דע כי אמתת הנבואה ומהותה כו', בפרק הזה ראה הרב לגדור הנבואה ולפי שהפילוסוף במאמר השני מס' חוש המשוש כתב שמן ההשגות האלהיות מה שאינם מיוחסים אל קנין האדם ולא אל בקשתו, ומטבע זה הסוג מה שיקרא חלום וממנו הקסם וממנו הנבואה, ושדחות מציאותם הוא דחות המוחשים. וכתב עוד שההשגה הנבואיית ואם לא ראינו אותה היא מפורסמת מאד, והמפורסם אצל הכל הנמנע עם המחוייב בכל ובחלק והמאמר בהם מסוג אחד ושהפילוסוף לא דבר דבר שמה בעניין הנבואה ר"ל במהותה ואמתתה, אבל אמר שהוא ידבר בלבד מהחלום והקסם והיה זה לפי שלא מצא אצלו הקדמות מענין הנבואה ולכן לא דבר בה. האמנם זכר דעות ההמון בעניינה שאמר שהיה הקסם מן השדים, והחלום מן המלאכים, והנבואה מהאל ית'. ולכן אמר הרב לדחות דעות ההמון בנבואה, דע כי אמתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מהש"י כי לא תיוחס אליו ית' ולא תבא ממנו שפע נבואיי בזולת אמצעי כי אם באמצעות השכל הפועל שהוא נותן הצורות ומוציא שכלנו מן הכח אל הפעל, כמו שזכר במה שקדם מפרקי החלק הזה, ושתף הרב הדמיון בנביאים כלם בדעת אבוב"כר אלצ"יג שאין שם השכלה לנבדל עד שיתאחד עמו כלי כח גשמי והנה התכת זה הגדר הנה הוא בזה האופן, כי אמר שפע שופע מהש"י הוא סוג הגדר כולל לכל מיני ההשפעות שבהכרח יעלו כלם להתחלה אחת היא הסבה הראשונה ית' והיא סבה רחוקה וראשונה בכל מיני ההשפעות, ובאומר באמצעות השכל הפועל הוא הבדיל השפע הנבואיי מהשפע הנמשך מהסבה הראשונה על השכלים הנבדלים ועל הגלגלים שאין אותו השפע נמשך מאתו עליהם באמצעות השכל הפועל, ובאומר על הכח הדברי תחלה הוא הבדל יותר מיוחד יבדיל הנבואה הנשפעת באמצעות השכל הפועל מהצורות החלות והנשפעות ביסודות ובמורכבים מהם שפע שופע הנבואה. ובאומר ואח"כ על הכח המדמה הוא הבדל מיחד מן המיחד יבדיל השפע הנבואיי משפע החכמה העיונית שגם היא שפע שופע מהש"י באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי, אבל לא ישתתף עמו הדמיון כמו שהוא בענין הנבואה, ומזה תבין שאומר על הכח הדברי תחלה ואחר כך על הכח המדמה אין ראוי שיובן בקדימה ואיחור זה בזמן כי בשניהם תחול ההשפעה, אבל בהיות השפע מהשכל הפועל מועט עד שיקבלהו הכח הדברי יהיה אדם מכת החכמים, וכאשר יהיה יותר מועט מזה על המדמה בלבד ולא על השכל יהיה אז האדם מכת הקוסמים וחולם חלומות צודקים ומנהיגי המדינות, אבל בהיות השפע רב מאד שיתמלא הבית כלו אורה ויקבל אותו בעצם וראשונה הכח הדברי כי הוא המתייחס אליו ומתדבק עמו דבוק שכלי ומאותו שפע והארה יציץ על המחנה ר"ל הכח הדמיוני כפי ההכנה הנה אז תהיה נבואה שלמה, והוא אומר על הכח הדברי תחלה ואח"כ על הכח המדמה. ואמנם בענין החכמות כבר ימצא בצד מה על הכח הדמיוני תחלה ויעשה הרכבותיו, ואח"כ הנה (צ"ל הכח) הדבריי ישיג משיגיו, אבל בנבואה אינו כן, כי השפע העליון יושפע בעצם וראשונה על הדברי, וממנו יושפע עליו, על כן ראוי שיובן ויפורש הגדר הזה לדעת הרב ושרשיו:
וזאת היא המדרגה העליונה כו', רצה הרב לומר בזה שהשלמות האנושי הוא רחב מאד ממנו שיהיה בשכל המעשי וממנו שיהיה בעיוני והמדרגה העליונה אשר לו היא זו ר"ל שיתדבק עם הנבדל כל כך שיושפע עליו ממנו השפע והאור העליון ההוא ויקבלהו עמו הכח המדמה, ושזה השלמות הוא טבעי באדם אחרי שהוא תכליתו ואפשר להמצא במינו כשאר השלמיות המגיעים בטבע ואמר זה כדי להרחיק דעת מי שאמר שהנבואה דבר נסיי. ואמנם אמרו עוד והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה והוא מאמר מקושר עם הנמשך אליו, וענינו שאולי יאמר אומר אחרי ששלמות הנבואה דבר אפשרי שימצא במין האדם בטבע, יקשה א"כ איך לא זכו אליה גדולי הפילוסופים ושאר האנשים השלמים בדעותיהם ובמדותיהם. וכדי להשיב לזה אמר שהענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה הענין ר"ל השגת תכלית שלמות הכח המדמה א"א בכל איש בשום פנים, כלומר שימצא השלמות ההוא בכל האנשים, ואין השלמות הזה ענין יגיעו אליו בני אדם בשלמות החכמות העיוניות והטבע והמדות, אפי' שיהיו כלם בתכלית הטוב והשלמות, אם לא יתחבר לזה התנאי האחר העצמי והוא שלמות הכח המדמה בעיקר היצירה שיהיה אותו כח בתכלית מה שאפשר, ולפי שהשלמות הזה הוא עיקריי בתחלת יצירת האדם, זכר הרב התנאים ההכרחיים אשר ראוי שימצאו בו, והוא המזג הטוב המובחר שיהיה לאבר ההוא הנושא לכח ההוא ר"ל למוח שהוא נושא הכח המדמה ההוא, ומלבד טוב המזג יצטרך ג"כ לטוב שבשעורים ר"ל שלא יהיה עצם המוח יותר גדול מהשעור הראוי ולא יותר קטן מהשיעור הראוי, ויצטרך עוד לתנאי שלישי והוא זכות הליחה ר"ל שהליחה המצטרכת למוח לא תהיה יותר עבה מן הראוי ולא דקיקה מאוד כי אם בהרכבה ממוצעת שוה כדי שהפעולות היוצאות מן הכח הנשוא שמה תהיינה טובות ושלמות, וזה העניין ר"ל שלמות המזג ושלימות הליחה אם יבא לידי הפסד אחר היצירה או שנוצר בחסרון א"א לאדם לתקנו בשום פנים שהאבר שמזגו רע בשרש היצירה או הבלתי מתייחס בשיעורו ובזכות ליחותיו הנה תכלית ההנהגה אשר ישוה אותו ותכלית התקון שאפשר שנעשה לו ברפואה הנה הוא שיעמוד אותו אבר על קצת בריאות כפי אותו המזג ושיעור וליחה שנוצר עליו, לא שיחזירהו האדם למעלה טובה ושלמה שבתכונות, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו הטבע בבטן המלאה. וזה מבואר בעצמו. והוא ממה שיורה שהנבואה לא תמצא כי אם בהיות כח המדמה בתכלית שלמותו מתחלת היצירה ולא יקנה השלמות הזה בהנהגה, ולכן לא ינבא האדם מבלתי שיהיה נוצר באותו שלמות ולהיות השלמות הזה על הזרות ועל המעט הנמצא בבני אדם היו בלתי זוכים למעלת הנבואה כי אם מתי מועט, והוא ג"כ ממה שיורה שהנבואה שלמות טבעי שאפשר למין האדם אחר שיצטרך לאלו ההכנות הטבעיות ביצירה:
וכבר ידעת עוד פעולת זה הכח כו', אחרי שהביא הרב התנאי העצמי בנבואה והיא שלמות הכח המדמה ביצירה, שהוא מורה על היותה שלמות טבעי, הביא עוד ראיה אחרת ממהות הנבואה ועניינה, ולקח לבאר זה מפאת החלום שהוא דבר טבעי והוכיח שהסיבה בחלום היא עצמה הסבה בנבואה ויחוייב מזה שהנבואה דבר טבעי כמו החלום, וז"א וכבר ידעת עוד פעולת זה הכח המדמה ר"ל שפעל החושים הפנימיים הוא קבול הצורות המוחשות ופעל החוש המשותף הוא לשתפם ולחברם, כדי שיראה האדם שהוא רואה וידע שאותו ששמע הוא אותו שראה ועלת הכח הזוכר הוא שמירת המוחשים, האמנם פעולת הכח המדמה הוא הרכבתם ר"ל הרכבת מוחש עם מוחש אחר והחקוי אשר בטבעו שיחקה תמורת הדבר דבר אחר דומה לו או נמשך אליו, ושהגדולה שבפעולותיו והנכבדת שבהם אמנם יהיה כאשר ינוחו החושים החיצוניים ויתבטלו מפעולותיהם. והיה לפי שהכחות יעיקו זה את זה להשתתפם בנושא אחד, ולכן ישלים הכח המדמה פעולותיו בעת השינה, לפי שהנפש טרודה בפעולתה בהרכבת הדמיונות ולא תהיה טרודה ולא מעיק בהשגות החושיות הפנימות, ולכן תראה שמי ?שהעמיק המחשבה והדמיון יטה הכחות המרגישות אל תוך הגוף עד שיתעלף מהשינה. ולזאת הסבה הם נעדרי הראות והשמע פעולותיהם יותר שלימות בחושים הפנימיים. והוא הסבה בחלומות הצודקות, ר"ל שהחלומות יהיו צודקות כאשר הנפש תהיה פנויה משאר השגותיה ותשאר טרודה בלבד במחשבתה ודמיונה, וכאשר יושפע על הכח המדמה קצת שפע מהנבדל כפי הכנתו ר"ל הכנת המוח שהוא הנושא לאותו כח אז יהיו החלומות צודקות, ואמר הרב שזהו בעצמו סבת הנבואה ר"ל השפעת הנבדל על הכח המדמה, לא שיהיה זה בלבד סבת המדמה ובהתחבר שניהם יחד תהיה הנבואה. הנה א"כ מ"ש והוא בעצמו סבת הנבואה ר"ל עם הסבה האחרת היותר עצמית שהוא קבול הכח הדבר אותו השפע מועט יספיק בלבד למדמה, אמנם בנבואה יהיה השפע כל כך רב שיתמלא כל הבית אורה הכח הדברי והמדמה יחד. והנה הביא הרב ב' ראיות מדברי חז"ל להוכיח שהחלום והנבואה הם ממין אחד, הא' ממה שאמרו חלום א' מששים בנבואה, ולא יפול השיעור ויחס וערך בין שני מדברים המתחלפים במין. הב' ממ"ש בב"ר נובלת הנבואה חלום, והוא המורה שהענין אחד אלא שהחלום הוא הפרי שלא הגיע לשלמותו ובשולו, והנבואה היא הפרי המבושל והשלם, ומזה תבין שסבת החלום וסבת הנבואה שזכר הרב הנה אינה סבה חמרית וגם לא סבה תכליתית, אבל כיון לסבה הפועלת ר"ל שהסבה הפועלת בחלום שהוא השכל הפועל, וגם הסבה הצוריית שמה שהוא השפע הנשפע ממנו אותו הפעל ואותה הצורה היא הפועל והצורה בנבואה, עם היות שיתחלפו ברב השפע ומעוטו, ומזה החלוף יבא החלוף במקבל, ר"ל שבחלום יהיה הכח המדמה בלבד מקבל השפע, ובנבואה יהיו שניהם הדברי והמדמה מקבלים אותו. ולמה אודיעך זה מדבריהם ז"ל ונניח כתובי התורה. ראוי שנתעורר בלשון הזה על דברים שלשה, ראשונה שכתובי התורה שהביא הרב לא יראה מהם שהנבואה והחלום ממין א', כי הנה החלום הנזכר בכתוב הוא חלום נבואיי, לכן אמר אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר י"ב ו'), ואותו החלום אין צריך לומר שהוא ממין הנבואה אבל שהוא הנבואה עצמה, והדרוש שלנו אין זה כי אם שהחלום הפשוט הבלתי נבואיי הוא ממין הנבואה הגמורה. ב' במה שאמר הרב הנה כבר הגיד לנו אמתת הנבואה ומהותה והודיענו שהוא שלמות יבא בחלום או במראה, והנה בכתוב אשר הביא אין ספק שהתבאר שהנבואה תהיה בחלום או במראה, אבל לא התבאר ממנו אמתת הנבואה ומהותה, שהוא הגדר שזכר בתחלת הפרק. ג' במ"ש הרב עוד ומראה נגזר מן ראה ומה לו להרב להגיד שמראה נגזר מן ראה שהוא דבר מבואר מטבע הלשון ומה יועילהו מענין הדרוש אשר הוא בו:
והנראה שהרב יוכיח מן הכתובים הזה שהנבואה ממין החלום אחרי שהוא ב' מינים, א' הנה החלום עצמו, ב' הוא המראה אשר ענינו שיעשה המדמה חקויים כאלו הם עניינים נמצאים חוץ לנפש, שענין זה הוא ענין החלום עצמו, אם לא שהא' נקרא חלום בבחינת היות אותה ההשגה בשינה, והאחר נקרא מראה בבחינת ההשגה בעצמה עם היות שהגיע לאדם בהיותו מקיץ וער, אבל אחרי הגעתם אין ספק שיתבטלו החושים, ויהיה אופן ההשגה בעצמה בא בענין ובאופן השגה, ר"ל בחקויים והרכבות וראות צורות, כאלו הם עניינים נמצאים מחוץ, וכמו שיתבאר זה בפמ"ה מזה החלק, ולכן אמר הרב שעם היות דברי חכמים ז"ל מורים היות הנבואה ממין החלום הנה כתובי התורה יורו שאין הנבואה דבר אחר כי אם חלום או מראה שהוא דבר הדומה לחלום בהשגתה וענייניה, ויפרש הרב הכתוב הזה בזה האופן שהמדבר לא כן (צ"ל לאהרן) ומרים היה השכל הפועל שהוא היה המשפיע בהן ואמר אליהן אם יהיה נביאכם ה', ר"ל שיבא אליכם השפע מהש"י שהוא הסבה הא' בנבואה, הנה אני מדבר אליכם במראה אליו אתודע, ר"ל אשפיע לשכל שהוא ההתודעות היהיה זה עם מראה או חלום שהוא הפעל המדמה. ולפי הפי' הזה הנה בא בזה הכתוב גדר הנבואה ואמתתה כי באומרו אם יהיה נביאכם מורה שהוא שפע שופע מהש"י, ובאומרו (אתודע) בלשון מדבר בעדו אדבר בו, מורה שהוא באמצעות השכל הפועל שהוא היה המדבר אליהם, ובאומר אתודע מורה שהוא על הכח הדברי, ובאומר במראה בחלום מורה שהשפע הוא ג"כ על הכח המדמה, הרי לך אמתת הנבואה ומהותה. ומש"ה זכר שני המינים האלה, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, הודיענו ששלמות הנבואה תבא בשני מינים האלה שהוא בחלום או במראה, וכדי להוכיח שמדרגת המראה ענינה כענין החלום אמר הרב ומראה נגזר מן ראה שעל כן נקרא אותה מדרגה מהנבואה מראה מפני שיגיע לכח המדמה בה משלמות השכל הפועל והשפעתו כל כך מה (צ"ל עד) שיראה הדבר כאלו הוא מחוץ לנפש וידמה לו שאותו הענין אשר יראהו בא לו על דרך ההרגשה, ובאומרו כאלו הוא מחוץ ויהיה העניין אשר יראהו כאלו בא לו ע"ד ההרגשה היוצאת, כיון הרב להעיר על דרוש אחד התבאר בס' חוש המוחש, כשאמר שם ובעבור שהיה הישן מרגיש כאלו יראה וישמע ויריח ויטעם וימשש, ולא יהיו שם מוחשים מחוץ היה מחוייב שתהיה התחלת זאת התנועה בשינה מתכליתה (צ"ל עד כלותה) ביקיצה. ובעבור שהיתה התנועה הזאת ביקיצה תתחיל מן המוחשים אשר מחוץ ותכלה אל כח הזוכר, הנה ראוי שבשינה תהיה התחלתה מהכח הזה לפי שהפועל בשינה הוא המדמה והוא בתנועה תמיד ופועל מדובק מו הציור, והמשל והעתק מדמיון אל דמיון פעמים יעשה זה מן הצורות אשר בחוש המשתתף, ופעמים יפגש ענין הדבר ההוא אשר ציירו מהתחלה מחוץ, וזה אם על שיפגש הדבר ההוא בעצמו או מה שידמה לו בחקויו, הנה התבאר מזה שהחלומות אמנם ייוחסו מכחות הנפש לכח המדמה, ושביקיצה המוחשים מחוץ יניעו את החושים ויניע החוש המשותף את הכח המדמה, אמנם בשינה כאשר צייר הכח המדמה הדבר אשר לקחו אם מחוץ או מכח הזוכר, ישוב ויניע את החוש המשותף ויניע החוש המשותף ההוא את כחותיו הפרטיים, ויקרה לאדם או שישיג המוחשים אעפ"י שלא היו נמצאים מחוץ כי עניניהם כבר שבו על החושים, ופעמים יקרה דמיון זה ביקיצה במפחד ובחולה למה שיצא מתחלת ממשלת הכח המחשבי כמו בשינה. וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקט עליו נכסף לו הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השינה בהשפיע השכל עליו כפי הבנתו. כתב הנרבוני שרמז הרב בזה על דרוש אחד יתבאר בס' חוש המוחש והוא שאחר שהתבאר שנותן זאת הידיעה שכל נקי מחמר והוא השכל הפועל, והשכלים הנבדלים אמנם ישכילו הדברים הכוללים, והם אמנם יתנו דומה למה שבעצמם, הנה איך יתן