מיום ראשון לאחרית הימים*חג הסוכות שהינו חג האסיף נקרא כבר בתורה אחרית השנה. סופו שמיני עצרת, הינו גם שיא ימים אלו, לפי ספרי ח"ן הינו גמר התהליך של יחוד קב"ה ושכינתיה.
(אירוע רוחני)
מה קורה בעולם?
עם התיחדותם המחודשת של המלך והמלכה בחג שמחת תורה, יצאו היהודים לחגוג כשספרי הברית בידיהם. היתה זו שמחת חתונה אמיתית. היהודים חגגו את גורלם שנבחרו להיות עמו של המלך, ושנטע חיי עולם בתוכם, ושהמלך והמלכה השלימו.
קצב האירועים היה מהיר ביותר, והסיפור החל רק לפני שלושה שבועות.
רמזים על העומד להתרגש, בדמות ערפלי בוקר קרירים, וצללי ערב שהלכו והתארכו, נשלחו לאוויר העולם עוד לפני כן.
הללו עוררו בנו ריגושים עזים, ציפיות ואף חרדות. משהו עומד להתרחש, מישהו עומד להגיע.
משוררים כתבו שירים:
ומישהו בא ואמר:
כבר קרבים ימים נוראים.
הקיץ עבר.
ובגן נשר האגס
לתוך עשב מצהיב.
מישהו בא ואמר:
הקיץ היה קצר.
וקצר עוד ממנו
היה האביב.
ובלילה היה על הכותל
ארוך צלו של הנר.
השכנים כבר ארזו
גם אנחנו
לא נשאר.
בעיר מחכים לנו
ולימים נוראים.89מתוך: 'עם הלילה הזה', לאה גולדברג.
עם התפוגגותו של חום הקיץ, פגה גם התלהבותנו. נחפזנו לסיים את משחקי הקיץ שעל חוף הים, לפני שיהיה קר. נדחפנו לארוז ולחזור מהר ככל האפשר העירה. מה שבטוח בטוח.
הזמן מת כשכבה הפנס בחדר השינה של המלכה.
מת אב ומת אלול ומת חומם.90ר' שלמה בן-גבירול.
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו' – איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה.91ראש השנה, דף ח.
הפנס האיר באור רומנטי את לילותינו, והעניק לנו הבטחה לעתיד טוב יותר. עתה עם השתרר העלטה נפלה עלינו אימה. מי יודע – האם תתעורר מחר השמש ואור חדש על ציון יאיר?
המלך נעלם. אומרים שברח לגלקסיות רחוקות. המלכה, שיחסיה עם המלך כבר מזמן לא היו תקינים (כבר מזמן הוציאה את ערסה מחדרו, וכבר מזמן לא יכלו להביט איש בפני רעהו פנים בפנים. שרויים היו בתערובת של רגשות אשמה ובושה, והם העדיפו להתנכר ולשחק כאילו), נתקפה בבעתה ונבהלה.
הענין לא פשוט כל ועיקר.
אבי ז"ל היה יושב בערוב ימיו ובוהה ארוכות מול חלונות חדרו.
היה הופך וחוזר ומעלה את זכרונות חייו. את ההתחלה, התקוה, ההבטחות. האכזבה.
איפה שגה? במה טעה?
הוא סיים באכזבה מרה. המלכה נקמה בו וזרקה אותו מחדרה.
אל תשליכני לעת זקנה – התפלל כל ימיו, ועתה הושלך.
הוא ידע שזה הסוף, והיה חוזר ומהרהר: איפה טעה? במה שגה?
ובעצם כבר לא היה איכפת לו.
נשארו זכרונות ילדות, ובחרות עליזה ורפודת חיזורים. "זכרתי לך חסד נעוריך".
הזכרון הינו מה שהיה ונשאר בנצח כזכרון. הסינתיזה של היה, ולא יהיה ונצח.
עכשיו כשהזמן נגמר, צפים הזכרונות.
ספר הזכרונות: ר' נחמן מברסלב לימד92ליקוטי מוהר"ן קמב ובמקומות נוספים. שספר הזכרונות הוא הלב של העולם, שנאמר: "כתבם על לוח לבך", והם הרחמים. הנחרצות של הסופי הנחקק בנצח. ולנצח.
