אולי כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת כו'. ראוי שנתעורר בדברי הרב, ראשונה למה התחיל דברו בלשון אולי והיה ראוי שיהיה תחלת דבר פיו כבר התבאר לך. ב', כי טעם מצות השבת לא נתבארה עדיין ואיך אמר שכבר התבארה. ויקשה עוד למה הביאו הרב במקום הזה והנה הוא מטעמי המצות, והיה ראוי שיביא הפרק הזה בחלק השלישי ביניהם שאתה תמצא טעם השבת וענינו הביאו הרב בפמ"ג ח"ג בכלל המצות אשר סדר בספר זמנים, ושם אמרו ז"ל אמנם ענין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור, כבר נודע מה שבו מן המנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנחה ובמנוחה מן הטורח והעמל אשר לא ימלט ממנו קטן וגדול עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאד לדורות והוא האמונה בחדוש העולם. והנה הטעם המקרי שזכרו שמה ממנוחת העמל לא זכרו בזה הפרק והוא כדמות סתירה לדבריו. ג', למה תמה הרב על היות מצות השבת בסקילה ושאדון הנביאים הרג עליה ר"ל אותו המקושש עצים שנזכר בתורה בפרשת מרגלים, כי הנה היותה בסקילה הוא כמו מצות אחרות שדינם וענשם כן, ואם הרג אדון הנביאים הוא לפי שבא לידו הלכה למעשה, כי כן הרג לנוקב את השם, ואין להביא ראיה מזה, שג"כ היה הורג מי שנתחייב הריגה על איזה משאר עבירות אם באו לידו. ד', איך אמר הרב שמצות השבת היא שלישית למציאות האל כי כפי סדר הדבורים היא רביעית לפי שהדבור הא' הוא אנכי והב' לא יהיה לך והג' לא תשא ויהיה א"כ זכור את יום השבת רביעית לא שלישית. ואם תמנה כפי מנין המצות הנה תהיה חמישית או ששית כי בכלל לא יהיה לך הוא לאו הודאה לאחר ומניעת עשיית הצלמים ומניעת העבודה להם כמו שזכר הרב המצות האלו כלם בספר מנין המצות אשר לו. ואפלא מהנרבוני שאמר שהשבת היא מצוה ג' למציאות השם, לפי שבא בדבור אנכי ה', והרחקת השניות בא בדבור לא יהיה לך ואח"כ אמר זכור, ושכח החכם הזה דבור לא תשא. ה', שהנה הרב המורה אמר בפי"ג שעבר מזה החלק בספרו דעות האנשים בקדמות העולם או חדושו כתב בסוף הדעת הראשון, ז"ל. וזאת היא אחת הדעות והוא יסוד תורת משה רבינו ע"ה בלא ספק והיא שנית ליסוד הייחוד, הנה אם כן אמר שהשבת הוא יסוד שני וכאן אמר שהוא שלישי והיא כסתירה מבוארת:
ואומר כפי הפרק והיתר ההערות, שהרב אחרי שהשלים דבריו בחדוש העולם כפי הראיות השכליות וכפי הכתובים בי"ח פרקים אשר קדמו, רצה בזה הפרק לדבר בעלת השבת וטעמיו, לא בדרך טעמי המצות אשר יביא בחלק הג' שהביא הטעמים ההם כפי הסברא האנושית, וכנגד דרכי העבודות הקדומות, ולכן נתן שמה טעם פרסומיי במצות השבת שהוא כדי שיהיה שביעית חיי האדם במנוחה. אבל כאן רצה לבאר הטעם האמתי כפי הקבלה האמתית התוריית, והוא כדי להשריש בלבות בני אדם פנת חדוש העולם ובריאתו. ולפי שזה מבואר נגלה מן הכתובים וכפי שרשי הרב אשר זכר בענין החדוש, לכן היה ראשית דבריו אולי כבר התבארה לך כי היה טעם השבת יוצא מכח דבריו ושרשיו בענין החדוש. וכיון ג"כ הרב עוד בזה למה שביאר בפכ"ט ופ"ל מזה החלק, והוא שהחדוש האמתי הוא מה שזכר הכתוב בששת ימי המעשה שהיא הבריאה