בו יבאר, שהאדם יראה לתקן הכל בעצמו בעודו בכחותיו, ועוד שארי ענינים
כתיב בקרא (קהלת ט' ט'): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים וגו'". ובתרה כתיב (שם י'): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה". ולבאר המשך הכתובים על מכונם, נראה לי על פי דמיון, לאחד שהיה עשיר גדול, והיה גם כן נבון דבר בכל מלאכת מחשבת ובכל חכמה ומדע. ויהי היום, שנתדלדל ממצבו, וירד מטה מטה, עד שלא היה לו לחם חקו, ויאמר לנפשו: אלך ואשוט בארץ, אולי יזדמן לי אצל העשירים הגבוהים איזה משמרת הנאות לי לפי מצב ידיעתי בכל חכמה ומדע, ובודאי אקח עשרים רובל כסף לשבוע. וכאשר בא שמה, וידרש במקומות הגבוהים איזה משמרת, אם הם צריכים לאיש כזה. ויענו אותו: לא. וכן עשה כמה ימים, עד שהוזיל כל המעות מכיסו. וירא כי נוגע זה לנפשו, ויתיעץ בדעתו, כי לא טוב הדרך הזה לפני לבקש גדולות בעת דחק כזה; אלך ואחפש אחר איזה משמרת שיזדמן לי. וימצא משמרת קטנה של ארבעה וחמשה רובלי כסף לשבוע, וישמח מאד על הדבר הזה. ויפגע בו אחד ממידעיו, ויאמר לו: אהובי, ספר לי מה נשמע בעניניך. ויספר לו איך שנזדמן לו משמרת פלוני ופלוני. ויאמר לו רעהו: לא לפי חכמתך ומדעך המשמרת הזאת; אתה ראוי לקחת עשרים רובל כסף לשבוע. ויען ויאמר לו: הוי אחי, גם אני רוצה בכך, וחפשתי כמה ימים, עד שנגע לי זה ממש לנפשי. ואם אחזר לביתי, הלא ידוע לי מצבי הדל, שאפילו רוח כזה אין לי, ובמקום הדחק כזה גם משמרת הקטנה, אשר הזמין ה' לפני, טובה היא, ותחי נפשי בה. כן הדבר בעניננו. כי יש שלשה ענינים יקרים ונכבדים, אשר האדם צריך לתור ולד אחריהן תמיד בעודו בעולם הזה, וכל אחד זה למטה מזה.
א. למוד התורה, והוא הגדול שבכלם, ששכר למודה גדול מכל המצות, וענש בטולה גדול מכל העונות, כידוע.
ב. ענין התשובה, שגם דבר זה הוא חביב ונחמד מאד לפני המקום יתברך.
ג. לחפש ולרדף אחר מצות ומעשים טובים, וגם זה ענין נכבד. וכמו שכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". ועוד הקדמה אחת קטנה, שצריך לידע מה שכתבו הספרים הקדושים, כי "חכמה ודעת" הכתוב במקרא הזה, הוא רמוז על התורה, שהיא מקור החכמה והדעת. "וחשבון" הוא מרמז על תשובה, שהיא באה על ידי חשבון הנפש. [וכמו שאמרו חז"ל בבא בתרא ע"ח: על הקרא (במדבר כ"א כ"ז): "על כן יאמרו המשלים באו חשבון", עין שם].
