י האֵל כדי להביא את האדם להמרות את פיו ולהשיג את ה'דעת'. ועם זאת הפרת האיסור מהווה מקור לתחושת החטא ולגירוש מגן-העדן.
התהום היא מקום השטני-הדימוני אבל גם מקום האלוהי, גם המוות וגם החיים. לתהום שני שמות: זוהי ממלכתו של האדס מלך השאול, הנקרא גם פלוטו. האדס פירושו 'מעמקים' ופלוטו – 'עושר'. השם הנרדף בא כדי לכסות על החרדה. האֵלה השוּמרית ארשקיגל היא מלכת ממלכת המתים ופירוש שמה "הגברת של המקום הגדול שם למטה". לממלכתה שבעה שערים שהם מערות וסדקים, נקיקים ולועי הרי-געש. האמביוולנטיות של התהום-השאול מתבטאת גם בכך ששמו של לוציפר המורֵד הוא דווקא "מביא האור". יונג מזהה את מיתוס הירידה תהומה כצלילה לנבכי התת-מודע. גילגמש צולל תהומה כי שם נמצא צמח חיי הנצח. תמוז יורד לשְאול מדי שנה כדי להוולד מחדש. פורמתיאוס, הטיטאן חודר לתחומו של זאוס כדי לגנוב את הידע האלוהי – האש, האמנויות והמדעים – עבור בני האדם, אבל האל, שיכול היה לקחתם בחזרה, לא עשה זאת, כלומר, רצה בכך מלכתחילה. גם כאן, כמו בסיפור עץ הדעת, בא העונש על פרומתיאוס, וכן נקמה בבני-האדם בדמות פנדורה הסקרנית, שליחה מיוחדת של האל, הפותחת את התיבה האסורה ממנה מגיחים כל תחלואי המין האנושי – אבל גם התקווה (תקוות-שווא?).
אורפיאוס יורד שאולה לחפש את האהבה שנשבתה "בקליפות" המוות ואדיפוס יורד לשאול שבתוכו כדי לגלות שרצח את אביו ושכב עם אמו.
"הציץ ונפגע", "הציץ ומת". האדם נידון או לאטום את אוזניו ולהישאר ב'כיסוי' – או לחדור לתחום האסור – ולמות. מי שאוטם אוזניו בשעווה לא ישמע את קולן האלוהי של הסירנות. רק אודיסאוס – מין ר' עקיבא מאמין-מתוחכם-ערמומי בגירסה יוונית – מצליח במה ששום בן-תמותה לא הצליח: להיכנס בשלום ולצאת בשלום. לגבור על האיסור "לא יראני (ולא ישמעני) אדם – וחי".
אודיסאוס המודרני בגירסתו הקפקאית, החי בעידן 'מות האלוהים', 'האל הנעדר', 'האל השותק' – גם הוא מחפש את נוסחת הפלא הדיאלקטית של "גילוי וכיסוי" מול הסירנות המפתות: קרקע התהום כבר מלאה בעצמותיהם של אלה ש'הציצו ונפגעו'... אודיסיאוס המודרני, שלא כסבו ההומרי, שוב אינו סומך רק על הגבלים. הוא סותם גם את אוזניו – הכיסוי גבר על הגילוי – פעולה הרת-תוצאות, שכן, "דווקא ברגע שהיה סמוך אליהן ביותר שוב לא ידע עליהן כלום".
"אולם מימי אודיסאוס ועד היום" – כותב פייטרו צ'יטאטי בספרו 'קפקא', (עמ' 124) "הלכו הסירנות והתפתחו וכיום הן מפעילו תאת קסמיהן בעיקר באמצעות השתיקה" (---) מות האלים "הוא תחבולה ערמומית ושפלה, ותו לא. יש בשתיקתן משום פיתוי שאין לעמוד בו. הן אך משתתקות, וכבר אנו נופלים בפח ההיבריס: אנו סמוכים ובטוחים, כי במו ידינו גרמנו לשתיקתן: לִבנו מתמלא גאווה ויוהרה; אך עד מהרה הופך נצחוננו למפלתנו הסופית – העיוורון". אודיסיאוס הקפקאי ה"ניחן באבחנה דתית דקה ובאותה ערמומיות אנושית, שבאמצעותה ניתן לנו להוליך שולל את האלים ולחיות עמם בצוותא במאבק המתמשך נגד בני-האדם. ואם רוצה הוא להינצל, עליו לנקוט תחבולה כנגד תחבולה; והוא מעמיד פני אדם מוגבל, ילדותי, המאמין בתועלת התוֹרֶן והשעווה. מי ערוּם ממנו? ובה בעת מי אדוק ודתי ממנו? שכן בשממה שהשתררה בלבות בני-האדם במות האלים הוא קשוב עדיין לשירתם הנצחית – שירה זו הנוראה כל-כך, הנוקמת ונוטרת ומפתה כל-כך, כפי שלא היתה מעולם."
קפקא, פרומתיאוס, על המשלים. ספרי דברים, שירה"ש רבה, ביאליק בע"פ, על האגדה: אין כמעט פסוק בגו"כ שאין בו "ציור", "המשלה"", אגדה... בנוסף להיות הלשון האנושית עצמה משופעת בציורי לשון – הפרוזה השירית הביאליקאית, שהיא יצירת אמנות מרובת מקורות – לא-כל-שכן. "כל ציור הוא בשורשו משל - - - יש עניינים שבלי משל א"א לעמוד עליהם" (עמ' 65 לעיל, 'על האגדה'). מכאן שאין כמו המשָלים, המיתוסים והאגדות לתאר את הבלתי-ניתן לתיאור ואת "הגעגועים הכמוסים להציץ בו". "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה" (ספרי דברים).
"אל יהי המשל הזה קל בעיניך שע"י המשל הזה אדם יכול לעמוד בדברי תורה". בהביאם פסוק זה מסכימים ה'ספרי', 'שירה"ש רבה' ובילאיק (ב'על האגדה') שאפשר "לעלות למרום ולדבק באש" (כלומר, להשיג את הבלתי-נתפס) רק ע"י 'נגיעות עקיפות' – שאחת מהן היא המָשָל.
קפקא מרחיק לכת הרבה יותר: בקטע 'פרומתיאוס' (1918) הוא מביא "ארבע גירסאות של המיתוס הפרומתיאי ונסוג מהן בזו אחר זו, עד שהוא נשאר לבסוף עם האמת האחת ויחידה – "הצוק שאין לו הסבר" (ש. זנדבנק: דרך ההיסוס עמ' 33). "מה 'שאין לו הסבר' מכונה 'הבלתי-נתפש' ב"על המשלים": ההיגדים הספרותיים, המשלים, מתכוונים 'לאיזה צד אגדי שמעֵבר', אבל המעֵבר נשאר אגדי ובלתי ידוע לנו. 'הטירה', 'המשפט', השרץ הענקי – כולם 'אינם אלא משלים', אבל מובנם הוא בלתי נתפש" (שם עמ' 100). "תפקידה של הספרות כאילו מצטמצם בטאוטולוגיה (---) כל מה שהספרות הקרוייה כאן 'משלים' עשויה לבטא הוא האמת הנדושה שהבלתי-נתפש הוא בלתי-נתפש. אין הספרות יכולה להסביר את משמעותו של אותו 'מעֵר בלתי ידוע', אין היא יכולה אלא להצהיר עליו – בהיגד טאוטולוגי לחלוטין – שאינו ידוע" (שם עמ' 83-84).
החיים סתומים וגם המשל המנסה להסבירם – סתום כמותם. "יש מטרה אבל אין דרך", יש 'טירה' (כמשל) אבל אין דרך להגיע אליה או להבינה. קיימת רק "ההשתוקקות". האדם היושב (במשל) לפני 'שער החוק', אחוז ב"געגועים כמוסים להציץ" לתוך השער, שמאחוריו כל שומר עוד נורא מקודמו – הוא משל ל'מצב האנושי' בו "לא יראני האדם וחי". וקרוב לקפקא בקירבה גדולה גם ר' נחמן מברסלב, כש"הלב משתוקק אל המעיין בהשתוקקות גדולה" ונבצר ממנו להגיע אליו ("הלב והמעיין"). "מובעת כאן עצבותו המטאפיסית של האדם המודרני, על הנמנעות הפסיכולוגית לחיות את הקדוּשה כחוויה שלמה. (---) היסוד המעמיד את הגעגועים הוא התודעה הכאובה והבלתי-משוחדת של הנמנעוּת הגמורה לצעוד אפילו צעד אחד לקראת הגשמת הגעגועים". (יוסף ווייס: מחקרים בחסידות ברסלב עמ' 97).
האין ביאליק של גו"כ ו"הציץ ומת" קרוב מאוד לשניהם? "הצוק שאין לו הסבר" ו"לפני שער החוק" – האין הם אחי-נפש ל"תיקו הנצחי" ול"מה" הנורא שמאחוריו עומד איזה איקס הנורא ממנו – הבלימה"? (ר' 127).
י.ח.ברנר, חבלי בטוי: מדוע ביאליק לא נזקק למקורות זרים בגו"כ? האם בגלל שלא הכיר אותם (ראה: ביאליק, אגרות וביאליק בשיחה, עמ' 64). ברנר כתב חיבור על הלשון ("חבלי בטוי", מולדת, תרע"ד) כשנתיים לפני גו"כ, ובו הירבה להזדקק למקורות מהספרות האירופית. וראה זה פלא – את החלק המסיים של מסתו זו הקדיש ברנר דווקא לביאליק! למשורר! ייתכן שכתגובה כתב ביאליק את מסתו בלי להשתמש כלל במקורות מספרות העמים, כאילו רצה לומר בכך לברנר: "מה אתה פוזל החוצה? במקורותינו יש כבר הכל!" או כפי שתיאר ביאליק את הרמח"ל: "האיש אשר נועד בידי ההשגחה עצמה להביא לספרות ישראל בעצם ימי בלותה וירידתה התחתונה ולהביא לה מתוכה, ממעמקי הויתה – את הבשורה הגדולה על התנערות והתחדשות, את בשורת התחיה" (ח.נ.ב, הבחור מפדואה להלן עמ' 92).
אבל הדיאלוג בין שני האישים היה מורכב ועמוק יותר. ברנר שואל, במאמרו: איפה 'חבלי הביטוי' של ביאליק? מדוע ביאליק לא מרבה לשתף אותנו בחבלי ובייסורי הביטוי שלו? ברנר חש את המקום בו נמצא ביאליק בתהליך התפתחותו כיוצר, וניבא כביכול את השלב החדש, שביאליק עתיד להיכנס אליו בעוד כשנה-שנה וחצי, כשיכתוב את "גילוי וכיסוי בלשון", "חלפה על פני", "יהי חלקי עמכם" ו"הציץ ומת". ניבא אותו ואולי גם עורר אותו.
ועוד מוסיף ברנר, ובהערכה עצומה למשורר: "אילו נולד בתוך עם יותר עשיר ובעל ספרות יותר מפותחה", היה עומד "במקום שאין משוררים ענקים יכולים לעמוד בו".
(תודתנו למוקי צור שהפנה את תשומת לבנו לקשר בין שתי המסות: "חבלי ביטוי" ו"גילוי וכיסוי בלשון".)
ג. שלום, דברים בגו: ג. שלום מבחין בין המשל והאליגוריה של בעלי-האגדה והפילוסופים לבין הסמל והרמז הסימבולי של בעלי תורת הסוד שמדרגתם שונה. יש פה פתח לדיון.