הראשונה שזכרה התורה, והיא כלה כפי פשט ושלכן היה יום השביעי יום מנוחה, להורות שאחרי היותם ביום הששי לא נתחדש דבר. אמנם מה שבא בבריאה השנית בפרשת אלה תולדות השמים והארץ בענין אדם וחוה, והצלע, וג"ע, והנהרות, ועץ החיים, ועץ הדעת, וענין הנחש עם חוה, שהוא כלו המשליי ולא כפי פשוטו, ושכדי להעיר ע"ז הענין האמתי היה השבת יום השביעי לרמוז ולהודיע שלא נתחדש דבר עוד אחר יום הששי הוא פרשת ויכלו. ולפי שזכר הרב ברמז ובקצור נפלא כמו שכבר העירותי עליו במקומו לכן אמר פה אולי כבר התבארה לך, ר"ל אולי ירדת לסוף דעתי, והתבארה לך א"כ הסבה במצות השבת שהוא יום השביעי שבא להודיע אמתת אמונת החדוש שנזכר בתורה כפי פשוטה שהוא מה שנזכר במעשה ששת הימים לא יותר מזה, כי זהו המכוון במנוחת היום השביעי. ולהעיר הרב על מעלת שרש החדוש קרא מצות השבת תורה באומר בחזוק תורת השבת לפי שעם היותה מצוה פרטית היא תורה כוללת, אחרי שכל ספורי התורה וייעודיה הם מיוסדים על השרש הזה וכמו שביאר בפרקיו הנזכרים:
ואמנם החזוק אשר ראה הרב בתורת השבת הוא אם בהכפלה והשנותה פעמים רבות אם במן ואם בעשרת הדברות ובמצות סוף פרשת אלה המשפטים, ובפרשת תשא פעמים ובמשכן בפרשת ויקהל, ובפרשת קדושים, ובפרשת אמור, ובמשנה תורה, וכן כאן ראה בה חזוק מופלא במה שהזהיר על שמירתה לא לבד כל אשר בשם ישראל יכנה, כי ג"כ לעבד ולאמה וגם לבעל חי הביתיים כמ"ש ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך, מה שלא נמצא בזה בשאר מועדי ה' וביום הכפורים עם כל קדושתו, שלא חייב העבדים והאמהות ולא הב"ח בשמירתו. ועל החזוק הזה אמר הרב בחזוק תורת השבת:
ועוד העיר על ראיה אחרת תורה על מעלת השבת והיא היותה בסקילה, ורצה בזה שענין השבת הזה בשב ואל תעשה, כמו שאמר וביום השביעי תשבות לא תעשה בו כל מלאכה, וכבר ידענו שלאו שאין בו מעשה אין עונשו מלקות חוץ מנשבע, ואם לא במלקות כ"ש במיתה, וכמו שהרב עצמו זכרו בפמ"א ח"ג בהקדמת טעמי העונשים, וראוי א"כ שנתמה למה בלאו הזה אשר זכרה התורה בשבת נתחייב החוטא מיתה. והיותר חמורה שבמיתות שהיא סקילה. וכיון הרב עוד בזה שהנה ביום הכפורים מצינו בו איסור מלאכה ואמר הכתוב וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה (ויקרא כ"ג ל') שהיה ענשו בידי שמים ולא בידי אדם. ואחשוב אני שלזה נזכר בפרשת מקושש עצים ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, ואין עניינו כדעת המפרשים אי זו מיתה ממיתות ב"ד יומת, כי לפי שנאמר למעלה והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח או מן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, וסמיך ליה ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ראו שזה היה עושה ביד רמה ושדבר ה' בזה ומצותו הפר. ולכן נסתפקו אם יהיה בכרת בידי שמים כמ"ש הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, או אם היה ראוי שיענש בעוה"ז, והיה א"כ הספק במה שאמרה תורה מחלליה מות יומת, אם תהיה מיתתו בידי אדם או בידי שמים, ולזה בא הפי' מות יומת האיש רגום ירגמו אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה, כאלו פי' וביאר המות יומת באיש המחלל, עניינו ופירושו הוא שירגמו אותו כל העדה לא שתהיה מיתתו בידי שמים. ומכאן למדו חז"ל שכל מקום שנאמר בו מות יומת דינו בסקילה, שהש"י פירש להם וביאר זה בענין המקושש שעדיין לא פירש להם. הנה מפני זה אמר הרב והיותו בסקילה:
