Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 2 33

הוקשה לי בזה הפרק דברים. ראשונה מהו הדעת אשר יחשוב הרב בענין הקול ששמעו בהר סיני אם היה קול נברא בלתי מובן כענין קול השופר והרעם והברקים, איך א"כ הבין ממנו אדוננו משה הבדל דברים וחתוך אותיות, או אם היה עיון מופתי שהיה להם בהשגת השרשים שרש האמונה ר"ל מציאות השם ואחדותו כדעת הנרבוני. ב', מה יהיה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כפי דעת הרב המורה אם הוא כמו שפירשו עליו מפרשי ספרו. אבל חכמי הדור שבאו אחריו איש לא נעדר שכלם הסכימו שיהיה דעת הרב שאנכי ולא יהיה לך שמעו ישראל מפי תגבורת המופת ועיונם, ושעל זה אמר החכם מפי הגבורה שמענום, ויהיה גם המאמר הזה מסייע לדעת הרב בהשגת העם, וכן פירשו המפרשים כלם, וזה אצלי פי' זר מאד, אם לפי שלשון הרב לא יסבלהו, אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מהמדרשות, וזה יורה שהמאמר הזה שהביא הוא סותר למה שהניחו ואינו מסכים לדעתו ולא מסייע אליו. ועוד שהוא אמר עליו ז"ל רוצים בו שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה ע"ה, ואם הם ר"ל ישראל הגיעו לשרשים האלה מצד תגבורת המופת, ומשה הגיע אליהם בנבואה עליונה והוא הנרצה באומר בהבדל דברים וחתוך אותיות, איך א"כ נוכל לומר שהגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה. גם כי הרב לא זכר בדבריו גבורת משה ולא לשון אחר יורה על שהוא מפרש מפי הגבורה גבורת מופת. עוד שהראיה שהביא מאתה הראת לדעת אין לה ענין כפי הדעת הזה וזהו הדבר השני שראוי שנעיין בזה הפרק ל"ג במה שהתאמץ הרב להוכיח שלא שמע אלא קול אחד וראוי שנדע מה ירויח בזה לדעתו, כי אם היה קול ההוא אשר שמעו בסיני קול נברא על צד הפלא, הנה כמו ששמעוהו פעם אחת היה אפשר ששמעוהו פעמים הרבה או ענין שאר הקולות שהיו ג"כ בחיים. ד', באמרו ז"ל ודע שזה הקול ג"כ אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת משה, וראוי שנדע באי זה ענין תהיה הבלתי שווי וחלוף מדרגותם בענין זה הקול, אם בשמשה היה מבין אותו והם לא היו מבינים, הנה זה כבר נזכר למעלה, ואינו דבר יחדשהו הרב במקום הזה כמו שיורה עליו טבע הלשון, ואין לנו שנאמר שהיה חלוף המדרגות מפאת הפועל, שהקול שהיה שומע משה היה ממנו ית', ולכן תרגם בו אונקלוס מליל ה', והקול שישמעו ישראל היה נמשך מפועל אחד אמצעי ולכן תרגם בו אונקלוס ואל יתמלל עמנא מן קדם ה', כי אם היה זה כן לא היה א"כ משה וישראל משותפים בדבר מה, אחרי שזה לא היה משיג דבר מקולו של זה לא בשמיעת האזן ולא בהבנת הלב, ואיך אמר בתחלת דבריו התבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה כל מה שמגיע למשה מגיע לכל ישראל, מורה שהיו משתתפים בדבר מה ומתחלפים בדבר אחר. גם יש לעיין באותם הקושיות שהקשה הרב הנחמני כנגד הרב המורה על זה כמו שבאו בפירוש התורה אשר לו בפרשת יתרו בפסוק אתם ידעתם כי מן השמים דברתי עמכם. והנני מפרש הפרק ומתיר הספקות.