ועתה יבואו הכתובים כמין חמר. שמתחלה אמר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" [והיא מרמזת על התורה, שנקראת בשם אשה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל':). ומה שאמר הכתוב: "אשר אהבת", כי האדם צריך ללמד במקום שלבו חפץ, כמו שאמרו בעבודה זרה י"ט.]. *ואגב אבאר הפסוק, דהוא לכאורה מקשה מאד, דהוא כופל ענין אחד שתי פעמים. דמתחלה אמר (קהלת ט' ט'): "כל ימי חיי הבלך", ואחר כך חוזר עוד ואומר: "כל ימי הבלך", וגם הוא בשנוי, שחסר בזה תבת "חיי". אבל הענין הוא על פי מה שאמרו ביומא (ל"ה:): תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באו לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר, עני היה וטרוד במזונותיו היה, אומרים לו: כלום אתה עני יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק; חציו נתן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש לכנס. עלה ונתלה וישב על פני ארבה [הוא חלון בגג], כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היה, וירד עליו שלג מן השמים וכסהו וכו', עין שם. לעשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר, עשיר היה וטרוד בממון היה, אומרים לו: כלום היה עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום, שהניח לו אביו אלף עירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. וכל יום ויום היה נוטל משאוי [פרוש: מזון לדרך] ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמד תורה וכו', עין שם. נמצא לפי זה דכלן מחיבין ללמד בין עני בין עשיר. וכן נפסק בשלחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף א', דכל איש ישראל חיב בתלמוד תורה - בין עני, בין עשיר - וכו', אפילו עני המחזיר על הפתחים וכו', חיב לקבע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א' ח'): "והגית בו יומם ולילה". ואיתא ביומא ע"א. על הפסוק (משלי ג' ב'): "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". וכי יש שנים של חיים, ויש שנים שאינם של חיים אמר ר' אלעזר: אלו שנותיו של אדם, שמתהפכין לו מרעה לטובה. נמצא לפי זה דאדם שהוא חי חיי צער ועני, לא מקרי חיים. ועתה יבאר הכתוב על נכון, דמתחלה קאמר: "כל ימי חיי הבלך", והיה יכול העני לאמר: ימים שאני מתגורר על הארץ, מלבד שהוא הבל, הם ימים בעלמא בלא חיים וכנ"ל. לכך מסים הכתוב תכף: "כל ימי הבלך", להורות דאף מי שהוא על הארץ בימים בעלמא. והינו, העני. אף הוא מחיב ללמד מעט כל יום. ומסים הפסוק על זה: "כי הוא חלקך בחיים וגו"'; הינו, שלא יתמה העני, על מה ולמה העשיר חי ימים של חיים, והוא חי ימים בעלמא. לזה קאמר: "כי הוא חלקך" - כך עלה לחלק העני אלו הימים. כי לא כאשר אנו מדמין עתה בעולם הזה, שלעני נברר חלק רע, ולעשיר חלק טוב, שזהו רק לפי שעה בעולם הזה; אבל בעולם הבא ידוע הוא, שעליונים למטה, ותחתונים למעלה, והעני ובעל היסורין יודה בעצמו לבסוף להקדוש ברוך הוא על היסורין שהיה לו בעולם הזה, וכדאיתא (במדרש שוחר טוב) באגדת תהלים על הפסוק (תהלים י"ב ט'): "סביב רשעים יתהלכון", עין שם. "כל ימי חיי הבלך וגו'", הינו, שלא יחסר לו אפילו יום אחד מלמוד התורה, - כי זהו העקר שבכלם, שיתחזק עצמו בלמוד התורה. ועל ידי זה בא האדם אחר כך ממילא לתשובה ומעשים טובים. דהרי בברכת התשובה תקנו לנו מתחלה לבקש על תורה, ואחר כך "וקרבנו מלכנו לעבודתך"; כי הרחוק מן התורה, מילא רחוק מעבודת ה'. ואחר כך הזהיר שלמה ואמר (קהלת ט' י'): "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". הינו, שלפעמים האדם הוא טרוד גדול, ואי אפשר לו בשום אפן לישב דעתו ללמוד התורה, וגם לחשב עם נפשו בהתבוננות לתשובה. ואולי יחשב בדעתו ויאמר: כי מעתה אין לי שוב לתור אחר מעשה המצות, אחרי שהעקר והוא התורה - ואחריו תשובה, אין לי. על כן הזהיר ואמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". והטעם, כי במקום שאתה הולך - והוא השאול - לא תמצא שם מאומה: לא חכמה ודעת - שהיא התורה, ולא חשבון - שהיא התשובה, לחשב ולהתבונן במעשיו, ולא מעשה - שהיא מעשה המצות. על כן, כל מה שאתה יכול לחטף בעודך בעולם הזה - חטף.
ועתה נבאר מה שאמר הכתוב: "בכחך עשה". דלכאורה יתר היא תבת "בכחך"; אבל באמת, כון לזה ענין גדול. והוא, דכל אדם יראה לתקן בעצמו ובכחותיו בכל אשר תמצא ידו - בין בעניני למוד התורה, ובין במעשים טובים ולא יסמך שבניו ישלימו אחריו במעשיהם, ויעלו את מדרגתו, כי בודאי גם בניו יהיו טרודים בעסקיהם, ולא יהיה להם שהות לתקן מעשיהם; ויסמכו על בניהם אחריהם, והם גם כן על זרעם, ולשוא תשאר תקותו. [ומי לנו גדול מהלל שבדורות הראשונים, שבניו היו בודאי קדושי עליון, ואף על פי כן איתא באבות (א' י"ד), שהוא היה אומר: "אם אין אני לי, מי לי". ואם כן, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר, שאנו רואין, בעונותינו הרבים, שהדורות הולכין ומתדלדלין, ומי יודע הדור שאחריו החכם יהיה או סכל]. על כן יעץ אותנו שלמה המלך עליו השלום: "כל אשר וגו' בכחך עשה". הינו, שיראה להשלים הכל בעצמו בעוד כחותיו בו.
וכון בזה עוד ענין נחמד, והוא, דלפעמים האדם סומך בנפשו, שכאשר יהיה סמוך לפטירתו, אז יעשה צואה, ויצוה לבניו אחריו, שהם יתנו עבורו לתלמוד תורה ולשאר חבורות קדושות וכדומה. ויש בזה - כמה קלקולים: א. דמי יודע אם יהיה אז בדעת צלולה, שגם לזה צריך זכות, שיהיה יוכל לצוות בניו, וכמה אנשים מתים רחמנא לצלן במיתות משנות וחטופות; וגם מי יודע, אם בניו יקימו צואתו, דגם זה מצוי, בעונותינו הרבים, שחמדת הממון מעביר את האדם מדעת קונו ודעת אביו. על כן הזהיר שלמה המלך עליו השלום ואמר: "כל וגו' בכחך עשה". הינו, שטוב יותר *ואעתיק בכאן בקצרה מה שכתב בעל השל"ה בספר 'יש נוחלין' בהגהותיו: באתי להזהירכם בני יצ"ו, על מעשה הצדקה, שלום לכם בחייכון. וגם תראו שתהיה כן גם אחרי כן, כשמתמלא ימיכם בטוב, ושנותיכם בנעימים, שממון צדקתכם תעמד לעד. דהינו, שתתנדבו סך מה בענין שהקרן יהיה קים לעד דוקא. ותצוו לחלקו לשלשה חלקים, דהינו, להחזיק על ידו השלשה עמודים והיסודות, שהעולם עומד עליהם, שהם: תורה ועבודה וגמילות חסדים; דהינו, שני חלקים מהמעות יעלו רוח [אך בהתר גמור, שלא יהא מצוה הבאה בעברה בשום חשש רבית, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה. אוי להם ולנפשם, לאותן שאין נזהרין מהאסור הגדול והעצום הזה, עין שם, שמאריך בגדל ענשם, רחמנא לצלן. ויותר טוב שיקנה ממעותיו לקרן קימת איזה בית וחנות, שיעלה רוח לזה; דעל התר עסקא הוא דבר שאין מתקים, ובסוף המעות כלה], ובחצי הרוח מזה יסמכו ויחזיקו בעמוד אש דת, ולסיע לעניים לומדי תורת אמת ולשם שמים, הנצרכין לקבל; ובפרט שיזהרו בבני עמי הארץ עניים, להיות להם עץ חיים להחזיקם ולהספיקם ולנהלם לכל כושל. כי ראינו הרבה בני עניים, שלאביהם אין לאל ידם לגדלם לתורה וללמדם מוסר והשכל ויראת שמים ובהכרח מנהג אבותיהם בידיהם, על כן אותם חזקו ואמצו ביותר. ובחצי השני של הרוח תחזקו את עמוד השני - הוא עמוד העבודה. דהינו, לתן חלק מה לכל הצדקות ולכל חבורות הקדושות שבעיר, בכל פעם שנותנין, כי הם עבודת השם יתברך. כדי שיהא לכם חלק בכל עבודתו יתברך, כאלו הייתם בחיי חייכם; ולעשות גם כן נר של תפלה. והחלק השלישי מהקרן יהא מנח מוכן ומזמן להחזיק בו את עמוד אור העולם - העמוד השלישי - הוא גמילות חסד. דהינו, להלות לעניים על משכונות טובים דוקא, ותזהרו ותשמרו מאד, שלא יהא כליא קרנא אפילו קצת ומעט. הנה אתם בני ותלמידי, זאת העצה היא עצת ה' לעולם תעמד, ושומע לעצה - חכם, ואשריו וטוב לו בעולם הבא המקים אותה. כי בכל יום מחדשים זכיות חדשות, כי הוא עושה צדקה בכל עת וחבילות חבילות של מצות וגמילות חסד בכל שעה לדורות עולם לזכרון לפני ה' תמיד. וכאלו היה בחיים, ועוסק ומטריח עצמו בזה. ואין שיך לומר על זה: היום לעשותם, ולא למחר לעשותם, כי זה לא נאמר, אלא ברשעים שרוצים לעשות תשובה לאחר מותם, כדאיתא בגמרא (ערובין כ, 'ב.); אבל בנדון דידן, שהאדם עצמו מכין הכל בחייו, כדי שיעשו לו בניו כן כאשר צוה, או מצוה שיעשו כן מממונו לאחר מותו - אשריו ואשרי חלקו בעולם הבא. וכל אדם יעשה כן, אף אם אינו אמיד כל כך. ואחד המרבה, ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לשמים, אך באפן שאותן המעות לא יהיה חס ושלום מגזל לזולתו. ולעולם יהא אדם ערום ביראה להכין עצמו מקדם, ולקבץ על יד אחת לאחת. ויצמצם לפעמים לגופו, אשר הוא בפתע פתאם כלה ורד שחת, לצרך רוחו ונשמתו לעשות להם נחת, עין שם, שמאריך עוד. ויכון בכל זה לעבד את ה', אשר מאריך אפו עליו, ומחיה אותו בחסדו, ונותן לו עצה ותבונה, איך להמלט מבאר שחת, ולזכות לעמד בסוד קדושים. ואפילו קדם מותו, אם עושה איזה דבר שיהיה תקון לנפשו, גם כן יתחזק עצמו לעשות לכבוד השם יתברך, אשר היטיב עמו כמה אלפים טובות בימי חייו, ואשר עתיד להיטיב לכל אחד מישראל בתחית המתים ובעולם הבא [וכמו שפרש רש"י בהאזינו על הפסוק (דברים ל"ב ז'): "זכר ימות עולם וגו"']. ועל כל פנים יכון סתם בשביל תקון נשמתו, שאם לא יתחזק עצמו לכון, יוכל להיות שגם קדם פטירתו, בעת שהוא גוסס וקרוב למות, יכניס היצר הרע בלבו כונה לשם גאוה. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ח'.): "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" (תהלים ל"ב ו'), דזו היא מיתה. וידעתי על איש נכבד אחד, שהתישב לפני מותו בעניניו, והסכם אצלו שיתן הש"ס שלו נדבה על בית המדרש. [וגם כי האדם שהוא בעל עסק, אי אפשר לו להנצל כל ימיו מאסור גזל. וכשאינו יודע למי, ונותן ספרים עבור רבים ללמד בהם, אולי יזמין ה', שילמד בו מי שנגע בו]. ורצה שהמצוה יהיה נעשה בחייו. וגם יוכל להיות, שאחר כך לא יתרצו הבנים לזה, צוה לחברה קדישא שישבו לפניו, שיוליכו תכף את הספרים לבית המדרש. ואמר לפני כלם: אוי ואבוי, שגם עתה שהוא סמוך לפטירתי, היצר הרע מתגבר בלבי, שאעשה רק להתפאר לפני היושבים לפני. ואף על פי כן צריך האדם לידע, שאם לא יכול להתגבר על יצרו לעשות כדין, אף על פי כן לא ימנע חס ושלום מחמת זה המצוה או הפעלה הטובה, כי זה גופא הוא מעצת היצר להכניס המחשבות הפסולות בלבו, כדי שלא יעשה המצוה. ועל זה אמר הכתוב (קהלת י' ד'): "אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח". שיעשה סדר הנהגה בנכסיו, מה שרצונו לשיר קצת חלק עבור נשמתו בעוד כחותיו בו, שאז בודאי יתחכם בעצמו לעשות באפן שלא ישנה רצונו. וטוב שיוציא המעות מרשותו בחייו, כגון: לקנות איזה דבר, שיעלה רוח בשביל תלמוד תורה או גמילות חסד. ויקים בעצמו מה שברכו חכמינו לאוהביהם ואמרו (ברכות י"ז.): עולמך תראה בחייך. ויברר בעיר איזה בטוחים ונאמנים, שימסר הענין על ידם.
וכל זה שכתבנו, מרמז ב'ספר חסידים' במלות קצרות בסימן תשי"ז, וזה לשונו (משלי י"ט כ'): "שמע עצה" - בחיים, "וקבל מוסר" - מאחרים, שהרבה ראיתי שצוו בחלים, ובני ביתם לא עשו מצותם. וזהו שנאמר: "למען תחכם באחריתך". ואם לא עשה צואה בעוד כחותיו בו, רק סמוך למיתתו, על כל פנים יראה לצוות זה בפני עדים. וזה לשונו שם (סימן תשי"ח): כשקרבו ימי אדם למות, יצוה לפני עדים, ואפילו לאביו לא יאמין, וכל שכן לבניו ולאשתו, עד כאן לשונו. והטעם בכל זה, כי הבנים חושבים על אביהם, מכיון שכבר מת, למה צריך הוא עכשו לנכסיו? ובאמת לא כן הוא; דעכשו נחוצים המה לו יותר מהם, כי על ידיהם יוכל עתה להנצל מכח הדין.
ומשלו במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד בקצת שנוי), משל לאדם שהיה לו שלשה חברים: האחד אוהבו מאד, השני אוהבו ולא כל כך, השלישי לא היה אוהבו, ולא חשבו למאומה. פעם אחת שלח המלך לקרא לאותו אדם, וסריסי המלך הבהילוהו להביאו לפני המלך. והיה זה האדם מתפחד ומתירא ואומר: שמא הלשינוני לפני המלך ויהרגני; אין לי טוב כי אם לקרות לחברי אוהבי, אשר בטחה נפשי בו, ואוליכנו עמי לפני המלך, כדי שיליץ עלי טובה לפני המלך. הלך וקרא אוהבו הראשון, שהיה אוהבו יותר מהשני, וספר לו הענין. ולא אבה ללכת עמו, ולא השגיח עליו. עזבו, והלך בפחי נפש. אמר: אלך אל החבר השני, ואבקש ממנו ללכת עמי לפני המלך. הלך ובקשו. אמר לו: לפני המלך לא אכנס עמך, אבל אלך עמך לשמרך בדרך מפגעים רעים, וכשאגיע לחצר המלך, אעזבך ואלך לדרכי. הלך אצל שלישי, שלא היה חושבו לכלום, ובקש ממנו לילך עמו לפני המלך, וספר לו כל מה שארע לו עם שני חבריו. אמר לו: אל תירא, אני אלך עמך ואכנס לפני המלך ואליץ בעדך עד שתנצל מיד המלך. הלך עמו לפני המלך ולמד עליו זכות, והצילו מיד המלך. החבר הראשון, שהיה אוהבו ביותר - הוא הממון, שהיה חביב לו מכל דבר שבעולם, הוא שעוזבו ביום פטירתו, ולא יוליך בידו מאומה, שנאמר (תהלים מ"ט י"ח): "לא ירד אחריו כבודו". החבר השני - הם הבנים והקרובים, שמלוין לאדם עד הקבר, ולאחר שנקבר, נפרדו מעליו ועזבוהו. החבר השלישי, שהליץ בעדו טובה - הם התשובה ומעשים טובים, שהולכין עמו בפטירתו להליץ בעדו, שנאמר (ישעיה נ"ח ח'): "והלך לפניך צדקך". והמלך ששלח אחריו הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים, ולא מקח שחד, ולא ינצל אדם מדינו, כי אם בתורה ובמעשים טובים, עד כאן לשון המדרש.
ואמרתי שכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בפרשת נשא, דכתיב (במדבר ה' י'): "ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה". והינו, שכל איש ואיש מפעלותיו שעושה, לא ישאר לו לבסוף מאומה, ורק עניני הקדשה שקים בגופו בעודו בחייו, כגון ציצית ותפלין, וכן כל המצות שקים בגופו, ובודאי נברא מכל מצוה מלאך קדוש, שהוא לו לפרקליט - המה יהיו לו לנצח, אתו בחבורתו. ולא כהיצר הרע וכל כחותיו, שהמה נראים לו לאדם לאוהבים, ומתחברים עמו לפי שעה, ובעת דחקו המה נפרדים מעליו; וביותר מזה, שבאמת הם שונאיו, והם עולים ומקטרגים עליו לטל חייו ממנו. ואפילו בני ביתו, שהם אוהביו באמת, גם כן לא ישארו אתו בתמידות, כי יפרדו איש איש למקומו לבסוף, אחר שילווהו לבית עולמו, ולא יראה אותם נצח עד עת התחיה. ומי יהיה אתו בחברתו תמיד? קדשיו שלו; המה יהיו אתו בתמידות, המה רעיו ואוהביו ופרקליטיו להליץ עליו לטובה לפני אדון הכל. וזהו שאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו". ועל כן צריך האדם להרבות אוהבים כאלו בחייו, ולהתרועע אתם בתמידות, אחרי שהם אוהביו נצח. וסים עוד הכתוב ואמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". גם בזה מוסר השכל. והוא, כי מכל הממון שהאדם עמל בעודו בחייו, לא ישאר לו מאומה, ולא לו יהיה לבסוף; ורק אותן הממון אשר פזר לצדקה וחסד, הם אותם שהוא שלו בעצם. וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י', א.): אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה, עין שם. וזהו שאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"; הינו, שאותן המעות - הם שלו בעצם. ומה שתפס הכתוב "כהן", כי בימים הראשונים כל עניני צדקה וחסד היה העקר עם הכהנים והלוים, וכדכתיב (דברים י"ב י"ט): "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך וגו'". ומטעם, כי כל ישראל היה להם קרקע; מה שאין כן השבט הזה.