עוד אמר ואדון הנביאים הרג עליה. להעיר על ענין שלישי, והוא שאין ראוי שנחשוב שלא דבר האלהים אינה לידו של אדון הנביאים שיבאו הלכה למעשה דין נוקב שם ה' ודין מקושש עצים ביום השבת, כי אם הנה לא היה זה בקרי ועל צד ההזדמן כי אם בכוונה מכוונת, להודיע ששני השרשים היותר עקריים בתורת האלהית הם אמונת מציאותו ית' כפי מה שהיה, ר"ל מחוייב המציאות אחד ויכול ושאר התארים הנכללים בענין המחוייב המציאות שהוא שלמותו ית' המיוחד, ואמונת חדוש העולם ובריאתו אחר האפס המוחלט שהוא שלמות פעולתו, ולכן (אמר) אדון הנביאים, ר"ל אשר למדנו והשרישנו בנבואתו העליונה בביאור שני השרשים האלה, הוא בעצמו הרג עליהם הכופרים בהם, אם הנוקב שהיה כופר בשלמות מציאותו יתברך, ואם המקושש שהיה כופר בפעולתו:
עוד אמר הרב שמצות השבת היא שלישית למציאות הש"י והרחקת השניות, ואין ראוי שתחשב בדבריו שקרא הרב מצוה ראשונה אנכי המורה על מציאות ה' ומצוה שניה לא יהיה לך מורה על הרחקת השניות, אינו כן אבל כוונתו שכאשר עשינו חלק אחד ממציאות ה' והרחקת השניות, והנה סמכם יחד לפי שכמו שזכרתי מטבע מחוייב המציאות הוא שיהיה אחד, וכאלו שני המאמרים עניינם וגזרתם אחד, ולכן היה האחד מהם בלשון מחייב אנכי ה' אלהיך, והאחד בלשון שולל לא יהיה לך, כאלו יאמר תאמין במציאותי במחוייב ואל תאמין בשום אלוה אחר, ולהיות ענין שני הדברים וגזרתם אחד, והיה אחריה מצות לא תשא שהיא גזרה ב' אשר יזכירנו בה בכבוד הנמצא האחד מחוייב המציאות ההוא, לכן היה גזרה שלישית שנאמין ג"כ בפעולתו הנפלאה כי רבה היא, ר"ל חדוש העולם ובריאתו, אשר באה בדבור זכור את יום השבת. הנה א"כ היה המצוה ראשונה כפי הכוונה והגזרה בהאמנת האלהות והיא תכלול שני הדבורים, אנכי ולא יהיה לך, והמצוה השנית לכבדו ובאה בדבור לא תשא, והמצוה הג' באמונת פעולתו בבריאת העולם אשר באה בדבור זכור את יום השבת. ולפי שלא יאמר שעוד מצאנו ביניהם אזהרה אחרת באומרו לא תעשה לך פסל וכל תמונה לא תשתחוה להם ולא תעבדם, הנה להסיר הספק הזה כתב הרב כי האזהרה מעבוד זולתו אמנם הוא לישב אמונת הייחוד, ר"ל שגם זה הוא חלק מהאמונה הכוללת ואינה אזהרה לדבר בפני עצמו כי הוא ליישב (אמונת) הייחוד:
ואמנם במה שזכר הרב בפי"ג מזה החלק שיסוד חדוש העולם הוא שני ליסוד הייחוד אין בו סתירה למה שאמר בכאן, לפי ששם דבר הרב מהיסודות ועקרי האמונה אשר זכר בפי' המשנה במשנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וידוע שהיסוד הראשון שמנה הרב שהוא מציאות האל, והיסוד השני הוא אחדותו, והיסוד השלישי הוא שאינו גשם ולא כח בגשם, והיסוד הרביעי שהוא קדמון וכל זולתו מחודש, הנה א"כ היה החדוש מהיסוד הרביעי, אבל הרב באותו פרק י"ג אמר