זורים בכל יום לרוח.
המסה פותחת בסידרת דימויים המתארים את המלים בשני ׳מצבי-צבירה׳ קוטביים, אליהם יצטרפו עוד ועוד שכמותם זהו אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה.
מדרש תהילים: בקוטב האחד נמשלות המלים לתבן - שהוא החלק הנחות של החיטה, והן ריקות וקלות כמוץ הנזרה לרוח.
ביאליק, זריתי לרוח אנחתי: כאבו של המשורר, אנחתו, המלה (ובעצם הטרום־מלה הפנימית ביותר) נזרתה לרוח - בלי להגיע לתעודתה. כבתה השלהבת שבלב והפכה לאפר. המלים הנובעות מהמעמקים כמעיין, המלים כשלהבת וכפצע שובה המלים כשירה - יבשו, דעכו, כבו, מגוללות ״באפר ודמים״. וכמו השיר כן המסה - עוסקת ב״פצעו״ של המשורר (וראה נתן רוטנשטרייך ״גילוי וכיסוי בלשון״, וכן דב סדן: ״אל השיתין״ עמי 46 להלן).
חמרים חמרים
שמות ח׳: המשך לדימוי התבן והמוץ. המלים כצפרדעים מתות ומבאישות במכות מצריים. רש״י מפרש: חמרים - ״צבורים״, ערימות. בביטוי ״חמרים חמרים״ בהקשר שלנו אפשר לחוש גם את כובדן של המלים שהן כחומר שאין בו נשמה, כגוף - שמן העפר לוקח בטרם נפח בו אלוהים רוח חיים - ובמותו אל עפר ישוב.