פנחס בן אלעזר וגומר עד וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל. וראוי לשאול פה שאלות:
השאלה הא' מהו השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לפנחס על השיב את חמתו מעל בני ישראל וקנא את קנאתו כי אמרו הנני נותן לו את בריתי שלום מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו שלום יעשה לו. גם הכהונה שאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כבר ניתנה לזרעו של אהרן לעד ומהו אם כן השכר שנתן לפנחס חלף עבודתו:
השאלה הב' בדבור צרור את המדינים כי מה צורך היה בדבור הזה. והנה בסדר מטות בא דבור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ושני הדבורים האלה אחד הם ודבר נקום הוא שיעשה בהם נקמה ושם נאמר בזמנו ונעשה מיד בפועל כמו שנזכר שם ודבור צרור אין לו ענין וצורך כלל והוא כפל ומותר:
השאלה הג' על מה צוה השם במקום הזה למנות ישראל והנה הטעם שנתנו במדרש מהרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו וגו' אינו מספיק כי כבר היו בהם מגפות אחרות ולא נמנו. גם הטעם האחר שנתנו שם שכאשר נמסרו למשה נמסרו במנין עכשיו שקרב למות החזירם במנין אין לו מקום כי עדין לא החזירם משה ולא קבלם יהושע בהנהגתו עד הנה:
השאלה הד' איך היה אפשרי שעם גדול כזה כל יוצאי מצרים בימים רבים קרוב לארבעים שנה לא נתוספו אלא מעט מזע' כי הנה כשנמנו בתחלה היו שש מאות אלף ושלשה אלפים וה' מאות וחמשים. ועתה לסוף הארבעי' שנה היו שש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים. והוא דבר זר ורחוק מאד ששש מאות אלף רגלי בארבעים שנה לא נתוספו והולידו אלא אלף ושמונים נפש. וכבר תמה הראב"ע מזה. גמגו"ם:
השאלה הה' במה שצוה בחלוקת הארץ דברי' סותרים זה את זה כי הנה צוה ראשונה לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו וגו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו מורה שלמספר גלגלותם תחלק הארץ. ומיד אמר סותר לזה אך בגורל תחלק הארץ מורה שכל שבט ושבט יקח חלק שוה בין שיהיה רב אוכלוסין או מעט אוכלסין ובביאור הפרשה אבאר עוד הספק הזה ואזכור דעות המפרשי' בו:
השאלה הו' במנין הלוי' כי כאשר נמנו בהר סיני היו כ"ב אלף וכאן אחרי הארבעים שנה היו כ"ג אלף ונתוספו אם כן אלף איש בארבעי' שנה לכ"ב אלף והנה מהם לא מתו בדבר מרגלים ולא בדבר קרח ובבעל פעור ושאר המגפות ולמה אם כן לא נתרבו כראוי כל הזמן הרב ההוא:
השאלה הז' למה נמנה כאן שבט הלוי כיון שהם לא היו בכלל לאלה תחלק הארץ כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל ולא ימנו ג"כ לראות כמה מהם מתו במגפה כי הם לא היו ממתי המדבר ולא נענשו עמהם:
השאלה הח' בדברי בנות צלפחד שאמרו אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי מה הרויחו באמרם שמת במדבר וגם כן שלא היה בעדת קרח ואולי שהיה מעובדי העגל ומדור המרגלי' שעשו עונות במדבר ובעונם מתו שהיו רעים כמחלוקת קרח אשר זכרו:
השאלה הט' במה שאמר משה עלה אל הר העברים וראה את הארץ וגומר ונאספת אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך. כי הנה לא מת משה כאשר צוה בזה. ואהרן כשנצטו' למות עלה ומת. וכן משה בסדר האזינו אבל כאן למה צוהו השם עליו אם עדין לא הגיע יום מותו:
השאלה הי' באמרו בענין יהושע ולפני אלעז' הכהן יעמוד ושאל לו וגו' ויורה שיהושע לא הגיע למעלת הנבואה אבל ישאל באורים ותומים כמלך או אב בית דין ואתה תמצא בספרו כמה מהדבורים שנאמרו אליו ולא תמצא שישאל הוא ולא ישראל באורים ותומים כל ימי חייו אלא אחרי מותו כמו שנזכר בתחלת ספר שופטי' ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה': והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
פנחס בן אלעזר עד ויהי אחרי המגפה. הנה שם פנחס הוא לשון מצרי תחפנחס וזכר הכתוב שפנחס זה עם היותו בן אלעזר בן אהרן שלא היו מלומדים בכך לא בחרב ולא בחנית עשה מעשה משובח מאד והוא שהשיב את חמתי מעל בני ישראל כי יצא הקצף מלפני עליהם בדבר פעור ולא היה מי שישיבהו לאחור כי אם פנחס שהוא השיב את חמתי. והענין שהיתה המגפה גדולה בעם מעותדת לכלות את כל ישראל לולי שפנחס קנא את קנאתי רוצה לומר הקנאה שהיה לי לקנא ואמר בתוכם להגיד שבתוך העדה הרבה ההיא הרג שר וגדול בישראל לא ירא מהם מהמונם ולפי שהיו רבים מישראל אומרים שהיה פנחס בסכנה עצומ' עם בני שמעון וקרובי זמרי שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מפני זה לבקש אנשי' שילכו סביבו לשמרו מאויביו. גם אומרים שפנחס להיותו הורג נפש ונוגע בחלל היה פסול לעבודת המקדש ולא יקרב במזבח ה' כי דמים שפך הנה מפני זה צוה השם למשה שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל שני דברים. הא' שהשם יתברך היה נותן לפנחס את בריתו שלום ולא ירא בקרוב עליו מרעים כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו. והב' שלא יהיה פנחס מפני זה פסול לעבודת המקדש אבל בהפך שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רוצה לומר שיהיו תמיד כהני ה' וכהנים גדולים ומאריכי' ימים הפך מה שנשבע לבית עלי. ואפשר שהיה אליהו הנביא מזרעו של פנחס כי גם בקנאתו נדמה אליו. הנה אם כן היה שכר פנחס מתיחס לענינו. אם בבשורת השלום ואם בבטחון הכהונה. ולכך אמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל רוצה לומר הכהונה הראויה אליו אם בבחינת הקב"ה תחת אשר קנא לאלהיו והקנאה ההיא היתה עבודה משובחת לפניו יתברך ולכך ראוי שיהיה כהן לאל עליון וקדוש לאלהיו. ואם בבחינת ישראל גם כן כי הוא כפר על בני ישראל וכיון שכפר עליהם ביום ההוא ראוי שתמיד יהיה כהן מכפר עליהם בעבודת המקדש. ויש אומרים שהיה היעוד הזה שלא תפסק הכהונה הגדולה מזרעו וכן היה שהכהונה הגדולה תמיד היתה משלשלת פנחס. ואף על פי שמבני איתמר מצאנו כהנים גדולים כמו עלי ויהוידע הנה לא היו אלא פקידים לכהן גדול. ה' נתנך כהן תחת יהוידע להיות פקידו ומזמן שנבנה בית עולמים היתה הכהונה לצדוק שהיה מזרע פנחס עד סוף כל הדורות. ויהיה אם כן אמרו ברית כהונת עולם על הכהונה הגדולה מיום שנבנה בית המקדש. ולפי שהיה כל זה גלוי לכל העמים לא צוה השם למשה שיאמר זה לפנחס בלבד אבל אמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כלומר לכן אמור ופרסם לכל בני אדם ענין פנחס שהנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ואמנם אמרו אחר זה ושם איש ישראל המוכה וגו' אפשר לפרש שספר הכתוב עוצם גבורתו שהרג נשיא מאחד שבטי ישראל ובת נשיא מדין כי המדינית שנהרגה עם זמרי היתה בת צור שהיה ראש אומות בית אב במדין הוא רוצה לומר שעדין הוא חי וראש לחמשת מלכי מדין והיותר נכון אצלי הוא שמפני שאמר יתברך הנני נותן לו את בריתי שלום הוצרך לפרש עם מי יהיה לו השלום ולכך פירש ושם איש ישראל המוכה וגו'. ולכן תאמר לשמעונים שלום אמר ה' לפנחס כי הם גואלי הדם ועמהם יהיה שלומו אבל למדינים אין צריך שתאמר דרכי השלום אבל בהפך ולזה בא הדבור צרור את המדינים כי מפני שנאמר לישראל אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם והמדיני' יהיו ביניהם הוצרך שלא יהיו הם בכלל אל תצורם אבל צרור את המדיני' כלו' שים חיל על ערי מדין ללכוד ערי מדין והוא מלשון וצרת עליה. ואמר עוד והכיתם אותם פירושו ועוד תשוב להכות אות' אנשי' ונשי' וטף והודיע בזה כי תכלית מלחמת מדין יהיה להשמיד ולהרוג ולאבד ולא לקחת ארצם כארצות שבעה עממים הנה א"כ לא היתה כונת הדבור הזה שילכו להלחם עם מדין כי זה יבא זכרונו בסדר מטות ומסעי אבל הוא להודיע שיהיה להם איבה ושנאה גדולה עם מדין כי עוד יבואו אחר זה להכותם וביאר הסבה בזה באומרו כי צוררים הם לכם ר"ל עם השמעונים שלום טובה וברכה אבל לא עם מדין אלא שנאה רבה לפי שהם התחילו בשנאה בנכליהם שהתנכלו להמית אתכם על דבר פעור בדבר בלעם. וגם הם שונאים אתכם על דבר כזבי בת צור נשיא מדין אחותם שהיתה מוכה עם זמרי. וכיון שהם שונאים לכם מאלו הבחינות ראוי הוא לכם שתצורו עליהם לתת להם צרה וצוקה. והותרה השאלה הא' והב':