שהוא שני ליסוד הייחוד, ר"ל שאחר יסוד הייחוד שעשה ממנו כדמות התחלה הנה היסוד האחר הסמוך אליו הוא הרחקת הגשמות, ולפי זה הדרך יהיה החדוש והוא היסוד השני בערך הייחוד. ויצא לנו מזה שבאותו פרי"ג דבר הרב מהיסודות ומעיקר האמונה כפי שמנאם בפי' המשנה פרק חלק, ובספר מנין המצות אשר לו זכר כל זה כפי המצות ומניינם, ובזה הפי' אשר אנחנו בביאורו הביא הדברים כפי הכוונה האלהית באמונות עד כללותם והסתעפותם זה מזה והם ג' דרכים מתחלפים ושלשתם אמת מבלי סתירה, ולכן אמר שהיה אמונת השבת שלישית למציאות השם והרחקת השניות הנכללות באחד ועם מה שפירשתי בזה יותרו ההערות כלם, כי הנה ידענו למה התחיל הרב בלשון אולי מאותם הב' סבות, וטעם השבת כבר התבאר בביאור אמונת החדוש ושלא בא הפ' הזה לבאר טעם מצות השבת כי אם להשלים הדבור בענין החדוש, ולהסיר הספק אשר יקרה בו מפאת הטעמים שנתנה תורה למצות השבת כמו שאזכור, ושהטעם אשר הביא בח"ג בטעם השבת הוא פרסומיי נסמך אל הדעת האמתי, ושמה דבר כפי הפרסום ובכאן דבר כפי האמונה האמתית, וידענו ג"כ למה תמה מהיות השבת בסקילה והוא מב' הבחינות אשר זכרתי, ולמה אמר ג"כ ואדון הנביאים הרג עליה שהיה זה בכוונה אלהית, וביארתי איך היתה מצות השבת שלישית כפי סדר האמונות אשר בעשרת הדברות ושאין סתירה ממ"ש בזה למ"ש בפי"ג מזה החלק:
וכבר ידעת מדברי שהדעות כו', ר"ל שכבר זכר בפרקים אשר עברו שרצה הקב"ה לזכות את ישראל כשנתן להם תורה ומצות יעירו ויעוררו על האמונות האמתיות, כי עם היות שהאמונה נושאה הוא השכל ואין לה התלות עצמי במעשים הגופיים, כי היא מצד עצמה לא תצטרך כי אם אל הציור ואל האמת והצדק שכן הוא במציאות חוץ לנפש כמו שהוא בנפש כמו שביאר הרב בפירוש ח"א (פ' ל'), הנה עם כל זה לא יצטרך למציאות האמונה ועצמותה, אבל לפי שהדעות והאמונות יתקיימו ולא יהיה בהם ספק ולא פקפוק, צוה ית' במצות ומעשים התוריים שיורו עליהם, כי כאשר יעשה אותם האדם בפעל ובמעשה יתחזק ויתקיים יותר אמונתו בנפש, לפי שהמעשים הם שלוחי הלב ופעולותיו:
עוד ימצא במצות תועלת שנית והוא שמלבד קיום האמונות וחזקם, הנה עוד יפרסמו אותם לכל בני אדם באופן שאותם שלא יהיו שלמים באמונות, ישלחו ידם להאמין ויאמינו בהם כשיראו אותם בפרסום הגדול ההוא, כי הפרסום מבלי חלוק וערעור מורה על האמות:
עוד ימצא תועלת שלישית במצות המעשיות, והוא שאם היו האמונות בנפשות בלבד, אולי ישתכחו בארך ימים, כי דברים שבלב אינם דברים, ואיך יסכימו בני אדם כלם שכם אחד (כו') להיות ציורם ומחשבותם ואמונתם באופן אחד מבלי חלוף, ולא הפסד ושכחה, אם לא מפאת המעשה התוריי, שלהיותו מוגבל וקבוע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע מדי שנה בשנה או מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, וזה יביא אל התמדת האמונה הדעת והשארותו לנצח כפי השארות ונצחיות המצוה המורה עליו. ואל אלה הג' תועלות אשר ימצאו במצות כיון הרב במ"ש כאן שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שהם המצות שיעמידום ר"ל שיחזקו ויעמידו אותם בנפש והיא התועלת הא' שזכרתי, ושיפרסמום והיא התועלת השנית, ושיתמידום בהמון לנצח שהיא התועלת הג' לא ישארו. והתבונן אמרו ויתמידום בהמון, כי האמונות בחכמים כבר היה אפשר שיתמידו מבלי המעשים, אבל בהמון לא ישארו בלתם:
ומפני זה צונו ית' בתורתו להגדיל זה היום, ר"ל יום השבת, כדי שיתקיים באמונתו יסוד חדוש העולם, כי הוא יסוד התורה ויסוד ספורי הנסים והנפלאות והייעודים כלם ושיתפרסם היסוד ההוא במציאות כשישבתו בני אדם כלם ביום אחד. והיה כי ישאל השואל מה סבת זה. יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש:
וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות וכו' עד סוף הפרק. אחשוב שכדי להודיע זה בא הפרק הזה בכאן אחרי שהשלים מאמרו ופרקיו במעשה בראשית, וכמו שכתב הנרבוני שהיה מעשה בראשית במנוחה. ועניינו אצלי שאולי המעיין נחה דעתו באמונות החדוש מפני מה שראה שהתורה גלתה היסוד הזה בביאור כמ"ש כי ששת ימים. האמנם כשיראה במשנה תורה שנתנה תורה טעם אחר במצות השבת שהוא זכר ליציאת מצרים, באומרו וזכרת כי עבד היית ולא זכר טעם החדוש, יראה סתירה בדבר ושהוא חולק על מה שאמר בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה', ואולי שהדר ביה הנותן טעם מאותו הטעם אשר נתן ראשונה מבריאת העולם וחדושו, ומפני זה הוצרך הרב לבאר הענין ולהגיד שאין סתירה בדבר כי הם שתי סבות ויש להם שני מסובבים. א', בהגדלת השבת ושמירתו, ומפני זה נאמר בעשרת הדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה' על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, כי בסבת חדוש העולם נתקדש היום ההוא שבו שבת מבריאתו וחדושו. אמנם במשנה תורה דבר מענין אחר והוא בתת הסבה למה צוה האל ית' אותנו בתורת השבת ומצותו. והשאלה הזאת תכלול עניינים, אם למה היינו אנחנו עדת ישראל מחוייבים בשמירת המצוה הזאת יותר מכל שאר העמים אחרי שכלם נבראו ונתחדשו במעשה בראשית. ולמה לא היה השבת אחד ממצות בני נח. ואם למה לא צונו ית' מצות מעשיות לקיום שאר היסודות והאמונות, כאלו תאמר מצוה לפרסם מציאות האל, ומצוה לפרסם יחודו או שאר האמונות האמתיות ועשה זה בלבד באמונת חדוש העולם. הנה כל זה כלל הרב באומר אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו, שהם שני הענינים אשר העירותי עליהם, ובסבת זה נאמר שם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, ר"ל שהיו עבדים במצרים ולא היו עובדים ברצונם ובעת שיחפצו בו ולא היו יכולים לשבות ביום השבת ג"כ, ולכן צוה אותם מבין שאר האומות על השביתה והמנוחה ביום השבת הזה ושיעשו זה לזכרון זה היסוד מבין שאר היסודות, הנה א"כ באה השביתה והמנוחה ביום השבת לקבץ בו שני העניינים. הא', האמנת הדעת האמתי שהוא חדוש העולם, והיה ראוי שיעשו זכר לזה לפי שהוא מורה על מציאות השם ויכלתו בתחלת המחשבה ובעיון הקל כי אחרי שאנחנו (ידענו) שהעולם מחודש יחוייב שיהיה שם מחדש ובורא, ואם כן לזכור חסדי ה' עלינו בהניחנו מתחת סבלות מצרים, וכאלו היה מצד השבת חסד כולל בדעת האמתי שהוא חדוש העולם ותקון הענין הגשמיי, והוא יציאתנו מעבדות לחירות מתחת סבלות מצרים. ולא כמו שכתב האפודי שהתקון הגשמי הזה שיהיה שביעית ימי האדם במנוחה (שלא יטריח כל שבעה במפורסמות) כי זה לא זכרו הרב בזה הפרק כי הוא הטעם הפרסומי אשר יזכור בתוך טעמי המצוה. והתבונן בדברי הרב שעם היות שאמר בראשונה שהיו בו שני מסובבים והם קדושת היום והגדלותו בעצמו וצוותו אותנו, ושבאו על זה ב' סבות אם לקדושת היום כי ששת ימים עשה ה', וזאת הסבה והמסובב בה בדברות הראשונות, וכנגד המסובב השני שהוא צוותו אותנו אמר בדברות השניות, וזכרת כי עבד היית על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, ובזה כבר התיר הרב על הספק שהעיר די ספוקו הנה. ואחרי דבריו אלה רצה לשתפם יחד באומר שכללה מצות השבת ב' הענינים יחד ר"ל שמצות השבת כוללת שני המסובבים, ר"ל קדושת השבת בעצמו וצוותו אותנו, וכללה שתי הסבות שהם חדוש העולם ויציאת מצרים וזהו אומר וצונו התורה השביתה והמנוחה לקבץ שני הענינים. והרמב"ן בפירוש התורה בפרשת ואתחנן כתב שלא היה הדעת הזה מחוור אצלו, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי, אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש. ואין לדבריו בזה טענה לפי שהרב המורה לא זכר במצות השבת השביתה מהמלאכה בלבד, אבל ההגדלה והכבוד ליום ההוא ושביתת המעשה, והנה ההגדלה כבר תורה על יציאת מצרים כמו שתורה על חדוש העולם, כל שכן שהרב הרכיב ב' הענינים יחד כמו שזכרתי, והוא אומר וצונו בתורה השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, ולא יאמר א"כ שהשביתה תורה על יציאת מצרים כי אם שתורה על חדוש העולם, ולהיותנו אנחנו שומרים מצות השבת ולא עם אחר יהיה זכר ליציאת מצרים, וכפי הבחינה הזאת לא יהיה מקום לקושית הרב הנחמני, אבל ישאר להקשות על הרב המורה מי הביאו לכל זה, ר"ל לעשות שני מסובבים ושתי סבות, כי אם היה כל זה כדי להשיב למ"ש במשנה תורה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, היה לו לפרשו על מנוחת העבד, כמו שפי' הראב"ע יאמר שיצוה על שביתת העבד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואל תשאל למה ינוח העבד, זכור ואל תשכח כי עבד היית והניח ה' לך, ולכן גם אתה תניח לעבדך. והתשובה מבוארת בזה שהרב המורה לא הסכים לפרש הכתוב כן מפני שהכתוב אמר בסוף הדברים, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, ואם היה דעתו על שביתת העבד היה ראוי שיאמר (תחת) על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, צוך שתעשה כן ביום השבת, ומלות הכתוב לא יסבלו פירושו, אף כי בקדושת היום תקנו לומר זכר ליציאת מצרים, והוא המורה שמאמר וזכרת כי עבד היית על עצם המצוה אמר ולא על מנוחת העבד. והנני מוכיח מן הכתובים דעת הרב המורה ר"ל ששמור את יום השבת שנאמר בדברות השניות הוא כולל הסבה בשתי הסבות ובשני המסובבים, כי שם נאמר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך, ואין הכוונה בזה כאשר צוך במרה כמו שפרש"י, כי לדבריו היה ראוי שיאמר כן בדברות הראשונות שנאמרו בסיני שהיה המצוה ההיא