התבאר לי שבמעמד הר סיני כו'. לפי שכתב הרב בפרק הקודם לזה, שהנבואה לא תפול בנביאים כי אם בהיותם מוכנים לקבלה, והיה נראה בזה ספק מענין מעמד הר סיני אם היה שהגיעו ישראל כלם למדרגת הנבואה, כי איך נוכל לומר שהיו כל ישראל מקטן ועד גדול מוכנים באותם ההכנות שזכר הרב. ולכן הביא הפרק הזה לבאר בו שההשגה שהשיגו ישראל באותו מעמד לא היתה נבואה גמורה לשתצטרך אל הכנות, לפי שבאותו מעמד הושלמו בשני החושים הדקים, אם בחוש הראות במה שראו כבוד ה' על הר סיני והוא הכבוד הנברא האש והענן סביבו הנראה שם לעיני כל העם, וכבר זכר הרב בפכ"א ח"א שהיה המראה הזאת מגיע אליהם שלמות ההשגה השכלית וז"ל, או היה שם עם זה השגת חוש הראות אבל לדבר נברא בראייתו יגיע שלמות ההשגה השכלית. ואם בחוש השמע כשמעו קול נברא אלהי והוא הנעשה על צד המופת בכבוד הנברא, ועל שתי ההשגות האלה החושיות אמר אדוננו משה (דברים ד' ל"ז) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. וכמו שהיו רואים האש הנברא מבלתי שיצטרכו לזה אל הכנות הנבואה ככה היו שומעים הקול הנברא מבלתי אותם ההכנות, לפי שההשגות האלה היו חושיות, ובהיות החוש מוכן בבריאתו יקבל וישיג מוחשו בהכרח, זהו כלל דעתו וכוונתו בהשגת העם באותו מעמד הנבחר וזהו אומר בתחלת דבריו התבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל ישראל, ואמר הרב זה לפי שמצא בראש מדרש חזית שהביאו על פסוק ישקני מנשיקות פיהו שתי דעות, הא' דעת ר' יהושע בן לוי ששני דברות בלבד שמעו מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, והה"ד ישקני מנשיקות פיהו ולא כל הנשיקות, ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. לכן אמר הרב שכפי דעתו היה הדבר מבואר שאין הענין כדברי רבנן כי לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל היה כדברי רבי יהושע בן לוי ששתי הדברות הראשונות שמעו בלבד. וגם בזה לא היו שוים למשה כי הוא ע"ה שמע אותם בהבדל דברים וחתוך האותיות והם שמעו הקול בלבד. והנה הביא על זה הרב טענות וראיות, ראשונה מאשר בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, ר"ל שעם היות שבפרשה דבר אליהם בלשון רבים, אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה, ושאר הפסוקים שבאו כלם בלשון רבים, הנה ספור עשרת הדברות באו כנגד היחיד ה' אלהיך, אשר הוציאך, לא יהיה לך, זכור, כבד, לא תרצח, ופרשת קדושים תהיו בהיות הצוואה מכוונת לישראל זכר הדברות האלה עצמן בלשון רבים אני ה' אלהיכם, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו והשאר כלם, וכיון שנשתנה כאן הדבור ובא הספור הזה כנגד היחיד וגם לא ביחיד הכלל כי אם ביחיד הנפרד ר"ל האישיי הפרטי, מורה שהדבור למשה, ומפאת פרטיותו היה מדבר אליו כן כאשר ידבר איש אל רעהו:

לנכח הטענה ב' אומר והוא ע"ה ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע, ר"ל שאם היו ישראל שומעים הדברים ומבינים אותם היה מהמותר ירידתו לתחתית ההר להגיד הדברים לישראל אם היה ששמעו אותם כמוהו, ואמנם ירידתו התבאר ממה שאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'. ולפי שהכתוב הזה הוא מדברי מרע"ה לכן אמר עליו הרב אמרה התורה ר"ל התורה העידה שהיה הענין כמו שזכרו:

הראיה הג' מאומר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, כי מאשר אמר יעננו מורה שהמענה והדבור היה מיוחד למשה בלבד ולא לישראל, ולפי שהיה למערער ויערער לראיות האלה שפעמים בא בתורה הספורים הכוללים בלשון יחיד כמו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אל תאמר בלבבך, ושאומר אנכי עומד בין ה' וביניכם היה אחרי הדברות או אחר השנים הראשונים אשר שמעו, וכמו שפי' המפרשים, ושאומר והאלהים יעננו בקול היה באותם הדברים והציווים מהזמנת העם ויתר העניינים שבאו קודם הדברות וכמו שפירש הרב בפל"ו, הנה מפני זה הביא הרב ראיה לדעתו והוא אמרו ובביאור אמר במכילתא, כי כל דבור ודבור היה משיבו להם כמו ששמע. והנה מצא ביאור גדול בזאת הראיה לפי שאמרו כל דבור ודבור, ואי אפשר שיפורש לא אחרי הדברות ולא קודם אליהם:

עוד הביא ראיה באומר ולשון התורה גם כן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ר"ל האמנם מצאנו לשון התורה שמורה שהעם היו שומעים, ויראה בזה כדמות סתירה והוא אומר ולשון התורה ג"כ, כאלו אמר אבל בא בתורה ג"כ לשון אחר מורה שהעם היה שומע והוא אומר בעבור ישמע העם בדברי עמך, אבל הכתוב הזה מורה ב' דברים א' שהדבור היה למשה בלבד כמו שהניחו וזה כמ"ש בדברי עמך. ויורה שנית שהם שמעו הקול העצום לא הבדל הדברים כיון שאותו היה מיוחד למשה ועמו היה הדבור בלבד:

והביא ראיה ו' על שהעם שמעו הקול ולא דבר אחר באמרו בשמעכם את הקול ולא אמר כשמעכם את הדבר:

הראיה ז' ממה שנאמר בפרשת ואתחנן קול דברים אתם שומעים ולא אמר דברים אתם שומעים לפי שהיו שומעים הברת הקול, אבל לא היו מבינים ממנו דבר, ולא מרגישים בהבדל הדברים וחתוך האותיות, ולפי שהוקשה אצלו מ"ש הכתוב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ומ"ש הכתוב בקודם פנים בפנים דבר ה' עמכם, אמר הרב להתיר זה הספק וכל מה שבא משמע הדברים, אמנם הנרצה בו שמע הקול ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם אליהם, רצה בזה שאם נראה בכתוב שיחס הדברים לעם היה לפי ששמעו את הקול שהיה מורה את הדברים ההם, עם היותם בלתי מבינים אותו, וג"כ מבחינה אחרת והיא שמשה היה שומע הדברים מאותו הקול ומספר אליהם, ומזה הצד הנה כאלו הדברים ההם דברם אליהם:

הנה א"כ הביא הרבה דברים ראיות בראשונה ג' מן הכתובים וא' ממכילתא להוכיח שהדבור היה למשה, והביא אחר זה ג' ראיות מן הכתובים להוכיח שהעם שמעו הקול מבלתי הבנה ולא חתוך אותיות, ויהיה היוצא מכל זה שמשה שמע הקול והבינהו וישראל שמעו ג"כ הקול אבל לא הבינוהו:

זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי חז"ל, אלא שיש להם ג"כ מאמרים, ראוי שתדע בספור עשרת הדברות באו הראשונות בלשון מדבר בעדו כאילו הש"י בעצמו היה אומר ומדבר אותם והם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו' לאוהבי ולשומרי מצותי. הנה הדברות האלה באו בלשון מדבר בעדו, אמנם שאר הדברות באו בלשון ג' המדבר לנכח והם לא תשא את שם ה' אלהיך, זכור את יום השבת כי ששת ימים עשה ה' על כן ברך ה', כבד למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך, הנה א"כ יש שתי חלוקות בעשרת הדברות, חלק מהם ייוחס אל הש"י כמדבר בעדו, וחלק מהם ייוחס אל משה כמצוה ומזהיר על שמירתם, ומזה התחייב שלא נתנו הדברות כלם ולא הגיעו אל העם באופן שוה, ויהיה דעת א' שהשתי דברות הראשונים שמעו ישראל הקול בלבד עם היות שלא היו מבינים אותו, ולכן באו בלשון מדבר בעדו לפי שבא הקול ההוא מכוון כנגדם, ואמנם שאר הדברות לא שמעו מהם אפילו אותו הקול הבלתי מובן, אבל שמעו אותם מפי משה כשאר מצות התורה כלם. וזהו דעת הרב המורה ועליו אמר זהו הנראה מהתורה ומרוב דברי חז"ל כפי אותם הראיות שזכר למעלה, ויש דעת שני בזה והוא ששתי הדברות הראשונות שמעו ישראל והבינו אותם בשלמות מפי הגבורה האלהית כמו ששמעם והבינם משה, ולכן באו בלשון מדבר בעדו, לפי שהיה הדבור וההגדה בהם לישראל, אמנם שאר הדברות לא שמעו ישראל מהם כי אם הקול הפשוט מבלתי הבנה ולא חתוך אותיות, ולכן אמר אותם משה בלשוננו הג' המדבר. והדעת הב' הזה אשר נאמר עליו הרב בכאן אלא שיש להם ג"כ מאמר, ר"ל אלא שיש בזה סתירה ממאמר אחר שכתבו חז"ל בהרבה מקומות מן המדרשות, ואמר זה על אלה שמות רבה ועל מדרש חזית, ששם נזכרו. ולפי שלא אמר הדוחק אין משיבין על האגדה לכן אמר הרב עוד והוא בתלמוד ג"כ, לפי שבא אותו מאמר בסוף מסכת מכות בשם ר' שמלאי והוא אומר (צ"ל אמר רב