הוא התגעגע אל מתיו. זוהי נוסטלגיה וכיסופים.
בסוף השנה נגמר הזמן וצפים הזכרונות.
אבל זהו הדין, והחשבון שלא היה יכול להיות אחרת, אבל בעצם זה לא משנה, ובחשבון אחרון גם המילה 'יכול' איננה אלא מילה אנושית. ואלוהים הוא מה שהוא ו"לא אדם הוא להנחם", ו"מי יאמר לו מה תעשה"?
אין לך אלא לכרוע ברך.
ולקבל את הדין בהכנעה.
אבל ר’ נחמן אמר93ליקו"מ תנינא א. שרק מי שחטא בעצמו יכול לשפוט, ואלוקים צריך כפרה על שמיעט את הלבנה (כיבה את הפנס בחדר של המלכה), ולכן רק הוא יכול לשפוט. ובעצם כל שפיטה איננה אלא שפיטת עצמך. כך שאלוקים שופט אותנו בכך שהוא שופט את עצמו. "הביאו עלי כפרה"94שבועות דף ט. על שכיביתי את הפנס והפרתי את השויון – אמר. וגם את זה לימד המגיד ממזריץ', ופירש את הפיוט "וביד כל אדם יחתום" – שהאדם בעצמו חותם את גזר דינו. החתימה הינה מה שהוא.
השוטר ביקש ממני שאחתום על הרפורט. סרבתי בטענה שנעשה לי עוול. אבל הוא אמר שהחתימה איננה הודאה באשמה, אלא הודאה בכך שקיבלתי את ההזמנה למשפט. אבל מקאפקא למדתי שההזמנה למשפט היא היא המשפט.
ובכלל כדאי כבר להודות באשמה, לחטוף ב'זבנג וגמרנו', מאשר להתענות בעינוי הסיני של הספק, עד שיוצאת לך הנשמה.
לכן מתפללים היהודים בראש השנה. עושים, גומרים, בשביל מה לחשוב כל כך הרבה?
עוד למדתי מקאפקא שהשער נסגר. – זאת כונת תפילת נעילה שלי.
אלא שצריך לתקן את הסיפור של קאפקא ולחבר לו סיום אחר:
לא מתים כשהשער נסגר, חוזרים הביתה. כאשתקד. זהו המשפט (שם מחכה הזמנה נוספת, אין לאן לברוח).
קביעה אכזרית: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך"95אבות ד, כב. (-אתם המהרהרים על המוות כגאולה, שימו לב, אין לאן לברוח. את זה למד הנביא יונה).
אבל גם את זה הפך ניטשה לחגיגת החזרה הנצחית הדיוניסית. אשף זקן ורמאי.
טשטוש הרפאים של קאפקא הינו המיסטיקה של זמנינו. הוא היה יהודי, ואור הצהרים הכאיב לו.
הוא היה לא כאן ולא שם.
אבל הטבטוני המשופם אהב דוקא את שמש הצהרים העזה וסלד מהרומנטיקה הרכרוכית הירחית של היהודים.
ר' נחמן אמר96לקו"מ נה, ג. שהצדיקים יכולים להתקיים רק בצל. ושהמבט הלטוש של הרשעים, המבט הניטשיאני של שמש הצהרים העזה מפוגג אותם. ושלכן אלוקים מטיל צל בעולם, כדי שהצדיקים יוכלו להתקיים. רק בצורה כזו הם יכולים להתנגן. משום שהם קיימים במה שלא קיים.
הצל איננו אלא העוול שאלוקים עושה בכך ש"צדיק ורע לו". זהו הצל שהינו הפרדוקס, שהינם הרחמים.
הרחמים, הרחמים – זה טיבו של השדר?
אך האם ישנה הבטחה נוספת מעבר לרחמים?
עוד אמר ר’ נחמן מברסלב97לקו"מ, סד., שהעולם נברא בשביל הרחמים, והרחמים הינם תוצאה של הפרדוקס הבלתי אפשרי העומד ביסוד הבריאה.
הדיסוננס, שהינו החלל הפנוי והבלתי אפשרי, הוא היוצר את הרחמים.
הוא הבס של ההויה, וכפי הנראה אלוקים אוהב את הצליל הזה. ברחמים הוא מוצא את אנושיותו, ובעצם זה העיקר.
יהודה עמיחי שר: אם הא-ל לא היה מלא כל כך ברחמים היו יותר רחמים בעולם.
אבל אני לא אוהב את עמיחי, הוא וירטואוז של מילים, צבעוניות, אך הן לא יוצאות מהלב. ר’ נחמן הרבה יותר אנושי.
אבל מאז שכתבתי מילים אלו יהודה עמיחי הלך לעולמו, וכבר אין לו צורך ברחמים בעולם, ולא יפה לכתוב עליו ככה.
ואולי בכל זאת נמצא הוא עכשיו בא-ל המלא רחמים?
מי יודע?
ובכן נתברר שהאזהרות לא היו לשוא, והפנס כבה.
היה שקט. והיתה עלטה. סירנת השופר החרידה את אויר העולם, וקול דממה דקה נשמע.
בכל אופן, אחרי כל טקסי ההיטהרות, הסליחה וההתקדשות שב ונדלק שוב הפנס.
המתח התפרק בשמחת שחרור עצומה. ובחורי הישיבה יצאו בריקוד של "ושמחת בחגך" ובשירת "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת".
הבנות צפו מהיציעים ובחרו להם חתן. עולם חדש נולד עם השלמת המלך עם המלכה.
בעבר השידוכים נעשו באופן שונה במקצת. הבנות היו יוצאות לחולל בכרמים (גם ביום הכיפורים, לא רק בט"ו באב), והבחורים היו דוקא אלו שחטפו להם כלות.
זווג החתן והכלה לא היה פשוט כל ועיקר והיה כרוך במאמצים מרובים.
לשם כך היינו צריכים לחזור למחוזות ילדותינו, ולנבור עמוק עמוק בשכבות הטמירות של הוייתינו.
כשהיינו ילדים נהגנו לבנות אוהל מסדינים ישנים ולהתחבא בתוכו.
תחושת השהיה במי השליה היא חויה יוצרת סמלים שניתן להעלותם מחדש מהזכרון הבלתי מודע.98פרויד, 'מבוא לפסיכואנליזה'.
תחושת ההיות אחד עם היקום מתפרשת כהעלאה מחדש בתר-לידתית של ההרגשה שנחוותה בפועל במי השליה לפני הלידה.99פרויד, 'תרבות ללא נחת'.
הסוכה הינה חזרה לרחם. רחם = רחמים. הסוכה היא יסוד דאימא, שהיא הרחם של האם100ע' 'שער הכונות' של האר"י ז"ל, עניין סוכות, דרוש ד'..
חוזרים אנו להתכללות הפנתאיסטית ברחם האם. ישיבה זו מושכת אורות מקיפים מחיצוניות בינה.
פירוש: אור מקיף, היינו אור שלא חודר לתודעה, על-מודע. הוא הנחת יסוד שמתוכה אנו חיים, אך איננו מודעים לה.
השתייכותנו לעולם אחד, יכולתנו להבין אחד את רעהו, מקורה ב"אפיפה" (מונח של סרטר) האופפת את פרטי החברה – זוהי חיצוניות בינה.
האור המקיף הינו משאב שמתוכו שואבים אנו את ערכינו, וממנו נובעים יצירותינו.
המטלה האנושית הינה להמשיך אורות מקיפים ולהפכם לאורות פנימיים. להעלותם למודעות. לבנות כלים, ליצור שפה, שתוכל להכיל אורות אלו, הגבוהים מהאורות הפנימיים המודעים.
ההתכנסות לסוכה (תנועה של התכרבלות) הינה חזרה למצב הילדותי, זאת כדי לחדש את אפשרות היצירה.
החזרה לרחם, מתפרשת כאמור כחזרה לילדות פנתאיסטית. היא מושווית בספרי קבלה כטבילה במקוה, או כזריעה באדמה, פעולות המוגדרות לפי ההלכה כפעולות של היטהרות.
יש בחזרה זו פירוק של התרבות והתמזגות עם ההויה.
אספקט זה זהה עם דמות האם החיובית הידועה מכל התקופות ומכל התרבויות. זוהי האם של האהבה, זוהי הדמות הבלתי נשכחת בה קשורים החיים והמקורות המסתוריים של הצמיחה וההתחדשות, האהבה שכוללת חסות ודאגה ובטחון, והשלוה העמוקה שבה הכל מתחיל ובה הכל נגמר. אֵם היא מה שקרוב ומוכר ומה שנסתר ורחוק, כמו הטבע (יונג).
את הפן השני, הליבידיאני, יטול על עצמו הלולב (ספירת היסוד, צדיק חי העולמים), ונענועו (-זווג) הוא זה שימשיך את האורות המקיפים פנימה.
הלולב עצמו מסמל אף כלי זין, כידון או חץ. התוקפנות – "דרכו של איש לכבוש".
תפקיד השהיה בסוכה הוא להטעין את הלולב ולהמשיכו בחסד. מיניות חסרת חסד הינה יצריות חסרת אינטימיות; שתלטנות חסרת פנים. סופה בושה והתנכרות של איש לרעותו. "והיה ביום ההוא נאם ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".101הושע פרק ב.
החסד מעניק אינטימיות, אלמלא כן זו איננה אלא התלהטות, אש וזיקוקין, המביאה לשבירת הכלים.
הסוכה הינה סינתזה בין הסתגרות להתחברות. המחיצה סוגרת אותי בסגירות שאיננה מפרידה אותי מהחוץ, אלא מחברת אותי אליו – החוץ עצמו הופך להיות הבית שבו אני מתכרבל.
מבעד לסכך צריכים לראות את הכוכבים.
האימא מסמנת את ההתכללות, לעומת זאת הלולב את הפן הגברי האקטיבי.
דפנות הסוכה מתפרשות אצל האר"י ז"ל כחיבוק.
הן אינן אוטמות את הסוכה מהרעשים של הרחוב, אך מסוככות מפניהם. רעשים אלו אינם חודרים לסוכה.
נוצר מעגל, תחום שהחול שבחוץ, איננו יכול לעבור דרכו. תחום זה נוצר באופן דיאלקטי דוקא משום שהינך שומע את הרעש, אך הוא איננו חודר אליך.
הדפנות ממלאות לכן פונקציה כפולה: מחד הן יוצרות תחושה של התכרבלות בחוץ עצמו, בהויה עצמה. הן צריכות להתקיים, אלמלא כן נבלעים אנו במרחבים ותחושת ההגנה לא קיימת. אך רפיפותן מכוננת תחושה שבה אנו נבלעים בטבע עצמו, אך לא נמחקים בו, אלא נמצאים בו בבית המוכר והאינטימי.
הפונקציה השניה אוטמת אותנו מהחוץ הרעשני, שאיננו חודר למעגל הקדושה. אך אטימה זו מכוּננת דוקא ע"י הניגוד, שכן הרעש נשמע, אך נשמע כניגוד, כמי שמאיים מבחוץ ומתגודד על הדפנות, אך איננו חודר פנימה102השווה לנימוק המובא בגמרא לפסול מחיצה הגבוהה ג' טפחים מעל הקרקע: "שהגדיים בוקעין בה" (שבת צז, א, ועוד). הציור העולה מהגמרא הוא של בעלי חיים למיניהם הצובאים על הסוכה, ויש לבנות את המחיצות כך שלכל הפחות הגדולים שבהם לא יוכלו לבקוע פנימה…
כמו"כ השווה לתיאור הזוהר (ח"ג, קג, ב – קד, ב) על השבעים פרים המוקרבים בחג שהם כנגד שבעים שרי אוה"ע הצובאים על מחנה השכינה בעת ייחודה של השכינה עם דודה. נתינת הפרנסה לשבעים שרים, שרשי אוה"ע, ביום חגם של ישראל מתפרשת לא כהתקשרות איתם אלא דווקא כתיחומם והוצאתם מחוץ לתחום הקדושה (פעולה הדומה באופייה לקרבן השעיר לעזאזל עפ"י הזוהר), מה שמתבלט בעיקר בשמיני עצרת. (א.צ.).
חזרנו למה שהיינו פעם. נולד זמן חדש, תינוק חדש. התחדשות הבאה בעקבות ההתפוגגות והחזרה.