כמו שצוה עליה במרה, וכיון שלא נאמר כן בסיני, מה יהיה הצורך לאמרו בערבות מואב, ועוד שאם אמר במצות השבת כאשר צוך ה' אלהיך חוזר למרה, לפי ששבת ודינים במרה איפקוד, (אם כן) מה נאמר בדבור כבד את אביך ואת אמך כאשר צוה ה' אלהיך האם נאמר שנצטוו ג"כ במרה על כבוד אב ואם, הנה באמת לא נמצא זה בדבריהם ז"ל, וכל זה ממה שיוכיח שאמר בשבת כאשר צוך ה' אלהיך אינו כמו שפירש"י במרה, ולא ג"כ כמו שפי' הרמב"ן בסיני, ושלכן נאמר בדברות השניות כאשר צוך ה' אלהיך לפי שנצטוו ראשונה, (הדברות השניות כאשר צוך ה' אלהיך) אחרי שכלם נצטוו שמה בראשונה, ולמה בחר משה אדוננו לומר כן במצות שבת, וכבוד אב ואם ולא בשאר הדברות כלם, אבל אמתת הענין לדעתי כך הוא, שג' דבורים הראשונים, אנכי, ולא יהיה לך ולא תשא, באו במשנה תורה בלי תוספת ובלי חסרון כמו שנזכרו בסיני, וגם החמש הדברות האחרונות לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה, ולא תחמוד, לא נמצא בהם חלוף עצמי, כי שוא ושקר דבר אחד הוא, (וכן) לא תתאוה ולא תחמוד, ואין בהם תוספת ולא חסרון מתנאי עצם, האמנם במצות השבת בא חלוף גדול, שלא זכר שם הטעם האמתי באותה מצוה, שהוא כי ששת ימים עשה ה', כמו שנזכר בדברות הראשונות, ומפני זה הוצרך אדוננו משה לומר במצוה הזאת כאשר צוך ה' אלהיך, לפי שאותו היום הוא במעשה בראשית שבת לה' ויום מנוחה. הנה אם כן נכלל בדבור הזה באומר כאשר צוך ה' אלהיך ובאומר ביום השביעי שבת לה' אלהיך, הסבה הא' שנזכרה בדברות הראשונות מגדולת היום וקדושתו, ומפני זה אמרו חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ר"ל שענינם א' וכוונתם א', ואמנם הסבה הב' למה צוה המצוה הזאת אותנו, העיר באומר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ר"ל שלא היית יכול לשבות שם, ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, ר"ל על כן צוה הקב"ה לך ולא לעם אחר לעשות ולשמור את יום השבת. הנך רואה שהכתובים עצמם יאמתו דעת הרב המורה ופירושו, ואל זה כיוון באומר וצונו בתורה השביתה והמנוחה לקבץ שני הענינים, כי זה הצווי היה במשנה תורה בדברות השניות כמו שזכרתי. ואמנם במצות כבד אמר ג"כ כאשר צוך ה' אלהיך, לפי ששם הוסיף משה אדוננו בענין השכר, כי הנה בדברות הראשונות אמר בלבד למען יאריכון ימיך, ובדברות השניות הוסיף ולמען ייטב לך, כאלו אמר כבד את אביך ואת אמך מאותו שכר שצוך ה' אלהיך בסיני, והוא למען יאריכון ימיך, כי זהו השכר שנזכר שם, וגם מפני דבר אחר שאני מוסיף עתה והוא למען ייטב לך, אותו שכר שצוך, וההטבה הזאת היא דבר אחר מזולת אריכות הימים, וענינה שאם האדם יכבד את אביו ואת אמו וינהג כן תמיד, יועיל לו אחר זקנתו שיכבדוהו בניו גם כן, וזהו אומר ולמען ייטב לך. הנה התבאר לך מזה שבח' הדברות שלא הוסיף ולא גרע אדוננו משה דבר מעצמו לא הוצרך לומר אשר צוך ה' אלהיך, אמנם בשני הדברות האלה ר"ל בדבור השבת מפני הטעם אשר גרע בו, ובדבור כבוד אב ואם מפני השכר אשר הוסיף בו, הוצרך לומר בשנים אלה כאשר צוך ה' אלהיך. וזה כלו ממה שיאמת דעת הרב ופירושו: