שיחה לחודש אלול, תשס"ב
כמים הפנים לפנים
ידועים דברי הבעש"ט על הפסוק: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – אם הנך רואה פגם בחברך, הפגם איננו אלא בך. וכבר אמרו חז"ל: "כל הפוסל במומו פוסל". אדם שופט דברים מתוך ההתנסות שלו, אלמלא שהתנסה באותו פגם לא היה יכול לזהותו אצל הזולת. מי שמניעיו שליליים יפרש מחווה של הזולת באופן שלילי ויחפש את המניע האנוכי שלו. לא עולה בדעתו שיכול להיות מי שהוא בעל מניע חיובי. דבר כזה לא נמצא אצלו במצאי ההסברים והמניעים.
למשל: אדם מפתח מבט מגובש על פלוני שהוא כעסן, או בעל גאווה, או טוב-לב וכיו"ב, ורואה את אבחנתו כמוחלטת-אובייקטיבית. האמת היא שהוא – המתבונן – כלל איננו רואה את השני אלא את עצמו או צדדים מסויימים בדמותו כפי שמשתקפים בדמותו של השני. על הרקע הזה מלמד הבעש"ט שתיקון האדם את עצמו ישנה את מבטו על העולם.
באותו אופן יש להבין את החשדנות ורוע העין הפוסטמודרניים: עצם הפוזה של הפוסטמודרניסט היא פוזה שאין בה דבר עצמי וחיובי, וממילא זה מה שהוא רואה במציאות. במובן זה יש צדק בתפיסה הפוסטמודרנית: אין 'עובדות' במובן האובייקטיבי. יש רק פרשנות של עובדות, וממילא המתבונן הפוסטמודרני מייצר את הרוע שהוא מוצא בכל דבר.
הסיבה פשוטה: אנו רואים את העולם מבעד לדימוי העצמי שלנו. תבנית היקום כפי שאנו רואים אותו מבוססת על התבנית שלנו עצמנו. כשאנו מתבוננים בעולם, איננו רואים אלא את התודעה שלנו. כשאנו מתבוננים בעץ, בפניו של מי שהוא, בבנין או בציור – כל אחד מהדברים האלה משמש מראה המשקפת את הדימוי העצמי שלנו. רק לעיתים רחוקות אנו מצליחים לחוות משהו באופן ישיר. בדרך כלל אנו חווים את ההתנסויות, ההעדפות הפחדים, התקוות, הספיקות והדעות הקדומות שלנו. אנחנו מתנסים בדימוי שיש לנו על הדברים. הכול נוצר בדמיון שלנו, ורק למעט מאד דברים יש קיום עצמאי.
הישות לכשעצמה אין בה פרשנות, היא העובדתיות, הככות, היא אחת עם עצמה, היא כפי שהיא. גם שאני מודע לעצמי ומשוכנע שאני יודע את מניעַי, כבר לימדו הפסיכולוגים שהפרשנות שלי איננה בהכרח אמיתית ויתכן שהמניעים שלי שונים לחלוטין. מה שאני חושב ואפילו מחליט בגלל מחשבה מסוימת, אין הכרח שזו הפרשנות הנכונה ואין הבדל בין פרשנות שלי לפרשנות של אחר. אנחנו חיים בתודעה, היינו בפרשנות, ולכן איננו יכולים להשתחרר ממנה. זה מישור הפעולה שלנו. אך הפרשנות פתוחה, והככות איננה אלא מקור לפרשנות.
בהקשר הזה מלמד ר' נחמן1ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב. את תורת העין הטובה ולימוד הזכות. "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" – אם תסתכל על הרשע בעין טובה, בזה עצמו אתה גורם להיעלמות רשעותו. הוא מפרש את המשנה: "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ומלמד שהעין הטובה אינה רק מבט חיובי על האחר, אלא מחוללת היא שינוי של ממש באחר והופכת אותו מרע לטוב.
דוגמא מעולם החינוך: מורה המפתח עין לא טובה על תלמיד שמתחצף ומרגיז אותו, מעצים בכך את התפרעותו של התלמיד, חמור מזאת – יוצר הוא לילד דימוי עצמי של נחשל ומופרע. אם הוא ישנה את המבט עליו ויפתיע אותו במבט חיובי ומאיר, בזה עצמו התלמיד ישתנה ויגלה את הטוב והאור שהמורה גילה בו. מערכת היחסים בין בני אדם – במיוחד בין הקרובים: ילדים והורים, איש ואישה, חברים טובים – מסתבכת הרבה פעמים על רקע של קיבעון שנוצר בדימוי של האחד בעיני האחר. החסידות מלמדת שאפשר להחלץ מהקיבעון ע"י עין טובה – יום אחד תחליט שאפשר גם אחרת, אפשר לראות את השני בפרספקטיבה שונה.
זו הארה גדולה שקשורה למושג 'תשובה עילאה' ולרעיון ההתחדשות, שעוד יתבארו בהמשך הדברים.
שיפור וחידוש
נפתח במדרש:
ר' ברכיה פתח: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). וכי כל החודשים אינן חודש? אלא – בכסה. וכי כל החדשים אינן ניכסין? אלא – ליום חגינו. והלא ניסן2וכן סיון שיש בו חג. חודש ונכסה ויש בו חג? אלא שחגו בפני עצמו. אלא אין לך חודש שהוא ניכסה ויש בו חג, וחגו בן יומו3החג חל בר"ח עצמו., אלא תשרי.
דבר אחר: "בחודש" – חדשו מעשיכם. "שופר" – שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה, בניי, אם שפרתם מעשיכם אני עושה לכם כשופר שמכניס בזו ומוציא בזו. אימתי? בראש השנה, "בחדש השביעי באחד לחדש".4ויקרא רבה פרשה כט.
ישנו חידוש מעשים וישנו שיפור מעשים. שיפור הינו פיתוח וקידום של מה שקיים; בהקשר של תיקון הנפש, האדם נתבע לשפר את מעשיו ולהתאמץ להביא אותם לכלל שלימות. משל ליצירה של אמן – סיפור או ציור – גם אחרי שהאמן גמר ליצור את היצירה, הוא שואף ללטשה ולהביאה לשיכלול אופטימלי. האדם נדרש להתמחות כדי להגיע למקצועיות במה שהוא עוסק. השיפור הינו תוצאה של מיצוי המאמצים והכוחות עד הקצה. שיפור הוא הרחבה על סמך הנחות קודמות. למה מתכוון אדם שאומר שהוא רוצה להשתפר? ההנחה היא של המשכיות, של אופטימיות, שאיפה שמקורה בהזדהות עם הקיים ובהודאה בו.
לעומת זה, חידוש הינו משיכת אורות מהאינסוף, יצירה של יש מאין, בניגוד לשיפור שהוא תנועה ושינוי ביש עצמו.
לחידוש המעשים מובן כפול. ראשית – תתחדשו במה שאתם עושים. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". לעשות את מה שאנו עושים, אך לא מתוך שיגרה, עייפות ושיעמום, אלא כמו ילד קטן, שהכל אצלו תמיד חדש. הבעש"ט אמר שחסיד אמיתי הוא כמו תינוק שצוחק ובוכה בו-זמנית. אנחנו משתעממים משום שאנו חיים בתודעה ש'בסרט הזה כבר היינו', מחפשים את החוויה המוכרת, לא חווים את הדברים כמות שהם מתוך היפתחות כנה, ומתוך ציפיה דרוכה לגילוי חדש.
זה פן אחד של חידוש. אך להתחדש פירושו גם לעשות דברים חדשים, להתחיל מחדש. "לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית". לא מחר אלא היום, הרגע, עכשיו – "היום אם בקולו תשמעו". המחר אף פעם לא מגיע, הוא תמיד נשאר מחר, הרגע הינו הממשות היחידה.
ההבחנה בין שיפור לבין חידוש בהקשר של תשובה אצל הראי"ה קוק נמצאת בפרק ב' באורות התשובה. הוא מדבר על תשובה פתאומית (תוצאה של חסד, של השראה) לעומת תשובה הדרגתית (פועל יוצא של החירות ואימוץ הרצון). כך דבריו:
לגבי משך זמנה, התשובה מתחלקת לשני חלקים: תשובה פתאומית ותשובה הדרגית. הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה. בפעם אחת הוא מכיר את הרע ואת הכיעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה ע"י איזו הופעה של סגולה פנימית, ע"י איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה.
וישנה תשובה הדרגית. לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומיטיב דרכיו ואורחות חייו… עד שהוא בא למעלה רמה של זיכוך ותיקון.
התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללי, של הטוב האלוקי השורה בעולמות כולם…
את התשובה של ההשראה-החסד יש לזהות עם 'תשובה עילאה'. היא אינה תוצאה של מאמץ אלא דוקא של ביטול, של חוסר מאמץ ובדרך כלל גם של חוסר אונים. אדם מרגיש הרבה פעמים ש'ככה אי אפשר להמשיך', ואין ביכולתו לחלץ את עצמו מהמילכודים שהוא מסובך בהם. את התשובה הפתאומית יש להשוות למושג החבד"י של 'דילוג וקפיצה', ולקונברסיה (– היפוך הלב) אצל הסבא רי"י מנוברדוק5בספרו 'מדרגת האדם'.. הראי"ה מלמד שלעיתים אדם זוכה להשפעה רוחנית שמקורותיה בעמקי תעלומה, אמירה שבחסידות מכנים אותה 'משיכת אורות מהאינסוף'.
השיפור, בשונה מן החידוש, קשור למושג ה'היזכרות', שמשמעותו היא שתיקון האדם נעוץ ביכולתו 'להעלות' מתשתיות דמותו וקיומו אורות חדשים. בהקשר הזה מזכירים את המדרש על התינוק שלומד את התורה כולה מפי המלאך במעי אימו, וכשיוצא לאויר העולם הוא שוכח. כל אדם נושא בתוכו עולמות חבויים שאינו מודע להם, ויכול לגלות את שחבוי במחוזות נעלמים מתודעתו.
מצוקת התחדשות
נדבר על החידוש וההתחלה.
ניסן ותשרי הם ביטוי לשני הפנים של החידוש. בניסן מתחדשת המחזוריות של הטבע, ואילו תשרי הוא זמן התחדשות הלבנה שמסמנת את חידוש האדם. ההתחדשות במובן של חידוש הישן הינה ההתחדשות המחזורית של הטבע. לעומתה, חידוש האדם הוא המשכת אורות חדשים שעוד לא היו, והוא החידוש של תשרי. "בכסה ליום חגנו" – הלבנה מסמנת את ההתחדשות, ולכן היא סמל הגאולה, "שהם עתידים להתחדש כמותה".
התורה מדגישה את ההתחדשות אצל הקב"ה, שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". "שירו לד’ שיר חדש". הקב"ה לא אוהב תפילות ישנות, תורות ישנות וכו'. "לא טוב להיות זקן" – אמר ר' נחמן, ועוד אמר, שהכפירה היא תוצאה של זקני תלמידי חכמים שאינם מתחדשים. על התורה אמרו חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". אדם משועמם שאיננו מתחדש הוא אדם חומרי. מי שחי מתוך דביקות הוא מחדש ומתחדש בכל יום תמיד.
התורה מיחסת קדושה לראשית: פירות הביכורים הם קדש לד’, הבכורות – הן בכור הבהמה והן בכור האדם – קדושים, ואף ישראל קדושתם היא קדושת בכור, קדושת הראשית – "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), "קודש ישראל לד’ ראשית תבואתה" (ירמיה ב, ג). וכן היא קדושת ראש השנה, קדושת בריאת העולם יש מאין, הנעוצה עפ"י חז"ל בקדושת התורה שנקראת ראשית ובקדושת ישראל שנקראו ראשית6עי' רש"י לבראשית א, א..
מדוע לראשית יש קדושה? כי בהתחלה ישנה יכולת להיות אחר, להתחיל מבראשית. ההתחלה איננה המשך של מה שהיה, ומכאן גם הקושי הרב שלה. "כל ההתחלות קשות"7מכילתא דר"י, מסכתא דבחדש פר' ב..
בַּראשית קיים המפגש הבלתי אמצעי, עוד לפני שנלכד בתבניות החשיבה שלנו. הראשית הינה הנקודה הראשונה של הבריאה. בלשון המהר"ל: ההתחלה היא הסיבה ראשונה, שאיננה דומה למה שבא אחריה, ולכן היא אלוקית.
סוף מעשה במחשבה תחילה – הפירוש הפשוט הוא, שכבר בתחילת המחשבה צריך לחשוב על סוף המעשה. למשל: חתן וכלה בעת חופתם צריכים לחשוב על חתונת הזהב שלהם, לדמיין את כל המעשה מראשיתו. הפירוש העמוק יותר הוא, שהמחשבה תחילה תינעץ בסוף המעשה, שגם אחרי שנים רבות של נישואין תתחדש תחילת המחשבה ותחדש את רוח הנעורים גם בזיקנה. הרב מן ההר זצ"ל, בהיותו למעלה מגיל שמונים, סיפר שהוא מתרגש בכל פעם שהוא שומע את הקול של אשתו בטלפון.
השאלה הממשית של עבודת ההתחדשות בראש השנה היא, אפוא – האם נוכל באמת להתחדש? הנצליח להיפרד מהישן, מדפוסי החשיבה המוכרים ומהסטריאוטיפים המקובעים, ולהפתח באמת לחיים אחרים?
להרפות כדי לזכות
כדי להיפתח לחיים חדשים אדם צריך להרפות מאחיזתו בעולם. וכך לשון המדרש8בראשית רבה (וילנא) פרשה סה פסקה ט.:
…יעקב תבע את החולי. אמר לפניו: רבון העולמים, אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו. מתוך שהוא חולה שנים או שלשה ימים – הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל. "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" (בראשית מח) – א"ר לוי: אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי, חזקיהו חידש חולי שיתרפא…
המדרש מתאר סגירת מעגלים והשלמה. כדי שתהיה התחלה צריך להיות סוף. התחלה היא יצירת יש מאין; אי אפשר להתחיל על גבי הדבר הקודם. התחדשות אפשרית במקום שהישן נגמר וכלה, בנקודת חוסר האונים. כל זמן שיש לאדם רעיונות, תכניות, והוא מלא מעצמו ובוטח בכוחו לתקן את דמותו – לא יוכל להחלץ מהמילכודים. ר"א בן דורדיא התהפך ושב בנקודה של חוסר האונים – אחרי שעבר ימים ונהרות בכדי לעבור עבירה, בנמרצות ומתוך מליאות עצמית, מוצאים אותו מרוקן מעצמו, חדל אישים, כשראשו בין ברכיו וגועה בבכיה, ובכך נעשה מזומן לחיי עוה"ב.
המוות בהקשר הזה הוא פרידה מתוך פיוס ושלווה. יש אנשים שבערוב ימיהם סוגרים מעגלים, מסתכלים בסיפוק על מה שעשו ומוכנים להיפרד מן החיים מתוך תחושת שובע. הביטוי "זקן ושבע ימים" ממחיש היטב תחושה זו.
חודש אלול הוא סיום שנה, הוא מות השנה, מות הזמן, קץ של זמן שלא ישוב עוד לעולם – מה שנעשה נעשה ומה שהוחמץ אינו ניתן לשיחזור ולתיקון.
כשיגיע היום להיות נגמר ונפסק, אז צריך האדם להתעורר בהתעוררות גדול... ולהתעורר אז בהשתוקקות וכיסופין גדולים לד’ יתברך ולהתפלל בדביקות גדול, כי הבריאה של כלל זה היום כבר נגמר ונפסק ומי יודע מה ילד יום… וממילא מובן מזה בפרט כשמגיע השנה להיות נגמרת ונפסקת, היינו בחודש האחרון של השנה הוא חודש אלול שאז הם ימי רצון וכיסופין דקדושה, בוודאי צריך להזכיר את עצמו בכל הנ"ל…9מתוך 'רמזי מעשיות' לר' נחמן מטשערין, בסוף הספר 'ספורי מעשיות' של ר' נחמן, מעשה יג (מהד' משך הנחל, י-ם תשמ"ה, עמ' כד-כה).
מקורה של ההתחדשות, בחינת 'איתהפכא', היא במותו של הישן.
ר' זירא התענה מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל10בבא מציעא פה, א.. אי אפשר לזכות לתורה חדשה אלא בהסתלקותה של הישנה. אלמלא כן אנו שבים למנגנון הקודם, למערכת הסיבתיות שהביאה אותנו לאן שהביאה אותנו.
למעשה המטרה הינה להתחדש כל הזמן, ולשם כך יש צורך לנטוש את דפוסי החשיבה – להיפגש עם המציאות שלא דרך מחשבות ישנות, אלא כפי שהיא.
החידוש נמצא ב'עומקא דליבא' – בלשון חב"ד, במקום של אי הידיעה, כלומר לא במישור שבו הוכחתי שזה הדבר שעלי לעשות, היות שזה אינו ניתן להוכחה, אלא במישור שבו השתחררתי למשהו שאינו ה'אני' של התודעה והדימוי. זה המקום שרצון ד’ מתגלה מתוך הביטול. הוודאות היא הודאה שמשהו קורה. התרחשות זו אינה נובעת מה'אני' – מקור האגו, אלא ממקום החירות שבנפש.
מה מקומה של הבחירה בהקשר הזה? ללמוד את זה גופא שאין בחירה, שעלי לבחור בחוסר הבחירה, וגם בחירה זו אינה בידי. עלי לוותר, להרפות, לא לעשות. יש להשוות תנועה זו להכרת הנוכחות האלוקית – לפי הרמב"ם – דווקא ע"י תארי השלילה. אלוקים אינו ניתן להגדרה. תכלית הידיעה שלא נדע.
רק מעמדה של חופש יכול אדם לגעת בממשות הקיום. כשאני שואל 'מהי האמת?', אני מניח שיש 'משהו' שעלי לגלותו. אני שופט לפי תבנית. אך האמת הינה התרחשות שאיננה מעבר לעצמה אלא היא כמות שהיא. אסור להפוך אותה לאידיאולוגיה.
בכסה ליום חגנו – בזוה"ק מבואר שהדין נובע מכיסוי הלבנה. הכיסוי הוא התנאי והמבוא להארה החדשה. כשאדם נכנס למקום חדש הוא מתכסה בלבושים פיזיים ומנטליים, דימויים וכיו"ב, וכך ראוי שיעשה, אבל אסור לו לאבד את יכולת ההתחדשות.
יש שפירשו את כיסוי פני הכלה בעת נישואיה כהסתרת הפנים הישנות – מעשה שמכוחו היא יכולה לזכות להארת פנים חדשה.
אדם נידון בכל יום, ולכן חובה ש"בכל עת יהיו בגדיך לבנים". בכל יום ראוי לחיות במתח של הסתלקות ופרידה כדי לזכות להתחדשות של היום הבא. קריאת שמע על המיטה היא חתימת היום – "בידך אפקיד רוחי", והיא אמורה להפגיש את האדם עם סופו, עם נקודת האין, עם הלילה.
סוד התשובה הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא". אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה. אם לא היינו נכשלים לא היינו מתחדשים. הכשלון מביא לשברון לב, לשבירת הכלים, לשבירת הלוחות, ודוקא אז יכולה התורה להתחדש. "יעזוב רשע דרכו" – פירש הר' מקוצק: יעזב את המחשבה שיש לו דרך, או שיש בכלל דרך.
לוחות שניות ניתנו דוקא אחרי חטא העגל ביום הכפורים, כיון שהם הלוחות של התשובה וההתחדשות.
התקיעה האחרונה הגדולה מחייבת מעבר של שברים.
אנחנו בתחילת הזמן קודם לתחילת השנה, וזו הזדמנות פז להשתחרר מהישן ולהתחיל מבראשית, לפני שנילכד שוב בדפוסים הישנים.
הישן יתחדש
אך ישנה גם דרך שונה להתחדשות – "שפרו מעשיכם".
לעיתים נגלה שאין צורך לעשות דברים חדשים, שהישן הוא טוב, והעיסוק בשיפור הופך בעצמו להתחדשות מתמדת. אם החידוש הוא 'תשובה עילאה' אזי השיפור הוא 'תשובה תתאה'.
תשובה עילאה היא בחינת בינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו". בלשון הראי"ה קוק: סגולה שהבריקה בליבו. זאת התשובה של ההתחדשות. לעומת זאת, תשובה של השיפור – תשובה תתאה, היא בחינת מלכות. ואמנם אחד ההקשרים של השופר הינו המלכות, הכרזת המלך. המלכות הינה מלכות ד', אך גם מלכות האדם, והללו תלויות אחת ברעותה.
השיפור תלוי במלכות – בשליטה העצמית וביכולת לשלוט בזמן ולא להשתעבד לו. בניגוד לחידוש התלוי בהשראה ובנכונות להסתכן ולעשות דברים חדשים, השיפור הינו פרי ההתמדה, העקביות, היכולת להתרכז במשימה מסוימת לפרק זמן קצר או ארוך. למעשה – היכולת להחליט, לציית להחלטה ולהתמיד בה, ולא להיות מותנה במצבי רוח וחוסר עקביות.
אדמו"ר האמצעי מחב"ד מפרש את קיבוץ הגלויות – "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ" – במישור של הנפש: האדם מפוזר, ניצוצותיו מפוזרים, הוא לא מסוגל להתרכז ולרכז את ישותו.
המלכות הינה יכולתו של האדם להחליט, להתחייב ולעמוד בהתחייבותו. באופן פרדוכסלי, ההתחייבות שהינה קבלת עול, תלויה במלכות. רק מי ששולט בעצמו יכול להתחייב – דהיינו לקבל עול. קבלת עול מלכות שמים שהינה המלכת ד' תלויה במלכות האדם. ומלכות האדם – השליטה העצמית שלו – איננה אלא יכולתו לקבל עול, להתחייב. זוהי בין השאר המלכות של ראש השנה. בראש השנה היהודי צריך לחוש מלכות.
המתח העמוק הינו בין החידוש, שיסודו דוקא בפתיחות כלפי מה שלא היה, לבין השיפור והמלכות, שיסודם דוקא בהתמדה ובעקביות בלתי נלאים לגבי מה שכבר קיים. זה מקור המתח שבין השראה להתמדה, בין הלמדן המחדש לבין המתמיד.
הרצון למלוך הוא ההחלטה להצטמצם – לשלוט, וראשית כל בעצמי. ביכולת לעצב את עצמי מתגלית היכולת האלוקית האינסופית. קבלת עול מלכות שמים בהקשר הזה משמעותה נעוצה בשליטה, בצמצום שמאפשר היפתחות לאינסופיות האלוקית. העיסוק בשיפור כרוך בהצבת מטרות שהינן חלק של קבלת עול מלכות שמים. ישנה חשיבות בעצם הצבת המטרות, מעבר לתכניהם המסויימים.
ריכוז ויחוד
אחת הבעיות העיקריות שלנו הינה חוסר היכולת להתמיד ולהתרכז. אנו מפחדים – ואף לא מסוגלים – להחליט, ולא מסוגלים להתמיד בהחלטה. מדוע? בעיות הריכוז וההתמקדות, שהן כה שכיחות, נתפסות לפעמים כבעיות של חוסר רצון וכדומה. אך למעשה הם כלל אינן שוליות אלא מבטאות ענין מרכזי. זהו הקושי לקבץ את הניצוצות שנתפזרו בנפש – בלשון אדמו"ר האמצעי. הריכוז הוא תוצאה של מליאות עצמית. היכולת של אדם לשהות בתוך עצמו לאורך זמן בלי לאבד סבלנות, תלויה במידת שלמותו עם עצמו, קבלת עצמו ואף אהבת עצמו. האחדות הפנימית מתוך אמפתיה והארת פנים, מביאה לכך שבידיעת עצמו ידע את האחר, ובסופו של חשבון ידע את אלוקים.
הריכוז מחייב שלימות הלב, החלטה פנימית שזה מה שאני עושה. למשל: שעה זו מוקדשת ללימוד ואני נמצא לגמרי בה. בכל מעשה שאנו פועלים אנו נמצאים בעוד הרבה מקומות אחרים. החבר שבא עם עניניו, רעבים פתאום, מגרד לנו, עייפים, עצבנים, אין לנו סבלנות ואנו רוצים להספיק וכו'. מפורסם הסיפור על הר' מברדיצ'ב שהיה אומר לבעלי הבתים שלו אחרי תפילת עמידה: "שלום עליכם יענק'ל", "שלום עליכם חצק'ל", ולתמיהתם היה עונה: "הרי בזמן התפילה אתה היית בלייפציג, ואתה בורשה"…
איננו שוכחים את עצמנו, ולכן איננו מסוגלים להתרכז. הבעיה המרכזית של הריכוז הינה אי היכולת לשהות בדבר, חוסר הביטול והשיכחה העצמית.
ריכוז מביא לדעת, לישוב הדעת וליחוד יחודים בנפש מתוך שלימות הלב. היחוד בנפש הוא בעצמו אור של יחוד באלוקות. המשמעות הממשית היא השלמה ופיוס עם עצמי ועם המציאות.
בעית הריכוז הינה בעית היצר. אני מציב לפני מטרה ומיד נוצר לחץ – מירווח ביני לבינה, מירווח המביא אותי לעצבנות – אולי לא אספיק, אולי לא אגמור, וכד', וכן צצות הפרעות מבחוץ, שכאמור נובעות מכך שאינני מסוגל לשכוח את עצמי ולהשתקע בדבר.
ר' נחמן מכנה מצב זה העדר דעת11ליקו"מ תנינא תורה י'.. הוא מלמד שסיבת הריחוק של בני אדם מד’ יתברך היא בגלל שאין להם ישוב הדעת. הסיבה שאין לאדם ישוב הדעת היא בגלל שאינו בשמחה. איך באים לשמחה? ע"י שיזכור נקודות טובות בעצמו, ואז יצא לחירות הדעת בבחינת 'בדיחא דעתיה'. הבעיה של ר' נחמן היא בדיוק בעית חוסר ההרמוניה הפנימית שאותה הוא מזהה עם העדר הדעת. התיקון לדעתו תלוי בשליטה עצמית, בהעצמת ההרמוניה באמצעות 'מחשבות חיוביות'.
לעומת ר' נחמן, הראי"ה קוק12מוסר אביך פרק ב, ב. מלמד על אפשרות של הרמוניה ויחוד ע"י מידת ההשתוות. הוא מפרש את "בכל דרכיך דעהו" במובן מוסרי קיומי – תימצֵא רק בדבר שאתה עסוק בו באותו רגע; בזמן אכילה תהיה כולך בתוך האכילה ואל תחשוב על לימוד או ענינים אחרים. ההשתוות הינה בחינת המוות וההסתלקות ורק היא מאפשרת את הריכוז. בכל דבר ישנה נוכחות אלוקית, ואין חשיבות להיררכיה ולהחשבה של מעשה פלוני על פני מעשה אלמוני. הרבה פעמים אדם 'נופל' באכילה או בשינה היות שאינם חשובים בעיניו ביחס ללימוד תורה למשל. התוצאה היא שגם בלימוד אינו מסוגל לשהות בריכוז לאורך זמן בלי הסח דעת ומחשבות זרות. ההשתוות – אליבא דהרב קוק – מכוננת לא רק את האור הפנימי, בחינת 'ממלא כל עלמין', אלא גם את האור המקיף, בחינת 'סובב כל עלמין'. ההשתוות בנפש קושרת את האדם עם ההשתוות בעולם, ויכול לזכות לדעת את ד’ בכל דבר.
בלשון הקבלית – הבעיה היא מלכות האינסוף. המטרה הינה קבלת עול מלכות שמים. המלכות מתגלה דוקא בביטול, בשכחה העצמית. עלינו להתרכז בממשות הדבר. הזכרון גם הוא תלוי בממשותו. אנחנו נותנים לחיינו לחלוף מבחוץ ומשום כך השיכחה שולטת בנו.
היצר הוא למעשה מצב נפשי של חוסר זמן; במיפגש עם דבר אינני ניפתח אליו כדי להתכלל בו אלא מדמיין שרוצה לבלוע אותו, לנכס אותו שיהיה שלי. הרמב"ם מלמד שמקורו של היצר הוא בדמיון, לעומת השכל המבחין את המציאות במונחי 'אמת' ו'שקר' אובייקטיביים. מקורם של החטאים הוא בלשון חז"ל "אכלה פגה" – המגע עם המציאות הוא בוסרי-אינפנטילי ולעולם אינך אחד עם הדבר מתוך מבט בשל וממשי.
היצר לכשעצמו איננו פסול, הפסול הוא ההשתעבדות לו, חוסר השליטה העצמית.
הקושי להתחייב למשהו באופן אמין ולטווח רחוק נובע מזה עצמו. קשה לאדם להצטמצם ולומר לעצמו: 'אני בטוח שזה מה שעלי לעשות', ותמיד משאיר את עצמו במרחב נפשי-קיומי של אפשרויות. למשל: הקושי להחליט להתחתן עם פלונית. כדי להחליט החלטה ממשית צריך להימצא במצב של 'ככות' – ככה זה ולא יתכן אחרת, וזו האשה שאיתה אחיה ואי אפשר שתהיה אשה אחרת. בדרך כלל ישנה חרדה מעמדה כזו, ואדם מעדיף תמיד 'לשבת על הגדר' ולשמור על מרחב לא-מוחלט של אינסוף אפשרויות.
הגיון אחר
למעשה ניווכח לדעת שבעית הריכוז נובעת מענין עמוק יותר. כל זמן שהאני במרכז ולפיו אני בוחן את הדברים, עמדה זו לכשעצמה יוצרת פיצול, חוסר ודאות ופחד מהצמצום. מה מטריד אותי כשאני קם בבוקר, על מה אני חושב? האם אני טרוד בשאלה 'אילו מצוות אוכל לקיים היום'? בדרך כלל ההיפך מכך, אני טרוד ביצריי ושאיפותי האנוכיות. היצריות הינה תוצאה של חוסר דעת, היינו חוסר אמת פנימית ערכית. הריקנות הנובעת מחוסר ערך, מביאה את האדם למלא את עצמו בהנאות שונות, והדבר אף נחקק בגוף באמצעות היצריות הפסולה. אין המדובר דווקא ביצריות חומרנית. הסבא מסלבודקה לימד שיש בחינה של זולל וסובא גם ברוחניות.
אלא שאפשר גם אחרת – החלטה של אדם יכולה לנבוע מערכיות, ולא כביטוי לסיפוק האני. כדי לשנות כיוון יש להימצא בהגיון אחר שאיננו נמצא במישור של האגו. המוצא הינו הרצון לציית לאמת, לרצון שאיננו אני. זוהי משמעות קבלת עול מלכות-שמים. ערכיות הינה עמדה אחרת, פוזה אחרת, אוריינטציה שונה.
כדי לעשות ולהחליט על משהו בלב שלם יש צורך בשינוי ההתכוונות. רק באוריינטציה של נתינה ניתן להגיע לוודאות, והיא איננה אלא התרחשות שמשמעותה: זה קורה, כך רצה הקב"ה. אי אפשר לה להתקיים בעולם השניות.
זהו הפירוש של כיבוש היצר, שאיננו רק דחיקתו אלא שינוי הפוזיציה שלו. היצר עצמו משנה כיוון, הוא איננו עוד שרת של האגו אלא שרת של הקדושה. הופך הוא חלק מההויה – מקורו אינו בדמיון אלא בממשות.
חשוב להדגיש שהצמצום שעליו מדובר הוא 'צמצום שלא כפשוטו'; צמצום כפשוטו הוא מוות, משום שיש כאן קביעת ככות כזו ולא אחרת, והוא עלול להחניק את הרצון. צמצום שלא כפשוטו מגדיר אחרת את הככות. – הוא איננו משעבד את החופש, אלא דוקא מבטא אותו באמצעות היכולת להחליט. הוא איננו נקלע לסחרור של ההחצנה באמצעות ההחלטה13על נושא מורכב זה ראה בהרחבה בחוברת "פור הוא הגורל – דרשות לפורים", עמ' 62-63..
זה פירושה של הקביעה שהאין, היינו החופש-החידוש, צריך לעמוד תמיד ביסוד היש. אסור לשכוח את ההתחלה, את חסד הנעורים והאהבה.
מכאן נובע ענין נוסף – חידוש הזמן ויצירת הזמן. היצר הינו שליטת הזמן בנו; חוסר הריכוז הינו חוסר זמן. בראש-השנה נולד זמן. מי ששלם עם עצמו הוא לא לחוץ, יש לו זמן, הוא לא מפחד שיבזבז את הזמן משום שהוא לא מנצל את הזמן, הזמן איננו אובייקט לניצול. הוא חי בהווה – לא בעבר ולא בעתיד. קבלת עול מלכות שמים מכוננת זמן. אדם זוכה אז ל'ימים ארוכים' (בלשון קבלת האריז"ל), שמשמעותם היא הימצאות בזמן הווה נצחי אינסופי בלי לפזול לרגע הבא.
למעשה
השאלה הראשונה הינה – מה אני רוצה? איך אני רוצה לחיות את חיי לפחות בתקופה הקרובה? אדם עלול לגלות שיש לו כמה רצונות, או שהוא לא רוצה. האם יוכל למצוא רצון אחד דומיננטי, רצון שהוא ראשוני יותר מהשאר, איזה רצון שהוא מוכן למסור עליו את הנפש לפחות בזמן הקרוב?
צריך לדמיין את סוף השנה – דמיון הסוף. "טוב אחרית דבר מראשיתו". האחרית היא טובה כשכבר נכחה בראשית. השאלה איננה מהי האמת האובייקטיבית, אלא לאן אני הולך, מה אני מחפש. איך יהיו היחסים עם הזולת. איך מגיעים להבנה עמוקה יותר של המציאות, כיצד ניתן להתפלל, וכיוצא בזה.
דברים אינם נוצרים ממילא, יש צורך בהחלטה, בהשקעה, בקבלת עול מלכות-שמים. החלטה שאיננה מעמידה אותי במצב של כפייתיות. אדרבה – עיקרה דוקא הפן החיובי. את הכפייה העצמית יש לנתב כלפי המפריעים. לדוגמא – ריכוז בזמן ה'סדר': אני שוקע בלימוד, יש לי סיפוק ויצירתיות, תחושה שאני מתקדם. אסור לתת לכך להתפורר. היכולת לשמר את המתח הפורה ולא לאפשר לו להתפוגג הוא שאלה של שליטה עצמית, צמצום וכפיה.