המנונא) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, מורה שהגיעו ישראל בב' הדברות האלה למדרגת הנבואה, ואיך יהיה זה לעם עצום ורב כמוהו שהיה אפשר שיהיו כלם מוכנים. והנה הרב פי' המאמר ההוא כפי דעת האומר והוא אומר רוצים בו שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו ע"ה כלומר ששמעו הקול והבינו הדברים והיא נבואה גמורה באותם ב' דברות אחר שהם הגיעו אליהם באותו אופן ודרך נבואיי (כמו) שהגיעו למשה ע"ה הגיעו אליהם, והוא אמרם מפי הגבורה שמעום ולא מפי משה כשאר תרי"א מצות. ולפי שיקשה לדעת הזה איך זכו ישראל לאותה מדרגה מהנבואה מבלי הכנה. לכן הוצרך הרב על פי דעתם לבאר שהיו העם כלו מוכנים לקבל ב' הדברות האלה בעבור שהיו שלמים קודם לזה בידיעת השרשים האלה ע"ד המופת ר"ל מציאת האל והיותו אחד, ולפי שכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו ומשפט החכם הוא שוה ואין יתרון, לכן בהיותם יודעים אותם בדרך העיון והמופת השכלי, אותה ידיעה הכינה אותם כדי שבעבורה זכו לקבול שתי הדברות ההם, ר"ל אנכי שהוא מורה על האחדות. והבן דברי הרב כפי מה שהם שלא אמר הרב שהמופת העיוני שוה למעלת הנבואה ושדרך האמונה בשניהם שוה, לא אמר כן, כי אם שמשפט הנביא ומשפט (היודע) החכם שוה, ר"ל המשפט אשר יתן בדרוש ההוא החכם ע"ד המופת הוא שוה למשפט אשר יתן הנביא ממה שיקבל בכח נבואתו, כי האמת הוא מסכים מכל צד עם היות הדרכים להגעתו מתחלפים, ואמנם הראיה שהביא ממה שאמרה תורה אתה הראת לדעת (דברים ד' ל"ה) היא להוכיח שהידיעה אשר היה להם בשני השרשים האלה היא הכנתם לקבל בנבואה אותם השרשים האלה מצד הנבואה לבד, אבל קדמה להם ידיעתם מדרך העיון ואחרי כן קבלו אותה בנבואה, ושזהו מה שאמרה תורה אתה הראת לדעת, ר"ל אתה הראת בנבואה זו לפי שקדמה אליך ידיעה בשני השרשים האלה, והם כי ה' הוא האלהים ר"ל שהוא נמצא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד ר"ל שהוא אחד, ובעבור ידיעתך אלו שני השרשים לכן הראת מה שהראת והוא אומר מיד מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה כי זהו מה שהראה לו בעבור היותו מוכן באותה ידיעה קודמת מדרך העיון, אמנם שאר הדברות היו מכת המפורסמות כו'. ולכן לא היה להם הכנה קודמת עיונית לקבל אותם הדברות האחרונות כמו שקדמה להם הכנה לקבל הראשונות, וזה כלו אמר הרב לא כפי דעתו, כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, אבל כפי דעת השני כנזכר:

ועם כל מה שזכרו מן הענין ההוא כו'. אחר שזכר הרב דעתו בראשונה וזכר אחר (זה) הדעת האחר זה לה' בעדו (אולי צ"ל והליץ בעדו) כפי האפשר, יראה להשיב הדברים כפי הדעת הראשון, כי הוא צדק בעיניו והוא הנאות אצלו וכמו שאמר בתחלת דבריו התבאר לי, ולכן אמר שעם כל מה שזכרו חכמינו ז"ל מן הענין ההוא ר"ל הדעת הראשון אשר זכר מיחס לעצמו כי הוא אשר יסבלוהו הכתובים ודברי חכמים ז"ל, לא כדעת השני שלא יסבלוהו הכתובים, ולא נמצא בעניינו כי אם אותו מאמר אשר זכרו הוא מכלל העניינים שזכרו בענין ההוא הוא אומרם ז"ל שלא שמעו כל ישראל באותו מעמד אלא קול אחד פעם אחת. והוא המאמר אשר השיג משה ואשר השיגו כל ושראל ממנו אנכי ולא יהיה לך והשמיעם משה אליהם בדבורו בהבדל אותיות נשמעות, והביא ראיה לזה מאומר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו שהרצון בו שדבר קול א' וממנו שמענו מפי משה שאר הדברות. ולפי שרש"י פי' זה על זכור ושמור שנאמרו בדבור אחד לא הביא הרב ראיה אחרת ממדרש חזית, ואמר שבביאור אמרו שם שלא שמעו אלא מאמר אחד מפי הקב"ה ושזהו מה שנאמר בתורה קול גדול ולא יסף:

האמנם מה הרויח הרב בזה כשיהיה הקול אחד ולא שתים. הנה הוא לפי שהחליף הנמצא בספור עשרת הדברות כמו שדברתי שחלק מהם לשון מדבר בעדו וחלק מהם בלשון נסתר כשלישי המדבר, החלק ההוא חייב שלא היה ענין הדברות כלם באופן ההשגה שוה ומתדמה, ולכן כפי דעת ר' שמלאי ודעת הרמב"ן ששתי הדברות הראשונות שמעו מפי הגבורה בהבנה שלמה, ימשך ששאר הדברות שמקו (צ"ל שמעו) בקולות אחרי (צ"ל אחדים) ונראו הקולות הרבה, אמנם כפי דעת הרב המורה שמב' הדברות הראשונות שמעו בלבד קול פשוט מבלי הבנה יתחייב שנאמר שבדברות האחרונות אחרי שאינם באותו אופן ומדרגה מן הראשונות של אש (צ"ל שלא) שמעו קול כלל, ולכן הרב כדי לקיים דעתו הוצרך לומר שלא שמעו אלא קול אחד:

ואחרי שמוע הקול ההוא כו'. הוצרך הרב לומר זה להסיר ספק א' אפשר שיסופק כנגד דעתו, והוא שמצינו אחרי הדברות כלם שאמר וכל העם רואים את הקולות, ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים וכמו שנזכר במשנה תורה, ויראה מזה שאחרי שישמעו קול הדברות היתה היראה והפחד, לכן אמר הרב שאינו כן כי עם היות שזכר הכתוב זה אחר הדברות כלם, כדי שלא להפסיק ביניהם. הנה כפי אמתת הענין לא היתה היראה כי אם אחרי שמיעת הקול ההוא הראשון, ויורה על זה מ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, מורה שלא היו הדברות עדיין נשלמים, ולכן אמר ועתה למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' קרב אתה ושמע. ואין מקום למאמרים האלה אם לא בהיות שאר הדברות עתידים עדיין לשמוע, ומפני זה הוצרך אחרי אותה היראה, הנכבד מכל נולד משה רבינו ע"ה לקבל שאר הדברות ולהשמיעם אותם באותו מעמד ומראה הגדול. הנה א"כ כל זמן שהתמיד המעמד היו שומעים הקולות והברקים וקול השופר, שאותם הקולות לא היו מורים על דבר מה, לא אצלם ולא אצל מ"ר ע"ה, אמנם הקול הנברא אשר ממנו הוכן הדבור למשה לא שמעו אותו אלא פעם אחד בלבד, כמ"ש תורה קול גדול ולא יסף ובארוהו חכמים ז"ל במקום הנזכר ר"ל במדרש חזית:

ואמנם אמרו והוא הקול אשר יצאה נשמתן כשמעו וכו'. הוא להסיר ספק אחר אפשר שיסופק נגדו ממ"ש בשיר השירים (ה' ו') נפשי יצאה בדברו ודרשו זה חז"ל (בשיר השירים רבה) על אנכי ולא יהיה לך, ויורה שהיו מבינים אותו ושהיה הדבור עמהם ולכן אמר הרב שלא יצאה נשמתן עם ההבנה כי אם עם השמיעה לבד המיוחס לקול להיותו עצום ומוחש בלתי מתייחס לכחותם, וגם אמר יצאה בדברו (לא) לפי שהשיגו שתי הדברות הראשונות, אבל היה זה על משה שהיה משמיעם אליהם הנה התבאר מזה דעת הרב בענין הקול ששמעו ישראל בסיני שהיה קול נברא מגיע לאזניהם. ואמנם הנרבוני ותלמידיו לא תאבה לו ולא תשמע אליו במה שכתבו בחלוף זה והיא החקירה הראשונה אשר עשיתי בראש הפרק והתבאר ג"כ בענין החקירה השנית, איך פירש הרב אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהוא מפי הגבורה האלהיית נבואיית, לא מפי תגבורת המופת ושהוא דעת שני זכרו הרב ופי' אותו כראוי עם היות שאין כן דעתו, והתבאר ג"כ מענין שלישי למה התאמץ הרב להוכיח שלא שמעו אלא קול א'. ודע שזה הקול ג"כ כו', כבר ראית מה שהקשה הרב הנחמני על זה כנגד הרב שאם היה בדעתו שבערך העם ת"א מן קדם ה' ולא תרגם ומליל ה' איך תרגם א"כ כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ' י"ט) מללית עמכון, ותרגם את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה' י"ט) ית כל פתגמייא האלין מליל ה'. וכן אמר ואת קולו שמענו וגו' (שם כ"א) ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אנשא, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד') מליל ה' עמכון, שזה כלו ממה שיורה שכבר נאמר בענין העם ומליל ה' מבלתי שיאמר מן קדם ה'. וכן הקשה בענין משה שמצינו שת"א בו מן קדם ה' כמו שתרגם בעם, והוא אמרו והאלהים יעננו בקול (שמות י"ט י"ט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל. וכן נאמר בו וידבר שתרגומו ומתמלל. אלה הם השגותיו וקשיותיו, ראית ג"כ מה שפי' הוא בכוונת אונקלוס. והנראה אלי בזה הוא שהרב הנחמני לא ירד לסוף דעת הרב המיימוני ומפני זה מה שהוא פי' בכוונת אונקלוס הוא