השכל הפועל העניינים הפרטיים המיוחדים בזמן ובמקום ובמין ובאישים וגם כן למה התייחדה זאת הנתינה מן הפרטים. וכתב הפילוסוף שמה שזה המין מן החקירה הוא רחוק מאד לפי ההשגה האנושית, אבל להיות עצם ההצלחה אינו דבר יותר מזה, ראוי שנשתדל להשיג ממנו כל מה שנוכל, ואמר בסבת זה כי פרטי העצם כלו מוגבלי הסבות הפעולות להם כי לא ימצא איש עצם במקרה, כי יתחדשו חלקי היסודות תמיד מסדר שמור מצד תנועת הגרמים השמימיים, וכן אישי הצמחים והחי מוקפי המציאות מוגבלי הסבות, ואשר היו אלו האישים מוקפי המציאות הנה טבעם מושכל בהכרח אל הנבדל, ומזה הצד יבואו לנביא או לחולם, אמנם פרטי המקרים מהם מה שימצא מן הסבות הטבעיות ומהם מהסבות החיצוניית ומהם במקרה גמור ברצוניים, והנה המקרים שהם מוגבלי המציאות הנמשכים מהסבות הטבעיות והחיצוניות הנה להם בהכרח טבע כללי היא הסבה הא' בעצמותה, והנה הם בהכרח מושכלות אצל הטבע הכללי, כי עם היות שאותם הסבות הם בלתי מוקפות המציאות אצלנו הנה הם בעצמם מוקפות המציאות אצל הטבע, ואנחנו לא נשיג הסבות והדברים הכוללים כפי מה שהם מוגבלות אצל הטבע, ולכן יראה שלא יתחדש איש מן האישים בעצמות מן הטבע רק בידיעה קודמת בכלי בעלי האומנות, כמו שיאמר אריסטוטילוס שאמנם יתנועע בשיעור ידיעת בעלי האומנות וככה מה שיתחדש מן הראשון והבחירה מהם בעצמות מוקפי הסבות בעצמם ממדות הנפשות הטבעיות והסברות האנושיות, והם מוגבלים אצל הטבע ואם הם בלתי מוקפים אצלנו, וכפי הבחינה הזאת יתן השכל נבדל לנפש הדמיונית הטבע הכללי אשר לאיש ההוא המתחדש מסבותיו ותקבלהו הנפש המדמה חלקיי מצד שהוא בחמר או מה שיחקה אותו, וכמו שהשכל הפועל יתן השלמות הנפשיים כוללים ויקבלם החומר פרטיים, כן יתן השלמות לנפש המדמה כללי ותקבלהו הנפש פרטיי, ומיוחד בזמן ובמקום וגוף וער. וכמו שהרופא המהיר יודע העתיד שיתחדש לגוף בעת מוגבל בשתי הקדמות, אחד מהם כללית מושכלת, ואחד פרטית מורגשת, כן הודעת העתיד תשלם מהכללים אשר יתנם השכל ומהעניין הפרטי אשר תבא בו הנפש המדמה המתייחס לאותו כללי, ואמנם הדברים המקריים מקרה גמור ברצוניים בהחלט שאין להם סבות מוגבלות, א"א שתהיה הידיעה לאדם במה שיתחדש מהם כי אם במין ממיני המקרה. ואמנם בשאר הדברים מוגבל המציאות הנה התייחדה הנתינה ההיא מן הפרטים המוגבלים לפי שכבר הגיע לנביא הידיעה באישים ההם ותדבק בהם השגחתו, לא במה שיהיה בלתי ידוע אצלנו, זהו כלל דברי הפילוסוף במקום הנזכר. וכתב הנרבוני שאליו כיון הרב באומרו שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקד עליו נכסף לו הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השינה בהשפיע השכל עליו כפי הבנתו. ואני אחשוב שלא כיון הרב בדבריו לתת הסבה בהיות הדברים הפרטים מושגים בנבואה ובחלום, שאם היה כן היה מעיר על אותם החלוקים כלם אשר עשה הפילוסוף, ר"ל היות לדברים טבע מוגבל מושכל בסבותיו, ואיך יתן השכל הכולל הדברים הפרטיים שהוא כפי אותו הטבע המושכל הכולל, והנה הרב היה נוטה לדעת אבוחמד שבטל הדעת הזה בספרו הפלת הפילוסופים בשאלה, ואם הוא נטה אחרי בן סינא ואבוחמד בביטול הדעת הזה מעיקרו איך ירחיק בו במקום הזה. גם כי בדרוש עמוק וקשה בזה לא יאמר הרב וההמשל בזה וההרבות המאמר בו מותר שזה הענין מבואר כבר ידעהו כל אדם והוא דומה להשגת החושים שלא יחלוק בו אדם. וכבר הרגיש הנרבוני בספק הזה באומרו ז"ל, הנה הארכתי בביאור זה למה שבו אמתת הנבואה וסבתה והם דרושים עמוקים, עם שהרב אומר שהוא ענין מבואר, ובאמת כי המציאות מבואר והסבה נסתרת, ויותר נראה לי שהרב לא יחשוב שיתן השכל הפועל זה המין מהנתינה לא כפי הטבע הכולל המוגבל לדברים הנמצא להם אצל הטבע ולא כפי הטבע הפרטי אשר להם הבלתי מתייחס לנתינת הנבדל והשגתו, אבל היה דעת הרב בעניין ידיעת העניינים העתידים בנבואה מה שכתב בפל"ח שיבא אחרי זה, והוא שהנביא מצד כחו המשער בהשפיע השכל הפועל עליו יחזק כל כך שישער מה שיהיה בסברא ישרה ומשפט אמתי ולא יפול מכל דבריו ארצה, ויהיה שלימות הכח המשער בנביא מכח יצירתו ומצד למודו, וז"ל שם, וכן כח המשער הזה נמצא בכל האנשים ויתחלף ברב ובמעט וכ"ש בעניינים אשר לאדם בהם השגחה גדולה ומחשבתו משוטטת בהם עד שאתה תמצא בעצמך שפלוני אמר כך בענין פלוני והיה הענין כן, ותמצא מבני אדם מי שדמיונו ומשערו חזק מאד נכון עד שאפשר שכל אשר ידמה היותו יהיה, ואמר עוד ובזה הכח הגידו קצת בני אדם עתידות עצומות וא"א מבלי היות שתי הכחות האלו בנביאים חזקות מאד כח הגבורה וכח המשער ובהשפיע השכל עליהם יחזקו שני הכחות האלה מאד מאד. וגם הנה התבאר מזה דעת הרב והוא שכאשר יהיה הכח המדמה חזק בנביאים תהיה השערתו בדברים העתידים עצומה ובשוטטו מחשבתו בדברים ובאישים המיוחדים ישער בכחו המדמה מה שיהיה וכפי מה שידע מהקדמות הצריכות אליו, ובהשפיע השכל הפועל על הכח המדמה שלו עם אותה ההארה יהיה משפטו יותר ישר ואמתי מבלתי טעות. ולזה התנה הרב חוזק הכח המדמה בנבואה והתנה ג"כ שיהיה האדם בעת יקיצתו בהשתמשות חושיו משוטט מחשבתו בדבר ההוא כי אז רעיוניו על משכביו יסלקו ובהשפיע השכל עליו כפי הבנתו ישפוט בדברים משפט אמתי. זהו האמת בדעת הרב מסכים לשורשיו ודבריו בשאר הפרקים, לא כמו שחשבו הנרבוני. ואחרי אלו ההקדמות תדע כי וכו', אחרי שזכר הרב ההקדמות שעברו מהכרח הכח המדמה ביצירה ומפעולתו בנוח החושים הוליד אחריהם איך תגיע הנבואה לנביא, ואמר שזה יהיה כשיהיה עצם מוחו בעיקר בריאה על תכלית השווי האפשרי לאדם במזגו ובשעורו והנחתו, ר"ל הנחתו שיהיה במקום הראוי לא במוקדם הראש ולא באחרוני הראש כי אם במצב והנחה יותר שלמה, ושלא ימנעהו מונעים מזגיים מפני אבר אחד, כאלו תאמר מהאיצטומכא שתהיה כל כך בלתי שוה שמפאת שתופה אל המוח יוציאהו מהציור אשר לו ביצירתו, וזהו התנאי הראשון משלמות היצירה. אח"כ ביאר התנאי השני או שלמות העיון ולומדו והוא אומרו ואחר כך האיש ההוא למד והתחכם וזה אם בעיוני והוא אומרו והיה לו שכל אנושי על שלמותו, ואם במעשי והוא אומרו ומדות אנושיות טהורות שוות, וזכר עם זה שהיו תשוקותיו ומחשבתו בעניינים האלהיים בידיעת האל ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה, ר"ל ומה שראוי לאדם שיאמין בש"י ופעולותיו, ולא תהיה מחשבתו ותשוקתו לעניינים הבהמיים החומריים הנכללים בחוש המישוש שהוא חרפה לנו, לפי שהוא לאדם מאשר הוא ב"ח ולא במה שהוא בעל שכל, ואמנם שאר תענוגי החושים מהריח והשמע והראות, אעפ"י שהם גשמיים הנה ימצא בהם עת תענוג לאדם מאשר הוא אדם, ר"ל שמן השמע והראות יגיעו לאדם מושכלים רבים ולכן היו השגות שני החושים האלה תענוג לשכל, לפי שבהם יקנה מושכליו והריח הטוב יחזק המוח ובחזקו הכח המחשבי יגיע תענוג לאדם מצד צורתו מה שאין כן בחוש המישוש. והאיש אשר כזה שלא ימשך אחר התענוגים הגשמיים ולא אחר השררה והכבוד המדומה, אין ספק כי כאשר יעשה כחו המדמה, ר"ל שישוטט מחשבתו בדברי, ועם זה ישפע עליו מן השכל שלא ישיג אלא עניינים אלהיים ולא יראה זולת האל ומלאכיו שהם הצורות הנראות לנביאים בנבואותיהם. ושבשלשת העניינים האלה שהם שלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות הכח הדברי בלמוד, ושלמות המדות ובטול המחשבה והוא הנקרא בדברי אבובכ"ר הרקת המשוה, תהיה יתרון מדרגות הנביאים זה על זה. וכבר כתב הנרבוני בפי' לחי בן יקטן שעל זה אמר ושכותי כפי עליך עד עברי, כי הוא העזר האלהי אשר ילוהו:
וכבר ידעת כי כל כח גופני יחלש וילאה. הביא עוד הרב הקדמה אחרת לבאר ולהוכיח ממנה שהנבואה דבר טבעי ושעיקרה בכח המדמה מאשר תבא לידי ליאות וחולשה והפסד בשאר הכחות הגופניים, וכמו שהוכיח מענין יעקב שלא באתהו הנבואה כל ימי אבלו להתעסק כחו המדמה בהפקד יוסף. ושמשה רבינו ע"ה לא באתהו הנבואה כבואה מקדם כו'. האמנם יפול בזה ספק גדול והוא כי אם היתה נבואת משה רבינו ע"ה (נקיה) מכל הכח המדמה איך הביא ענינו בעניין יעקב שנסתלקה הנבואה להתעסק כחו המדמה באבל יוסף, ומ"ש הרב ואע"פ שמשה רבינו ע"ה לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא א"כ אינו מספיק. והאפודי כתב שמרע"ה לא היתה נבואתו במשלים וחקויים כשאר הנביאים, אבל מכל מקום בידיעתו העתידות היה צריך שישתתף בו הכח המדמה בצד מה, ומצד זה השתוף נחלשה נבואתו בימי דור המדבר, ולפי שזה דבר שצריך שיעלם, לפיכך אמר הרב ואין זה מעניין הפרק. ואין ספק אצלי שהאפודי לא הבין כוונת הרב ולא דקדק דבריו כראוי, כי הוא לא כיון אל דבר ממה שחשב, חלילה לו, אבל אמר שיעקב לא באתהו נבואה כל ימי אבלו. וזה בטול לגמרי מפני שהיה מתעסק כחו המדמה בהפקד יוסף, אמנם במשה רבינו עליו השלום לא אמר הרב שלא באתהו נבואה אבל אמר שלא באתהו הנבואה נכונה (כאשר באה) מקדם מאחר תלונת המרגלים. לא להתעסק כחו המדמה בזה כמ"ש ביעקב, כי הוא ע"ה לא היה לכחו המדמה מבוא בנבואתו אבל היה בעבור הטרדה הרבה שהיתה למרע"ה עם אותו הדור, כי היו העם נקהלים עליו תמיד לענייני תלונותם, ולכן לא היה לו פנאי להתבודד בנבואתו, וז"א בעבור שנלאה לסבלם מרוב תלונותם. כי מפאת הטרדה לא באה לו הנבואה באותו תמידיות שהיה באה לו מקדם, לא להתעסקות הכח המדמה. וכן אמר שהיתה הסבה להפסק הנבואה בזמן הגלות, ר"ל עצבות ועצלות העם. ובהיות ישראל עבד נמכר לסכלים הזונים ואין לאל ידו מלהמלט מידם עד שבעבורו בא הייעוד שבזמן הגאולה תשוב הנבואה לפי שתסתלק הסבה המניעה עתה:
אמר יצחק הנה למדנו הרב בפרק הזה שבע הקדמות, ועוד יבאר אותם בשאר הפרקים אשר יבואו. ואחרי ביאור דבריו חל עלי חובה לחקור ולדרוש ולברר בהם הצודק מהבלתי צודק כפי אמונת התורה האלהית והאמתית אלינו קהל המאמינים, כדי לבער הדעת הנפסד מקרבנו, כי הוא הישר בעיני ה'. ואזכור אותם ההקדמות אחד לאחד ועלימו תטוף מלתי:
הקדמה א שהניח הרב היא שגדר הנבואה ואמתתה הוא שפע שופע מהש"י באמצעות השכל הפועל על כח הדברי תחלה ואח"כ על הכח המדמה. ועניין זה הגדר כמו שיבאר בפל"ז שהשפע המגיע מהנבדל לא תהיה נבואה גמורה כי אם כאשר תחול על שני הכחות יחד ר"ל הדברי והמדמה. וההקדמה הזאת כבר יעידו ספרי הקדש על שקרותה, כי אם היה כדברי הרב היה מחוייב שכל הנבואות תהיינה במשלים וחידות, כיון שכלם תקבל הכח המדמה. מה שאיננו כן, כי הנה מצאנו נבואות רבות מדברים מפורשים מבלי משל ולא חידה כלל, לא לבד בדברי אדון הנביאים מרע"ה, כי גם בדברי שאר הנביאים. אם אותם אשר קדמוהו, הנה הדבר מבואר באברהם ויצחק ויעקב, ואם בדברי הנביאים שבאו אחריו הנה מצינו מישעיהו נבואות רבות בדברים מפורשים מבלי משל וחידה כאותם הנבואות שנבא לחזקיהו, וגם בדברים מדעיים באתהו הנבואה פעמים כמו שתראה באותה פרשה מי מדד בשעלו מים (ישעיה מ' י"ב) ואל מי תדמיון אל (שם שם י"ח) ואל מי תדמיוני ואשוה (שם שם כ"ה), שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (שם שם כ"ו), למה תאמר יעקב הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ מי פעל ועשה קורא הדורות מראש (שם שם כ"ז כ"ח) ושאר הכתובים כלם. וג"כ פרשה (מ"ב ה' שם) כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם, שהם כלם דברים מפורשים ומדעיים מושכלים אמתיים מבלי משל וחידה, וכאלה פרשיות רבות אין צורך לזכרם. ומפני זה היה הדעת התורניים האמתי שהנבואה היא התוודעות אלהי מגיע לנביא בעצמותו ופרטיותו אם באמצעי ואם בזולת אמצעי, פעמים יקבל אותה השכל ויהיו הדברים מפורשים מבוארים, ופעמים יקבל אותה הדמיון ויהיה הדבר אשר יקבל צורה והמשל יראה כנגדו, וזה וזה וכל אחד מהם היא נבואה אמתית, ולא נצטרך לומר בהכרח שלא תקבל השכל בנביא השכל הנבואיי מבלי שיצטרף אליו המדמה, כי כמו שלדעת הרב כבר יקבל המדמה השפע נבדל מבלי ששאר הכחות פנימיים וחיצוניים יקבלוהו, ככה לדעת המאמינים יקבל הכח הדברי הנבואה מבלי שהמדמה ישתתף לו בקבול אותו שפע, ואין לספק על זה מאשר תהיה מדרגת הנביא כמדרגת החכם אחרי שבשניהם יחול שפע הנבדל על כח השכלי בלבד, כי הנה תבדל כת החכמים מכת הנביאים ברבוי השפע ואיכותו ועצמותו ובדרך הידיעה. כי הנה השפע הנשפע לחכם הוא מועט וקצר ואינו התוודעות שלם כי אם הרהור ועיון וחקירה שיעשה מלבו ותהיה חקירתו מהדברים המאוחרים אל הקודמים. אמנם השפע המגיע לנביא הוא רב מאד והוא התוודעות שלם לא בדרך חקירה ועיון מקבל אותה הידיעה בשלמותה מהנבדל, וישיג הדברים מלמעלה למטה ר"ל מהקודם אל המתאחר, ולכן יפול הספק בדברים העיוניים והאמות והתיישבות דעת הנביא כמה שיבואהו בנבואה. וכמו שהחלום האנושי הנולד מהאדים העולים מהאצטומכא אל המוח הוא נבדל מהחלום הנבואיי וכמו שיבא, ככה ויותר מזה תבדל הנבואה העיונית מהנבואיית עם היות ששניהם תקבל הכח הדברי ומה לתבן את הבר, ואמנם איך יהיה הש"י סבת הנבואה כפי דעת הרב ואיך ראוי שנאמינהו אנחנו בעלי התורה, הנה יבא ביאורו בפ' האחרון מזה החלק, וזהו מה שראוי שנאמר בראשי דברים בשקרות ההקדמה הא' הזאת אשר הניח:
הקדמה ב שהנבואה לא תחול על הנביא כי אם בהיות כחו המדמה שלם בעיקר יצירתו, ושזה יהיה נמשך לשלמות המוח שהוא נושא לכח ההוא, רצה לומר במזגו בשיעורו ובהנחתו, ושמי שלא יהיה בזה שלם מתחלת ברייתו, תהיה הנבואה נמנעת בחקו. וגם ההקדמה הזאת בלתי צודקת לפי שיסודה הוא שהכח המדמה בעצמו ובהשערתו ישער הדברים העתידים וישפוט בהם ושהוא מעצמו ירכיב הצורות יעשה ההמשלים והדמויים מפאת טבעו, ולכן יצטרך אל השווי בטבע כדי שיצאו ממנו פעולותיו בריאות וטובות, וכבר נעזר הרב בהקדמת ספרו זה להוכיח שזה כן ממש"ה וביד הנביאים אדמה, ואמר הנביא הלא ממשל משלים הוא. ואנחנו קהל המאמינים נאמר שכמו שהתוודעות אשר יבא לנביא מפורש ויקבלהו שכלו אינו משלו כ"א כפי שהורוהו מן השמים, ככה הצורות אשר יבאו לדמיונו בעת הנבואה אינם צורות שיעשה אותם כחו המדמה מעצמו, אבל הם הצורות שכפי הרצון האלהי יוטבעו בו לא בבחירתו מהרכבותיו כי אם כפי מה שיורו אליו מכח נבואתו והשפע העליון הנשפע עליו, וזהו מה שאמר הנביא ישעיהו (כ"א י') מדושתי ובן גרני אשר שמעתי מאת ה' צבאות אלהי ישראל הגדתי לכם. והנביא עמוס כה הראני ה' והנה יוצר גובי (ז' א') כה הראני ה' אלהים והנה קורא לריב באש (שם ד') כה הראני והנה ה' נצב על חומת אנך (שם ז') כה הראני ה' אלהי והנה כלוב קיץ (ח' א') הנה ביאר שהצורות אשר ראה, הקב"ה הראה אותם אליו אבל אינם מהרכבות דמיונו. וזה ענין מאמר הנביאים ראיתי את ה', ועל זה עצמו נאמר וביד הנביאים אדמה ר"ל שהוא ית' היה עושה הדמיונות ההם בידי הנביאים ואינם מכחם והרכבתם בעצמם, ומזה עצמו היה מתלונן הנביא יחזקאל באומרו (כ"א ה') המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, כלומר שהיו מייחסים אליו הדמויים וההמשלים, בהיותו כנגד האמת כי הם מאתו ית' ומידו. והיוצא מזה כלו שעם היות שהכח המדמה יצטרך שיהיה בריא וטוב בנביאים כדי שיהיו שלמים ובריאים בכחותם, לא מפני זה ראוי שנחליט המאמר שהנבואה לא תמצא בלתי התנאי הזה, כי הנה אותם הצורות והדמיונים אשר יראה הנביא אינם מעצמו לשיצטרך שלמות האבר הפועל בכחו אותם הפעולות, אבל הם מהש"י והוא אשר יורה לנביא אותם הצורות אשר ירצה להראותו באופן שיהיה למוד והודעה למה שיהיה, וזה כבר יוכל הכח המדמה לקבלו אעפ"י שלא יהיה באותו תכלית השלמות ביצירתו שזכר הרב, כמו שהמראה יתרשמו בה הצורות באותו אופן שימצאו כנגדה, ובהיותה מלוטשת יתרשמו בה זכות ובהירות, ואם תהיה המראה כהה יתרשמו בה צורות אבל לא יהיו כל כך זכות ובהירות אם לא ילטוש אותה האדם, וכן הוא הענין בכח המדמה בנביא שיתרשמו בו הצורות כמו שישים אותם לנגדו הש"י, ולהיות הנבואה דבר נסיי הנה ברצות ה' להשרות נבואתו על הנביא ילטוש המראה ויזכך כחו המדמה באופן שכאשר יראה יגיד:
הקדמה ג שהחלום והנבואה הם ממין א' ולא יתחלפו כי אם בפחות ויתר לפי ששניהם מפעולת הכח המדמה והרכבותיו כשיחול עליו השפע, ולכן תהיה פעולתו בנוח החושים ובבטולם. והוכיח ההקדמה הזאת ממ"ש ז"ל חלום א' מששים בנבואה, ואמרם נובלת נבואה חלום, ומאמר התורה אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וביאר הרב שמראה נגזר מן ראה והוא כשיגיע לכח המדמה משלמות פעולותיו עד שראה הדבר כאלו הוא מחוץ וכמו שפירשתי למעלה. וההקדמה הזאת היא מבוארת השקרות כפי שרשי התורה האלהית, לפי שהחלום בהרכבותיו וציוריו, הוא מפעל הכח המדמה, ואם ימצא בו פעמים ההיזק (צ"ל החיזוק) הנה יהיה להיותו מסודר והכח המשער חזק בעצמו, וזהו אשר קרא הרב שפע השכל הפועל, ר"ל שהצורה שנשפעה עליו בתחלת היצירה היתה ממוצעת וכפי המזג הנאות, ולכן השפיע השכל הפועל שמה צורה נאותה, אבל פעל החלום ההוא הפרטי הנה אין ספק שהוא מהכח המדמה. לא כן הנבואה שהיא התוודעות אלהי יבא על נפש הנביא כפי מה שיראה חכמתו העליונה, ואיך יהיו שניהם ממין א', הנה החלום הזה הוא מפעל הכח בעצמו והנבואה היא מפעל הש"י, ומה לתבן את הבר. ועם היות שפעמים יראה הנביא בנבואתו צורות דומה לראיית הצורות אשר יהיו בחלום, לא מפני זה נאמר שהם ממין אחד, כמו שהצורה הנראית במראה אינה ממין הצורה העצמית הנמצאת מחוץ, וכבר ביאר הנביא ירמיהו ע"ה (כ"ג כ"ה כ"ט) ענין שקרות זה המאמר באומרו שמעתי את אשר אמרו הנביאים בשמי שקר לאמר חלמתי חלמתי וגו' הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה', הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ר"ל שהנביא האמתי לא היה אחד במין עם החולם חלום, לפי שהחלום הוא מכח האדם ודמיונו והוא אומר הנביא אשר אתו חלום ר"ל שהיה החלום מאתו ומכחו המדמה, ואם היה כן היה ראוי שיספר אותו במדרגת חלום, ואמנם הנבואה אינה מאתו, וזהו אומרו ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת. גלה בזה שהנביא לא יראה דבר מעצמו ולא ישמע דבר מפעל דמיונו, אבל הם דברי השם מגיעים אליו, ולכן אין בהם אצלו ספק, ואם היה מה שיראה מפעל כחו המדמה היה מספק בנבואתו, והוא אומר ידבר דברי אמת. ולפי שהיה לאומר שיאמר, הנה ראיית הצורות בנבואה דומה לראיית הצורות (בחלום), לכן אמר להשיב לזה מה לתבן את הבר נאם ה' הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע, ר"ל שהשפע הנבואיי כשיגיע לנביא ירגיש בעצמו חוזק נמרץ מה שאין כן ענין החלומות ששוא ידברו, והם הרהורים וציורים שאין בהם ממש, והוא ממה שיורה שאין הנבואה ממין החלום ולא מסוגו. ואמנם מה שאחז"ל חלום אחד מששים בנבואה, לא אמר זה כי אם על ההצדק, שעם היות שפעמים יהיה חלום האדם צודק, לא מפני זה ישתנה להצדק הנבואה, כי הצדק שיבא בחלומות הוא על המעט, וכמו שאמרו הם עצמם אין חלום בלא דברים בטלים, עד שלא ימצא הצדק בו אחד מששים בנבואה. ואמנם אמרם נובלת הנבואה חלום, אינו סותר למה שאמרתי והוא דמוי נפלא אבל לא מאותה הבחינה שלקחו הרב, והוא שהנובלת הוא חומר הפרי ולא הגיע לקבול הצורה אשר יגיע בו חום השמש ולכן נבול יבול כי אין לו על מה שיסמך, וכן הוא ענין החלום, ציורו ודמיונו הם חומריות מעצמו, ולכן פקודתם בעת יאבדו ויפלו לארץ כדבר חמרי שלא קבל הצורה האמתית הבאה אליו מחוץ. אמנם הנבואה תקבל השפע מהש"י ובזה יהיה פרי שלם טוב למאכל ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, לא שיהיה החלום ממין הנבואה, כי הדברים שהם מתחלפי הצורות אינם ממין אחד. ואמנם כתובי התורה אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא נודה לרב שהיה המדבר שם השכל הפועל, ואין פי' הכתוב כדבריו, אבל עניינו שכאשר אהרן ומרים דברו במשה נראתה להם הנבואה פתאום מהש"י בלי אמצעי כמו שהיתה באה למשה, כדי שירגישו בחוזק המושג והיותם בלי מוכנים לקבלה כמו שהיה משה, ולכן אמר אליהם שלא היה עניינם שוה למדרגת מרע"ה, לפי שהם היו רואים הדברים כמו שיראה אותם במראה המלוטשת שכאשר יעמדו נגדה יתרשמו בה, והנביא רואה אותם הדברים נרשמים בדמיונו כמו שיראה בהיותם במראה, וזה אומרו אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, ר"ל אם יהיה נביא אחד מכם א"א שתעלה מדרגתו להשיג הדברים הנבדלים בעצמם, אבל במראה אליו אתודע, ר"ל שההתוודעות שיבא לנביא יהיה כמו הרואה הדברים במראה, ואם ישמע קול דברים הנה יהיה בבטול החושים והוא אומרו בחלום אדבר בו, ר"ל שהדבור יבא אליו בכמו חולם חלום בבטול חושיו, לא שישמע את הקול בהקיץ כמשה, ולכן המשיך לומר לא כן עבדי משה, והזכיר בו ד' דברים כנגד ד' חסרונות שימצאו במה שיראה האדם מתוך המראה. א', שהצורות אשר יראה האדם במראה לא יראה מהם כי אם שטחיותם החיצוני, אבל מה שיהיה בפנימיותם לא יראה אותו האדם במראה, וכן הענין בנביאים שעם היות שיראו הדברים בנבואה לא ידעו ולא יבינו פנימיותם אם לא יגלה אותו המלאך הדובר אותם, וכמ"ש (זכריה ד' י"ג) הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדני, ואמר דניאל (י"ב) ואני שמעתי ולא אבין. אמנם מרע"ה לא היה רואה הצורות במראה בשטחיותם, אבל היה רואה בהם בסתר המדרגה לפני ולפנים, והוא אומרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ר"ל שיכנס בכל הבית חדר בחדר ולא יעלם ממנו דבר. ב', אשר ימצא הצורות הנראות במראה הוא שהצורה הנראית שמה לא תשיב אמרים לרואה אותה ולא תענה אותו דבר, ואמנם יוכל לראות מאותה צורה רמיזות בפנים או בידים ושאר האיברים, כפי מה שיעשה אותה הצורה אשר כנגדה, לא שישמיע אותה צורה הנרשמת במראה קול ודברים אם לא יצא הקול והדבור מהצורה הנמצאת אשר כנגדה, כי הנה הצורה הנראית במראה שהיא רושם הצורה העומדת נגדה לא יצאו ממנה קול ודברים כי אם מהצורה הראשונה העיקרית אשר כנגדה, וכן היה העניין בנביאים שעם היות נבואתם על ידי מלאך לא היו מגיעים הדברים ממנו ולא יצוום ולא יענם דבר, כי אם הש"י שהיא הצורה העצמית האמתית הנרשמת שמה באותו המלאך הדובר בהם והנראה אליהם באותה המראה, ולכן היו הנביאים מייחסים נבואותיהם כלם להש"י, ויהי דבר ה' אלי לאמר, ויאמר ה' אלי. ולפי שעם היות נבואתם מהמלאך הדובר בם שהוא בצורה הנרשמת במראה, הנה הדברים לא היו יוצאים אלא מהקב"ה, אמנם מרע"ה לא היה כן, כי אותו שהיה רואה הוא עצמו מדבר אליו, ועל ז"א פה אל פה אדבר בו, ר"ל שלא היה מבין הדברים מהצורה הנרשמת במראה מפאת רמיזות כשאר הנביאים כי פה אל פה ידבר בו, ולמשמע אזניו יוכיח, ודעת שפתי המדבר אתו ית' ברור מללו. ג', שהרואה הצורה במראה אינו רואה הצורה המבוקשת עצמה כי אם דמות דיוקנה והוא הנבואה שלו המחוקה שמה, ודוגמת זה יגיע לנביאים, שאפי' הדברים המושגים להם הרבה מהם אינם מושגים אצלם רק במשלים וחידות אשר יתחקו בהם העניינים בנבואת המראה, וזה נתבאר ממשלי הנביאים כלם, וכמו שאמר חוד חידה ומשל משל, ואמר הנה ממשל משלים הוא, אשר זה ממה שיסתיר הרבה מהכוונות עד שיוצרכו אל ביאורי נבואיי, כמו שנתבאר מדבריהם, או שתהיה עליהם קשה הבנתם, אמנם מרע"ה לא היה כן, והוא אומרו ומראה ולא בחידות, ר"ל שלא היה מביט במראה בקמ"ץ שהיא אספקלריא שראה הנביא, אבל הוא היה מנבא במראה הדבר בעצמו, ולכן לא ישיג אותו בחידות ומשלים ולא יתחלף לו דבר ולא תקשה עליו הבנתו. ד', שהמביט במראה יצטרך בהכרח שיהיו פניו כנגד המראה ואחוריו כנגד הצורה העצמיית הנרשמת בה, שאלמלא כן לא יוכל לראות צורת המראה, ולכן יתחלפו הענינים הנראים שכל הדברים שתראם ימיניים הם שמאליים ואשר יהיו שמאליים הם ימיניים, ודוגמת זה בנביאים שכדי שיראו הצורות באותה מראה והיא האספקלריא המיוחדת להם, יצטרכו להכין חמרם ראשונה ולהטיב לבם שם על ידי מאכל ומשתה, כענין יצחק שאמר הבא לי ציד ועשה לי מטעמים, או על ידי הנגון כמ"ש ועתה קחו לי מנגן, וזולתן זה מהעניינים שהם הסבת עורף אל הנרצה והסב פנים אל המקבל, מה שלא היה כן במשה, ועז"א ותמונת ה' יביט, ר"ל שהיה מביט בצירה העצמית, ולא יצטרך להפוך ערף אליה להכין עצמו, כי הוא תמיד היה מוכן ומזומן לנבואה. ומפני היות נבואתם באספקלריא שאינה מאירה והיא המראה אשר זכר ואשר ימצאו (בו) החסרונות ההמה, והיתה נבואת משה ע"ה משוללת מכל זה, לכן היה סוף הדברים ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. הנה התבאר מכל זה שמה שאה"כ במראה אליו אתודע אינו נגזר מן ראה, ולא נאמר על התחזקות הכח המדמה והרכבותיו עד שיהיה הדבר כאלו הוא מחוץ, כי זה הוא מפעל הנכפים והחולים, וחלילה לשם מתת נביאיו דומים לשוטים ולמשוגעים ולחולים בהתרשמם בעיניהם הצורות שאינם מחוץ, ולא נאמר על זה מראה, כי אם על הדברים אשר היו רואים בנפשותם, והיא המראה והאספקלריא שלהם, וימשך מזה שהנבואה אינה ממין החלום והוא מה שרציתי לבאר:
הקדמה ד שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו שוקד עליו נכסף לו הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השינה. וענין ההקדמה הזאת הרב בארה עוד בפל"ח הנמשך, והוא שהנביא יגיד העתידות כפי כחו המשער וחוזק דמיונו בעברו על השערת העניינים הקודמים וההווים והמתאחרים בהולידו מהם בזמן מועט משפט צודק עד שחשב שהוא בלא זמן. והנה הגיע הרב למעט ענין הנבואה כל כך עד שאמר שבזה הכח הגידו קצת בני אדם עתידות עצומות, וההקדמה זו היא מבוארת השקרות, לפי שספרי הנביאים מלאים מדברים הגידו בהם הנביאים שלא היתה להם בהם הקדמת ידיעה מעולם ולא יוכל המשער בשום צד מצדי האפשרות לעמוד עליהם. הלא תראה שנאמר בשמואל בהמשחת שאול (א' ט' ט"ו ט"ז) וה' גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בא שאול לאמר כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד וגו', האם היה כח המשער של שמואל ודמיונו משער שיבא אותו האיש כעת מחר ושיהיה מארץ בנימן ולא מבני יהודה אשר בחר השם לנגיד, גם כשאמר שמואל אל שאול (בפרשה שם) ולאתונות האובדות לך היום שלשת הימים אל תשים את לבך להם כי נמצאו, האם ידע בכח המשער שאבדו אתונות לשאול. גם תראה שכאשר הלך שאול מאת שמואל הגיד לו דברים שיקרו לו בדרך באומרו (שם י' ב') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות וגו' וחלפת משם והלאה ובאת עד אלון תבור ומצאוך שם שלשה אנשים עולים אל האלהים בית אל אחד נושא שלשה גדיים ואחד נושא ג' ככרות לחם ואחד נושא נבל יין, ושאלו לך לשלום ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם, אחר כן תבא גבעת האלהים וגו' ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר. היעלה על לב אדם שהפרטים האלה יפול אדם עליהם בכח משער ושהכח המדמה ידבר בם בדמיונו, כ"ש בהיותם דברים מקריים מקרה גמור מבלי סדור מוגבל, ואיך יפול עליהם האדם מפאת עצמו. וגם איך יודיעם הנבדל אם הם מקרה גמור ואינם מסדר וטבע מוגבל. גם אחיה השילוני הנביא אשר מצא בדרך את ירבעם (מלכים א', י"א כ"ט וכו') והוא מכסה בשמלה חדשה ויקרעם שנים עשר קרעים ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים כי כה אמר ה' הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את העשרה שבטים, והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד, ואותך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל, האם נפל בכחו המשער שירבעם בן נבט אפרתי ימלוך על עשרת השבטים במספר לא פחות ולא יתר ממה שהיה. גם הנביא הזה עצמו בהיותו זקן עיניו כהו מראות כבוא אשת ירבעם משתנת לשאלו ממנו על חלי בנה אמר הכתוב ואחיהו לא יוכל לראות כי קמו עיניו משיבו ושאמר ה' אל אחיהו הנה אשת ירבעם באה לדרוש דבר מעמך אל בנה כי חולה הוא כזה וכזה תדבר אליה, ויהי בבואה והיא מתנכרה ויהי כשמוע אחיהו את קול רגליה באה בפתח ויאמר בואי אשת ירבעם למה זה את מתנכרה ואנכי שלוח אליך קשה. ואמר לה בסוף הדברים ואת קומי לכי לביתך בבואה רגליך העירה ומת הילד ונאמר ותלך ותבא תרצתה היא באה בסף הבית והנער מת. האם יאמר אדם שזקן הסומא הגיד כל אלה הפרטיות וייחוד הזמן והעת בכח משער ומפועל הדמיון. גם תראה (במלכים א' י"ג א') שאיש האלהים שבא מיהודה בדבר ה' אל בית אל וירבעם עומד על המזבח להקטיר, ויקרא על המזבח בדבר ה' ויאמר מזבח מזבח כה אמר ה' הנה בן יולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך, ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו, וכתיב והמזבח נקרע וישפך הדשן מן המזבח כמופת אשר נתן איש האלהים בדבר ה', והנבואה הזאת קודם יאשיהו יותר משלש מאות שנה, האם ישער איש האלהים הזה כל העתיד אשר זכר. ושיהיה המלך אשר יעשה אותו מבית דוד. ושיקרא שמו יאשיהו, בהיות השמות דברים בחיריים ברצון כל אדם. ונתינת האות העצום ההוא, באמת יותר נקל ראוי שיהיה לאדם להכחיש הכתובים בכללם ח"ו משיפרש אותם באותם הדמיונים והמחשבות דקות ושדופות קדים שעלו על לב הרב. והנה מה חשב הרב בהקדמה הזאת אמת ומבואר הוא בחלום הטבעי, וכמ"ש דניאל (ב' כ"ט) לנבוכדנצר רעיונך על משכבך סליקו, שכפי מה שיעשה האדם ביום יחלום בלילה, ולכן החלומות שוא ידברו, אבל בענין הנבואה שהיא מאת ה' מן השמים איך יאמר אומר שיצדקו דברי הנביא ולא יפול מכל דבריו ארצה אם יהיה מה שיגיד כפי מה שעלה על רוחו ודמיונו. חלילה לנו שנאמין בדבר הזה כי אם שהנבואה היא הודעות אלהי יבא לנביא באותן פרטיות באותו ייחוד הזמן אשר יגיד, ולכן גם בדברים אשר לא שוטטה מחשבתו אליהם ינבא לשנים רחוקות ולקץ הימין. ואם לעתים קרובות אם לאומת ישראל ואם לזרים, כיד אלהיו הטובה עליו:
הקדמה ה שהנבואה לא תמצא כי אם באיש אשר למד והתחכם עד שיצא שכלו מן הכח אל הפעל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו. וגם ההקדמה הזאת כבר דברתי בבטולה בפרק ל"ב שעבר מזה החלק, וכלל הדברים הוא שהחכמה העיונית איננה תנאי הכרחית במציאות הנבואה כפי הדעת התורני האמתי במהותה. והנה הרב המורה קבל ההקדמה הזאת לפי שקבל שהיתה הנבואה דבר טבעי ושהיה עניינה ממין החלום והקסם, ועלינו לשבח לאריסטוטילס שעם היות שאור יקרות התורה לא ראתה עינו פחד קראהו ורעדה מדבר הנבואה ויירא מגשת אליה, וזכר שהיה דבר אלהי ושהוא לא ידבר כי אם מהחלום והקסם בלבד, והרב המורה אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים יחשוב מחשבות לדבר על ה' תועה ויאמר שאריסטוטילס ראה לדבר בלבד מהחלום והקסם ולא מהנבואה לפי שעניינם אחד, ומי שיאמר יספק בה והיתה מחשבתו כפי הלקוח מתוך דבריו שהשכל הפועל נותן הצורות יתן ויחול בכל נוצר הצורה הראויה אליו כפי מזגו, ולכן בהיות הנוצר כפי מזג מוחו ושיעורו והנחתו בשלמה שבתכונות, תהיה ג"כ הצורה שתחול עליו זכה ושלמה, ובהיות זה כן ושיתלמד האיש ההוא בחכמות ובעיוניות ויוציא שכלו מן הכח אל הפעל, הנה בהכרח יהיה כחו המדמה מסודר ועושה פעולות ישרות וטובות, ולא ירכיב בזכות ודמויים מרוחקים מהמושכל, אבל תהיינה כל פעוליו כפי הנהגת השכל ומתדרכות לנגדו, ובזה ישער האדם הדברים העתידים ויפול בהם כפי השכל הישר ולא ישתמש בדמיונו בהשערה וציור דברים מרוחקים מהמציאות האמתי המושכל, והיות הכח המדמה נכנע לשכלו והולך בדרכיו כפי טבעו הוא השפעת השכל אשר יזכיר הרב, לא שהשכל הנבדל ישפיע בנביא שפע מה בעת הנבואה, כי אם שהשכל האנושי לרוב התלמדותו בחכמות ינהיג וידריך וינהיג אל הכח המדמה לעשות מעשהו בצדק ומשפט ומישרים, היא אמיתת הנבואה לדעת הרב. ולכן אמר שהיא מהשכל הפועל לפי שהוא נותן הצורה באדם ושהיא כפי שלמות הכח המדמה ביצירה, לפי שהצורה תחול בחמר כפי הכנתו ומזגו, ושהנביא יצטרך בהכרח להיות חכם. גם לצורך ידיעת העתידות בדברים המעשים המדיניים, לפי שבזה הדרך השכל המתחכם ידריך וינהיג הכח הדמיוני לעשות הקדמותיו כפי מה שיאות להשגת האמתיות העיוניות, ומזה ימשך שישאר תמיד אור השכל על הכח המדמה באופן שלא יכזב בדמיונו ולא יתבלבל בהשערותו, אבל באותו אשר עליו ידין וישפוט הדברים כפי מה שהם, כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי הרב מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו בענין הנבואה, כי אנחנו לא נאמין כי הוא דבר טבעי כי אם נסיי, ושאינה מפעל המדמה והמשער ולא מפעל הכח השכלי כי אם מפעולתו ית' בכל דבור ודבור שיגיע לנביא ולכל צורה וצורה שתתראה אליו, ולכן לא יצטרך בהכרח להיות הנביא חכם בעיונית ולא שלם בחקירה הפילוסופית, כי הם דרכים מתחלפים ואין ביניהם התדמות. דרך החוקר המעיין מהדברים המוחשים אל המושכלים, ודרך הנביא מהמושכלים הכוללים אל הפרטים המוחשים ומה לתבן את הבר. ולכן לא מצאנו בנביא מן הנביאים שיעשה הקשים ולא מופתים הגיוניים ולא שיוליד תולדות מדרך העיון, אבל מצאנו שהיו מלעיגים מהמתעמלים בחכמות וכמ"ש הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים (ישעיה ה' כ"א), ואמר (ירמיה ח' ט') בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, עד שמפני זה אמר עמוס לא נביא אנכי וגו' כי בוקר אני ובולס שקמים ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל, ר"ל שלא היה מוכן לנבואה מפאת עצמו ולא מפאת למודו כי הוא היה רועה צאן והשם יתב' השפיע עליו מבלי הכנה קודמת, והוא אמרו לך הנבא על עמי ישראל:
הקדמה ו שצריך הנביא שלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופניים והסר התשוקה למיני ההגבלות הסכליות הרעות, וכבר יבאר הרב אחרי זה ההקדמה הזאת עוד ושהוא תנאי עצמי בנביא שיהיה מרוחק מאותו חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו, ואין ספק שכיון הרב בזה אם בהתרחק מכלל התענוגים הגופיים לענין נביא הישמעאלים שהיה שטוף בזמה, ואם בהתרחק מבקשת השררה והכבוד להיות רודף אחר שררת העם וכבודם ולהיותו נחשב בעיניהם לעיר וקדיש משמיא, וההקדמה היא אמתית צודקת בלי ספק שהש"י לא ישרה שכינתו כי אם באדם מסולק מן החסרונות כלם לא שיהיה רודף אחר התאוות הגופיות, וכמ"ש חז"ל פרישות סייג לרוח הקודש. ולכן נפרד מרע"ה מאשה ומכל שאר הדברים החמריים, ולא ג"כ יבקש הנביא הנצוח והשררה, כי תהיה מגמתו תמיד להדבק בש"י וללכת בדרכיו ולהנחות את הבריות במעגלי צדק ולקרבם לעבודתו לא דבר אחר. וראוי שתדע שזאת ההכנה בלבד היא האריכה לנביאים בהכרח שלא תמצא בלתה, לא דבר אחר משלמות הכח המדמה עיקר השורה, ולא משלמות הכח הדברי בלמוד וההתחכמות. ומזה תבין שמאותם שלשה דעות שהביא הרב פל"ב מזה החלק בנבואה, הדעת הא' אשר ייחס לפתאים מבני עמנו הוא הדעת האמתי אין עוד מלבדו, והוא שהש"י יבחר מי שירצה מבני אדם ושרה בו הנבואה וישלחהו אין הפרש בין שיהיה חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים, אלא שיתנו בו תקון המדות ושלמותם והסתלקות החסרונות והוא א"כ דעת התורניים האמתיים לא דעת הפתיים:
הקדמה ז שהנבואה תחלש ותלאה ותפסק בהכרח מפני שהכח המדמה כח גופני, ולכן תתבטל הנבואה עם האבל והכעס, ושזאת היא הסבה העצמית הקרובה האמתית בהפסק הנבואה בזמן הגלות. ושתשוב לימות המשיח, ושנה הרב לומר זה בפמ"ה מזה החלק באומרו ז"ל כי א"א מבלי הפסק הנבואה משאר הנביאים קודם מותו בזמן מועט או גדול כמו שנתבאר בירמיהו באומרו לכלות דבר ה' מפי ירמיהו, וכמו שהתבאר בדוד, ואלה דברי דוד האחרונים, והוא ההקש בכל ע"כ. וההקדמה הזאת ג"כ אינה צודקת ולא אמתית, לפי שיחודה הוא בהיות הנבואה פעל הכח המדמה אשר הוא כח גופני, ולכן ישיגהו הליאות והחולשה וההפסד בהכרח, וכמו שחוש הראות וחוש השמע ושאר הכחות הגופניים יחלשו ויתבטלו פעולותיהם בזמן הזקנה, ככה יחשוב הרב שהנבואה שהיא פועל הכח המדמה והשערתו ישיגהו הליאות והחולשה וההפסד להיותה פעולתו. ואמנם אנחנו קהל המאמינים נאמר שאינה מפועל הכח המדמה, אבל שהיא התוודעות אלהי יגיע לנביא, אם בשכלו בדברים מפורשים מבוארים, וכבר ביאר הפילוסוף במאמר ג' מספר הנפש, שפועל השכל יתחזק בעת הזקנה, ושהוא אחד מהדברים אשר יורו על היותו בלתי מעורב בגוף ובלתי נקשר בקשר ערוב, ואמנם הנבואה אשר תבא בצורות ומשלים כבר יקבל אותה הנביא ג"כ בזקנתו, לפי שאין זה פועל דמיונו ולא השערתו, אבל הוא מפעל האל ויקבל אותו נפש הנביא כמו שהיא, ומה שהביא הרב (שם בפרק מ"ה) מענין ירמיהו באומרו לכלות דבר ה' מפי ירמיהו (עזרא א' א') לא היה זה מפני זקנה כי מפני הגלות שנסתלקה הנבואה בחרבן הבית, וכמו שאמר לברוך בן נריה (ירמיה מ"ה ד') הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ולזה אמר לכלות דבר ה' מפי ירמיהו שחתם תורה בלמודו, ולא רצה שינבא עוד. ואמנם אומר ואלה דברי דוד האחרונים (שמואל ב' כ"ג א') אינם נבואה, כי כבר כתב הרב שדוד לא היה נביא, גם כי הפסוקים ההם לא יורו על הפסק הנבואה מדוד אלא שהיו אלה הדברים האחרונים, ועניינו שאחרי שעשה כל המזמורים דבר הדברים האלה, וכן פירשו רש"י שם. גם כי הכתובים ההם אינם נבואה ולכן לא נאמר וידבר ה' אל דוד וכדומה מהלשונות האלה. ולכן פירשתי אני בספר שמואל שדוד בזקנתו סדר ספר תהלים להנהגת המתבודד בתפלותיהם, ושאחרי השלמותו מת דוד המסדר אותו הספר והמזמורים ההם וכמו שפירשתי שם. ואין ספק שהעצבון יטריד נפש האדם באופן שלא יוכל להנבא וכאמרם ז"ל אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, ולכן לא נכחיש שיעקב אפי' נסתלקה הנבואה ממנו כל ימי אבלו להיות מחשבתו טרודה בהפקד יוסף בנו, וגם מפני שבנבואתו אליו לא ירגיש ענין יוסף שהיה נסתר בהשגחת השם, וכן מה שאמרו חז"ל במשה אדוננו בזמן המרגלים היה לטרדו ג"כ כי בהיות האדם טרוד בדבר מה לא ישרה הקב"ה עליו נבואתו, לפי שידע שלא יוכל לקבלה, לא שהגיע לנבואה (מפאת) ליאות וחולשה להיותה מפועל הכח המדמה כמו שחשב הרב, הלא ראינו שנבא בעת הלקחו ואלישע ג"כ חלה את חליו כאשר התנבא (מ"ב י"ג י"ד) ובא אליו מלך ישראל ובכה לפניו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ובאתהו הנבואה בעניין הקשת והחצים כמו שנזכר שמה, וגם ביעקב נאמר ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו, וכל זה ממה שיורה מהנביאים היות מוכנים עד יום מותם. ואמנם הסתלקות הנבואה מן האומה בזמן הגלות לא היה מפאת העצבון כמו שחשב הרב, כי אם לרשעם ולרוע מעלליהם שאמר ית' הסתרתי פני מהם, וידוע שבהיות השכינה בבית המקדש משם רועה אבן ישראל ומשמה תצא הנבואה ודבר ה' מירושלים, וכאשר נסתלקה (השכינה) ועשר מסעות נסעה שכינה נסתלקה ג"כ הנבואה, והוא אומר (עמוס ח' י"ב) ישוטטו לבקש דבר ה' ולא מצאו, ואמר (איכה ב' ט') מלכה ושריה בגוים אין תורה, ר"ל שבעבור היותם בגוים וחוץ מהארץ הנבחרת המיוחדת לנבואה לא ימצאו הנביאים הנבואה, ומה טוב אומר (שם) גם נביאיה לא מצאו חזון, שהיו נביאיה קודם לכן, אחר יציאתה מן הארץ לא מצאו עוד חזון מה', וכבר אמרו ז"ל שיחזקאל נבא חוצה לארץ להתדבקות נבואתו בארץ, אמר (שם א' ג') היה היה דבר ה' אל יחזקאל היה מה שכבר היה, וכמו שאמר החבר למלך הכוזר בספרו מעלת ארץ ישראל שהיא היתה הארץ המוכנת להדבק הנבואה ביושביה, וכמו שאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, ושכל אשר נבא לא נבא כי אם בה או בשבילה, ולכן היה ייעוד הנביא שבזמן קבוץ גליות בשובם אל הארץ תשוב השכינה אל מעמדה ויפתחו מעינות תהום רבה, והוא אומר (יואל ג' א') אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. הנה התבאר מזה הנבואה שהיא דבר נסיי תבא ברצון האל, ולכן בהסתירו פניו מישראל אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה, ובשובו לשוש עלינו לטוב תחזור הירושה לבעלה ועטרה לישנה, לא שיהיה זה ממה שבטבע מפאת הליאות והחולשה, חלילה לאל מרשע ושדי מעול: