הדבר אשר דבר ירמיהו הנביא אל ברוך וגומר עד סוף הנבואה. ופרשה אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגוים וכו'. הנבואה הזאת באה לירמיהו על ברוך בן נריה תלמידו ואמרה אליו בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה כשהיה כותב מפיו מגילת הקינות שכתב בראשונה, ועם היות שכתו' בה כאן בכתבו את הדברים האלה על ספר מפי ירמיהו אין ראוי שתחשוב שהדברים האלה הם הנזכרים כאן שאמר בארץ מצרים אל העם שהלך שמה, כי אותם לא נכתבו ביד ברוך מפי ירמיהו ולא נכתבו בשנה הרביעית ליהויקים כי אם אחר החרבן, ואמנם השנה הרביעית ליהויקים היה קודם לזה קרוב לעשרים שנה, אבל אותה נבואה בכתבים של ירמיהו היתה כתובה אחר מגילת קינות וסמוכה אליה, וכאשר העתיקה וכתבה הנביא במקום הזה לסבה שאבאר העתיקה כאשר היתה שם, ולזה אמר בה אחרי כתבו את הדברים האלה על ספר מפי ירמיהו שהיא המגילה הנזכרת כי הם הדברים אשר כתב ברוך מפיו לא הספר הזה שירמיהו כתבו בעצמו ולא ברוך, האמנם למה נזכרה במקום הזה אחרי נבואת מצרים ומה יחסה בזה המקום באמת ראוי לעיין בו.
ואשר נראה לי בסבתו הוא שבעבור שהאנשים אשר הלכו מצרים אמרו לירמיהו שברוך היה מסיתו לומר שלא ילכו למצרים ובארתי שהיה זה לפי שהוא היה מכין עצמו לנבואה וידע שחוצה לארץ לא תבואהו הנבואה מחדש, ולכן חשבו שהוא היה רוצה שישבו בארץ כדי שיתנבא בה שלא יהיה אפשר בלכתו מצרים, הנה מפני זה אחרי שהנביא השיב לדבריהם ראה עוד להשיב על מחשבותם שחשבו על ברוך שהיא כוזבת ולזה כתב כאן הנבואה שנאמרה לו בימי יהויקים שבה הודיע השם לברוך שלא ישתדל להגיע למעלת הנבואה כי היא בלתיי אפשר אליו שיגיע אליה מפני חרבן בית ה' וסלוק השכינה מקרב עמו שהיה קרוב לבוא אז, וזה ממה שיורה שכבר זה לו לברוך עשרים שנה שהיה מתיאש מהנבואה בדבר ה' והוא המוכיח ששקר חשבו עליו האנשים החטאים ההמה בנפשותם כ"א בימי יהויקים נמנעה ממנו בעבור החרבן שהיה עתיד לבא איך יחשוב עתה אחרי החרבן להשיגה, וזהו תכלית זכרון הנבואה הזאת במקום הזה אחרי הספור הקודם, ועם מה שבארתי בזה הותרה השאלה הששית אשר הערותי:.
וענין הנבואה הוא שירמיהו צוה לברוך שיכתוב לפניו במגילת הקינות ההם, ובהיות ברוך כותב אותם אמר בלבו אוי נא לי שלא הגעתי להנבא עם כל ההכנות שהכינותי עצמי לנבואה ונוסף יגון על מכאובי בהיותי סופר לפני ירמיהו כאילו אני תמיד נער ומשרת אליו כי לא הגעתי להיות נביא, ובהיותו חושב בלבו זה (ב) הודיעו השם לנביא ירמיהו והוא אמר לו כה אמר ה' עליך ברוך (ג) אמרת אוי נא לי יסף ה' יגון על מכאובי רוצה לומר אתה עתה אמרת בלבך אל תכחד ממני שבהיותך כותב לפני מפי יסף ה' יגון על מכאובך שהמכאוב שלך היא שיגעת באנחתך בהיותך משתדל להנבא ומנוחה לא מצאת שהיא הנבואה ותוספת היגון הוא הכתיבה שאתה כותב לפני, (ד) ועל זה אשיבך בשם ה' כי הוא ציווני כה תאמר אליו הנה אשר בניתי אני הורס וגומר רוצה לומר לא נמנעת מהנבואה להעדר ההכנות או לתלות השפע ולא להיותך בלתי ראוי להנבא מצד עצמך כי אילו היה הדבר כן היה לך להתרעם, אבל הנבואה נמנעה ממך ברשעת הדור כי הנה אשר בניתי והיא השכינה ששכנתי בבית המקדש בין הכרובים אשר על הארון אני הורס כי אסלק אותה עתה משם, ואת אשר נטעתי אני נותש והם הנביאים שבחרבן הבית גם נביאיה לא ימצאו חזון מה' ואת כל הארץ היא שאעלה השגחתי וברכתי ממנה ואהרוס כולה, (ה) ואיך אפשר שבזמן כזה אתה תבקש לך גדולות והיא הנבואה שתנבא מחדש אל תבקש אותה כי הנני מביא רעה על כל בשר נאם ה' ונתתי את נפשך לשלל כי קרוב תהיה למות בדבר או ברעב והחרב אם לא שבחמלתי תמלט ותציל את נפשך כאלו שללת אותה מיד הלוקחים אותה, ואמר על כל המקומות אשר תלך שמה להודיע שילך בתוך הגול' מכאן ומכאן ולכן תמנע ממנו בהכרח הנבואה לפי שאין דורו ראוי לכך, וכן אמרו חכמים ז"ל בפסיקתא רבתי (מכילתא בסוף הפתיחתא) ומנוחה לא מצאתי ואין מנוחה אלא נבואה שנאמר (במדבר יא, כו) ותנח עליהם הרוח ואומר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה' ואומר נחה רוח אליהו על אלישע, בוא וראה מה הקדוש ברוך הוא משיבו כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס ואתה תבקש לך גדולות ואין גדולות אלא נבואה שנאמר ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע קרא אלי ואענך ואגיד לך גדולות ובצורות ברוך בן נריה כרם אין סייג למה צאן אין רועה למה, מפני מה כי הנני מביא רעה אל כל בשר ונתתי לך את נפשך לשלל, בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל עד כאן.
והתבונן חכמת דבריהם ז"ל שהנה גילו בזה שלא היה תכלית הנבואה כדי להשלים נפש הנביא בהתדבקה בשכל הפועל וכי אין הנבואה דבר טבעי מגעת בטבע האדם בהשתדלותו ושלא נמנעה מברוך בן נריה להיותו בלתי מוכן אליה כמו שכותב הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב, ונמשך אחריו הרב רבי דוד קמחי בפירושו למקום הזה, כי הנה ברוך מוכן היה לנבואה בטבעו ולימודו אבל להיות הנבואה דבר נסיי מפעל הרצון האלקי מגיע לנביא לתכלית ישרות העם לכן בהיות העם בלתי ראוי לכך היתה הנבואה נמנעת, ומזה הצד רוצה לומר מפאת העם נמנעה מברוך כמי שהעדו עליו הפסוקים, וזהו אמרו ז"ל כרם אין סייג למה צאן אין רועה למה וזהו אמתת הדרוש הזה. והמתפלספים מחכמי עמנו לא שיערו בו ונשנה הדעת האמתי זה רוצה לומר שלא היתה הנבואה מגעת מפני הכנת הנביא כי אם לצורך ישראל כהרבה מקומות מדבריהם ז"ל, כי הנה במקום הנזכר אמרו קודם המאמר הנזכר למה ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו, רבי עקיבא אומר וידבר ה' אל משה ואל אהרן צא ואמור להם בזכותכם היה מדבר עמי שכל ל"ח שנים שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב, טז, יז) אלי היה בדבור, (תענית ל, ע"ב) אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו ולא עם משה בלבד דבר בזכותו של ישראל אלא עם כל שאר הנביאים לא נתדבר אלא בזכותן של ישראל, ואומר ויהי מקץ שבעת ימים ויהי דבר ה' אלי לאמר ואומר ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו, וכן את מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם בפני המקום שנאמר אמרתי אוי נא לי יסף ה' יגון על מכאובי נשתניתי מכל תלמידי הנביאים יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוח הקדש אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקדש ואני יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי וכו':