עצמו דעת הרב המיימוני ובכל דבריו יוכלל דעת הרב הנחמני, וזה כי הרב המורה אמר ודע שזה הקול אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת מ"ר ע"ה. וראוי שנדע באיזה אופן יתחלפו מדרגותם בענין הקול ההוא, וראיתי להעירך על זה בדרכי הרב ושרשיו. הנה הנבואה וההשגה איזו שתהיה יובחנו בה ג' בחינות מהפועל ומהמקבל ומהדבר המושפע או המושג בעצמו. והנה בענין השגת משה רבינו ע"ה והעם במעמד הר סיני ראוי שנדע במה יתחלפו מדרגותיהם, א' בבחינת המקבל כאלו תאמר שהשגת משה היתה שכלית והמקבל בה היה שכלו ונפשו, ושהשגת העם היתה חושיית והמקבל בה היה חוש השמע וחוש הראות כמו שזכרתי בראש הפרק לא יותר מזה, או אם היה החלוף מצד הפועל והמשפיע שהיה במשה הסבה הראשונה מבלי אמצעי ובעם השכל הפועל, או היה במשה א' מהנבדלים היושבים ראשונה במלכות והיה בעם העלול האחרון שלמטה מכלם או באי זה אופן אחר היה בבחינת הפועל, או אם נאמר שהיה חלוף המדרגות בעצם ההשגה, כאלו תאמר שמשה היה מבין ומשיג הדברים כפי אמתתם והעם לא היו משיגים כי אם העברו הקול בלבד. אלה הם צדדי חלוף המדרגות שאפשר שיפלו בדרוש הזה כפי טבע החלוקה. וידוע ממה שכתב הרב פרק ל"ז ח"א בשתוף פנים שלא היה חלוף המדרגות מצד המקבל, כי שניהם היו משיגים את הקול מבלי אמצעי ר"ל מבלי כח המדמה שהוא מלאך שהוא אמצעי בנבואות, אם משה שבהקיץ ובהיותו ער היה שומע הקול מדבר אליו קול נבואי אלהי מבלי השתמשות הכח המדמה בענינו, ואם העם שבהקיץ ובהיות כל אחד מהם ער שמעו את הקול ההוא לא שהיה קול מדומה כי אם מוחש בהקיץ עד שמפני זה הדמוי וההשואה נאמר במשה דבר ה' אל משה פנים אל פנים, ונאמר בעם פנים בפנים דבר ה' עמכם שהרצון בו מציאות במציאות מבלי השתמשות הכח המדמה באותה ההשגה לא בהשגה הנבואיית ולא בהשגת העם החושיית, הנה א"כ לא היה חלוף המדרגות מפאת המקבל, נשאר שהיה החלוף בשני צדדים האחרים והם בעצם ההשגה, שהשגת משה היתה נבואיית והשגת העם היתה חושיית, ואל זה ביאר הרב בראש הפרק. ואמנם החלוף האחר אשר מפאת הפועל נעיר עליו באחריתו וענינו, שעם היות הפועל הראשון בדברים כלם הש"י, הנה בקול הנבואיי המגיע למשה שפע מהאל ית' מגיע אליו במעלה עליונה, אמנם השגת העם היתה על יד אמצעיים חמריים, ולכן היתה חושיית להיותו קול נברא באויר, ועליו נאמר בכתוב מתוך האש או מן השמים, להורות שהקול ההוא היה התהוותו ע"ד פלא בחלקי האויר העליון המחובר לאש אשר הוא בתוך השמים. ומפני זה בנבואת מרע"ה יאמר הכתוב (צ"ל המתרגם) ומליל ה', לפי שהיה השפע בשפע עליו יוצא מאתו ית' מבלי אמצעי, ואמנם בישראל ששערו וידעו שהיה מגיע אליהם קול נברא אמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש (דברים ה' כ"ג) ולכן תרגם אונקלוס בזה מן קדם ה'. ואמנם מאותם הפסוקים אשר הביא הרב הנחמני לא הוצרך לתרגם מן קדם ה' לפי שהכתובים עצמם מורים על עובי ההשגה והיותה באמצעיים חמריים, אם באומר כי מן השמים דברתי עמכם שהרצון בו מתוך האש, וכן את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם מתוך האש, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. כי מפני שפי' הכתוב בעצמו על ענין המחיצה וחמריות האמצעי, לא הוצרך אונקלוס לתרגמו והענין אחד בשוה ומוסכם בכל דבריו. והרב הנחמני חשב שמצא טעם וסבה אחרת לדברי אונקלוס מלבד מה שזכר הרב, וחוץ מכבודו שאינו כן כי הוא פי' דבריו ואינו דעת בפני עצמו. ואמנם מה שתרגם במשה ידבר והאלהים יעננו בקול מן קדם ה' מתעני ליה בקל, הנה פשט הכתוב מורה על טוב פירושו, כי הוא אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, והיה זה קודם עשרת הדברות שיבואוהו הדבור בקול נברא מוגשם חמרי, לא להיות אדוננו משה צריך אליו רק בעבור העם, ועל אותו קול נאמר והאלהים יעננו בקול ר"ל באותו קול הנברא ושהיה מדבר משה וענהו הקול המוחש בעבור שהעם ישמעוהו. הנה התבאר מזה שאין בכל מה שזכר הרב הנחמני תפישה על הרב המיימוני והותרה בזה ההערה הד' אשר עשיתי בראש הפרק:

אמר יצחק אחרי שביארתי דברי הרב בפ' הזה אומר שדעת חז"ל בין לדעת ר' יהושע בין לדעת רבנן כלם מודים ששתי הדברות הראשונות שמעו והבינו ישראל והגיעו בהם למעלת הנבואה, ואין להפא (צ"ל להפלא) מהיותם בלתי מוכנים, לפי שכבר זכרתי בפרק הקודם שאין הנבואה דבר טבעי תצטרך אל ההכנות הקודמות בהכרח אבל היא מכלל הנפלאות הנתלות ברצון האלהי לא בזולת זה, ולא הוצרכו ישראל במעמד הנבחר להכנות כי אם מה שנזכרו בכתוב מכבוס הבגדים וההפרשה מהאשה באומר וכבסו שמלותם ואל תגשו אל אשה. ואם היה כדברי הרב שלא שמעו כי אם קול עצום מבלי הבנה, מה היתה המעלה בשמיעת הקול הזה יותר משמיעת קול השופר ושאר הקולות ששמעו באותו מעמד. והרי כלם היו קולות נבראים ע"ד הפלא מגיעים לאזניהם ככמות זה כן כמות זה, ואיך יאמר על זה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. כי הם אולי יחשבו שלא היה הקול ההוא ענין נבואיי כלל אבל היה כענין קול השופר והרעמים, ושמה שהגיד משה אליהם ששמע והבין מהקול היתה בדויה בדה מלבו ועליו לומר מה שירצה ואיך א"כ בעבור זה יאמינו בו לעולם. ואיך יאמר על הקול הזה הבלתי מובן אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ר"ל מאחר ששמעתם באזניכם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שדברתי עמכם מן השמים אין ראוי שתעשון עוד אלהי כסף ואלהי זהב, והנה הם ישיבו לזה לא שמענו דבר מזה כי אם קול פשוט ומשה אמר מה שרצה. ואם היתה השגתם כל כך קלה שלא שמעו כי אם קול פשוט איך יאמר הכתוב עליו כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, וכן אמרו הם עצמם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, ואם הם לא שמעו כי אם קול אחד פשוט לא היה דבר כל כך מפחיד ולא יאמר עליו כל הדברים הזרים האלה, כי תמיד כל היום ישמע אדם קולות נוראים מתחדשים באויר עם הרעמים והברקים וכמ"ש ודרך לחזיז קולות (איוב כ"ח כ"ו). ואמנם הטענות שהביא הרב המורה כשנתבונן בהם נמצאם כלם דקות ושדופות קדים, אם הראשונה מאשר בא ספור עשרת הדברות ספור היחיד הנפרד, הנה זה דרך התורה כלה שפעמים ידבר בלשון רבים בערך האישים ופעמים בלשון יחיד בבחינות הכללות ובחינת כל איש ואיש מן האישים, ראה בפרשת כי תשא בסופו שאמר בלשון יחיד שמר לך אשר אנכי מצוך היום הנני גורש מפניך, השמר לך פן תכרות ברית וגו' פן יהיה למוקש בקרבך, ומיד דבר בלשון רבים את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרותון, ואחר חזר לדבר בלשון יחיד לא תשתחוה לאל אחר, פן תכרות ברית ליושב הארץ. ואם הראיה הב' ממה שאמרה תורה אנכי עומד בין ה' וביניכם, הנה הכתוב מפרש אמתת כוונתו איך היה, באומר פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש והיה בזה בשני הדברות הראשונות שנשמעו מפי הגבורה, אמרו שאמר אחריו אנכי עומד בין ה' וביניכם הוא בשאר הדברות הח' והוא אומר כי יראתם מפני האש. ואמנם הטענה הג' מפסוק משה ידבר והאלהים יעננו בקול, כבר כתב הרב הנחמני בפי' התורה אשר לו שהפסוק ידבר בצויים ואזהרות שהיה הקב"ה מצוה ומזהיר למשה שיזהיר לישראל קודם הדברות על הזמנותיהם וענייניהם. וגם שאפשר הכתוב ההוא על הדברות יהיה על הח' הדברות האחרונות לא על הראשונות. ואמנם הראיה הד' שהביא ממכילתא כי כל דבור ודבור היה משיבו להם לא אמר זה על הדברות אשר הם שמעו מפי הגבורה כי אם על אותם הדברות שהגיעו למשה ולא להם. ולראיה הה' מפסוק בעבור ישמע העם בדברי עמך הנה המפרשים פי' אותו על הדברות אשר דבר ה' למשה קודם הדברות וכן כתב הרמב"ן. ואמנם הראיה ו' שהביא מפסוק ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך שיורה שלא שמעו בלתי הקול הפשוט לא הבדל הדברים וחתוך האותיות, והנה כשתתבוננו הפסוקים ההם הלא הם צעקו חוצה שאין הדבר כפי' הרב ודעתו, כי הנה הם אמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ואם הם לא הבינו דבר מהקול כדעת הרב המורה, איך אמרו ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועלי (צ"ל ואם) היה קול פשוט בלתי מורה על דברים כקולות האלמים לא הוכיחו ממנו שידבר אלהים את האדם וחי, גם אמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, וזה המאמר אינו צודק כפי דעת הרב כי הם לא שמעו אותו מדבר ולא שערו ולא הרגישו בו אותות הדבור, אבל זה מורה שלא זכרו הקול לשלול ההבנה כמחשבת הרב כי אם לפי שהקול הוא היה המבהיל אותם מפני עצמו, וכי היה התימה לא בהבנת הדברים, גם כי מוחש השמע הוא הקול לא הדברים. ואם לראיה ז' שהביא מאומר קול דברים אתם שומעים, גם הכתובים האלה יעידון יגידון שאין האמת כדעת הרב, ראה סגנון הפסוקים יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים, ואם הם לא שמעו כי אם קול פשוט מבלי הבנה, איך יאמר ואשמיעם את דברי ואיך ילמדון מהקול ההוא ליראה מהש"י כל הימים. עוד אמר וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ולא בא הכתוב לשלול שלא הבינו הדברים, כי הנה אמר וידבר ה' אליכם, ולא יאמר דבור כי אם על הדבר המובן אל השומע, אבל בא הכתוב לשלול שלא ראו תמונה והוא אומר ותמונה אינכם רואים זולתי קול, על אותו הקול ההוא והדברות אשר בו. והמורה בביאור על אמתת זה, אומר מיד ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, כאלו אמר אותם הדברות שמעתם בעצמכם, אמנם שאר הדברות והמצות צוה הש"י אלי כדי ללמד אתכם, וזה כלו ממה שיורה שהקול הנזכר בפסוקים לא היה משולל מההבנה, ואיך נאמר כדבר הזה והנה בו ית' אמר הכתוב וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה, האם נאמר ששמע הש"י הקול ההוא פשוט מבלי הבנה ובלי חתוך אותיות. וכן נאמר בענין המרגלים וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר, ולאברהם אמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ורבקה אמרה ליעקב ועתה בני שמע בקולי, האם נאמר ונפרש בכל זה שהיה שמיעת הקול הברה פשוטה מבלי הבנה וחתוך אותיות, זה (באומר) אין ראוי שיעלה על לב אדם, וכל ענין הקול בענין המעמד היה מפני עצמו והיותו דבר מבהיל עם היותו מובן כפי מה שהוא, ולא דרשו עליו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, שמאותו קול ראשון שמעו והבינו שתי דברות הראשונות עם היות שרש"י פי' על זכור ושמור שבמצות שבת. ומה שביארו במדרש חזית שלא שמעו ישראל אלא דבור א' מאתו ית' הוא דעת רבי יהושע בן לוי ולא יסכים לדעת הרב, כי הוא יאמר ששמעו אותו קול ואותו דבור הכולל בהבנתו שתי דברות הראשונים, והוא ג"כ מה שכתוב בתורה קול גדול ולא יסף, שמאותו הקול הגדול הבינו שתי הדברות הראשונים לא יותר. ואמנם הקול הנזכר בו יתברך ענינו שיש דברים שהם בעצמם כמעט זרים ויוצאים מן ההיקש כפי הקול, האמנם אשר יגיד המגיד אותם יהיה מאמר משובח, וכן היה עניין ישראל באמרם אל ידבר עמנו אלהים היה מאמר מגונה בפני עצמו, אבל כפי הקול ראה הש"י שהיתה כוונתם טובה, וז"א שמעתי את קול דברי העם הזה היטיבו את אשר דברו. והיה בענין המרגלים בהפך שהם אמרו טובה הארץ מאד מאד ושאר דברים הנראים טובים בעצמם וכפי הקול המורה על כוונת האומר היו מאמרים רעים, ולכן אמר וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע, כי כפי הקול נחתם גזר דינם לא כפי הדבור, וכן בשרה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ר"ל אל תביט אל הדברים מהוצאת הבן ישמעאל מן הבית שהם דברים זרים אבל הבט לכוונת קולה כי היא כוונה משובחת ולכן שמע בקולה. הנה התבאר מכל זה שדעת התורה (ר"ל כוונת פסוקי התורה) נאות ובריא אולם. ואין עליו ספק ולא פקפוק בכל הראיות שהביא הרב המורה והוא מה שרציתי לבאר בזה: