מקום זה השם כו'. הביא הרב זה הפרק לפי שבפרקים שעברו העיר על ענינים ממעשה בראשית, כאיש ואשה וילד, ורצה בעבור זה להעיר על עניני ג"ע, ולפי שנאמר בו וישם שם את האדם אשר יצר, ויורה זה היותו מקום גשמי, כיון שאמר עליו מלת שם, לכן הביא את הפרק לבאר בו, שיאמר מקום על צד ההשאלה על מדרגת הדבר ומעלתו, כדי ללמוד מזה שג"ע היא מדרגת ההשכלה אשר היה האדם בה, ושעליה נאמר וישם שם את האדם אשר יצר. ובזה נדע קשור הפרק ושמקום הוא שם מושאל, וצר בו הרמוז שלא זכרו הרב בביאור. ואמר הרב מקום מיוחד וכולל, לפי שהתבאר בחכמה שהמקום ממנו מיוחד והוא השטח המקיף שוה ונבדל ממנו שהוא כלל למקוממים (ר"ל למקומות) רבים, כבית לאדם או העיר והמדינה:
ושמהו שם כו'. ראוי שתעיר בדברי הרב כאן ארבעה דברים. הא', למה שאמר וערכו. הב', למה אמר ועל זה הצד מן השאלה, ולא אמר וכפי זאת ההשאלה כמנהגו. הג', למה לא אמר בכלל ועל זה הצד מן ההשאלה הוא כל זכרון מקום שנאמר באלהים, ויביא עליו ברוך כבוד השם ממקומו (יחזקאל ג' י"ב) ושאר הפסוקים שירצה, והוא לא עשה כן אבל הביא ראשונה השאלת ברוך כבוד יי ממקומו ושאר הפסוקים שירצה והוא זכרון מקום. הד', אם היה שכבר אמר שמקום יאמר על המדרגה והמעלה, ושהביא ברוך כבוד יי ממקומו, ואמר עליו כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות למה הוסיף לומר עוד אחריו אומר כל זכרון מקום. אמר עוד אמנם הרצון בו מדרגת מציאותו ית', מה ענין אומר אשר אין לה ערך ולא דומה. ויראה שזה אינו מענין הפרק:
ואחשוב שהרב בהשאלתו זאת שעשה לשם מקום שתאמר על המדרגה והמעלה, עשה בה ב' חלוקות, האחד היא שתאמר על מעלת האיש בעצמו מכל צירוף והתבוננות וערך לאיש אחר, כאמרנו על אדם שהוא חכם או גבור, והשנית על מעלת אשר יש לאדם יותר מחבירו או כמוהו. הנה החלק הראשון הוא מעלת הדבר עצמו, והחלק השני הוא מעלתו בערך לאחר, וזהו שאמר הרב ושמהו שם למעלת האיש ירצה על החלק הראשון שהוא מעלתו בעצמו, ואמר וערכו רצה על החלק השני שהוא הערך אשר לו עם זולתו, ולפי שהערך והדמיון לא יאמר בדברים כי אם במין א' מהדמוי, כי לא נאמר שהשלג יותר לבן מצהלת הסוס, לכן התוה ואמר ר"ל לשלמותו בענין אחד שהערך הוא בין שני הדברים בענין, אל המין נמצא בשניהם, ואז יאמר שם הפחות והיתר שהם הבדלי הערך. ואחרי הנחת ההשאלה הזאת בשני חלקים הביא הרב ראיות אליהם, והוא אמר פלוני ממלא מקום אבותיו בחכמה ובבינה ואמר זה על החלק הב' ממעלת הדבר כפי הערך, כי אז הנרצה באומר ממלא מקום אבותיו שחכמתו ויראתו נערכת ושוה לחכמתם ויראתם. אחר זה הביא משל לחלק האחד, והוא אומר עדיין הקושיא במקומה עומדת ר"ל במדרגתה, כי המקום הוא אינו נערך לדבר אחר, אבל הוא מדרגתה בפני עצמה. ולפי שבשאלה הזאת יש שני צדדים או חלקים כמו שאמרתי, אמר הרב שכבר יאמר על האל ית', הצד האל (צ"ל האחד) מהם והוא מדרגת הדבר בעצמו, אבל הצד הב' והוא המדרגה הנערכת לזולתו לא יאמר זה עליו ית', לפי שאין לו ערך ודמיון עם זולתו, וזהו אומר אחרי שהביא עדיין הקושיא במקומה עומדת אמר ועל זה הצד מן ההשאלה ר"ל על זה הצד משני צדדי ההשאלה, והוא על מדרגת הדבר בעצמו, נאמר ברוך כבוד יי ממקומו, וזהו מה שפי' עוד באומרו כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות ר"ל בלתי נערך לזולתו. ואמר הרב שכל זכרון מקום שנאמר באל ית' תמיד הרצון בהם זה הצד מההשאלה לבד, והוא אומר אמנם הרצון בו מדרגת מציאותו, ונתן הסבה למה לא יובן ג"כ המקום הנאמר בו ית' כפי הצד השני מן ההשאלה באומר אשר אין לה ערך ולא דומה כמו שיעמוד עליו המופת, ר"ל כי אחרי שאין לו ערך ולא דמיון עם דבר מה, לא יאמר א"כ המעלה והשלמות בו נערכת לזולתו. ועם מה שפירשתי בזה הלשון הותרו ההערות שזכרתי כלם, כי התבאר למה אמר וערכו, ולמה אמר ועל זה הצד מן ההשאלה ולמה אמר וכן כל זכרון, ושאר הלשון שהביא.
ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ל כפי מעלתו כו'. האפודי פירש הפסוק שהברכה הנזכר בו, היא השפעה ושכבוד ה' הם הם הנמצאות, ויאמר שמושפע ומבורך הוא כבוד ה' שהם הנבראים כלם ממדרגתו ומעלתו. ואני אין כן דעתי ולא אחשוב שיאמר כבוד ה' על הנמצאים, והפסוק שאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מ"ג ז') לא קרא הנבראים כבוד, אבל אמר שנבראו לכבודו ית' להיותם מורים על מעלת הבורא אותם, וגם אומר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד ל"א) לא אמר כבוד ה' על הנמצאות, כמו שחשב הנרבוני בפירושו להקדמת החלק השלישי מזה הספר, אבל אמר שעם הפסד הנמצאות שרמז באומר תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון (שם פסוק כ"ט) ועם התהוותם שרמז באומר תשלח רוחך יבראון (שם ו') לא יהיה חלוף ושנוי בכבוד האלוה כלל ותמיד הוא באופן אחד, וזהו שהמשיך באומרו יהי כבוד ה' לעולם עם היות שהוא ית' ישמח ה' במעשיו, אבל כבודו תמיד הוא בלתי משתנה. ועל זה הדרך יפורש הכתוב בכאן שאמר הנביא ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג' י"ב), זאת תדע כי שם הברכה לא יאמר תמיד באופן אחד אבל יש ממנה שהיא מהבורא לנבראים, וממנה שהיא מהנבראים לבורא, וממנה שהיא מהנבראים קצתם לקצתם. והנה הברכה שתהיה מהבורא לנבראים היא תמיד להשפעה והטבה כמו יברכך ה' מציון (תהלים קכ"ח ה') וכן ברכת ה' היא תעשיר (משלי י' כ"ב), ואמנם הברכה אשר תהיה מהנבראים אל הש"י היא תמיד שבח והלול, אמר תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשי (תהלים קמ"ה כ"א) אברך את ה' אשר יעצני (שם ט"ז ז') ויברך דוד (ד"ה א' כ"ט ז'), והברכה שהיא מהנבראים קצתם לקצתם היא תפלה לאל ית', לכהנים כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו' כ"ג) ופירש איכות ברכתם אמר אמור להם ר"ל שאין בידם כי אם התפלה והאמירה, ולכן חתם הדברים באומרו ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (שם כ"ו) ר"ל שהכהנים יתפללו עליהם בהזכרת השם המפורש וההשפעה וההטבה תבא ממנו ית' לא מהם. ולפי זה יהיה אומר ברוך ה' ממקומו מלשון שבח והלול, וכבוד ה' הוא שם נאמר על עצמותו ית', או על התהלה וההלול שנותנים לו בני אדם במה שאמר מלוא כל הארץ כבודו (ישעיה ו' ג') ע"ד תנו לה' אלהיכם כבוד (ירמיה י"ג ט"ז) ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כ"ט ט'), ויהיה פי' הפסוק ברוך כבוד ה' ממקומו מהולל ומשובח יהיה כבוד ה' כפי מדרגתו ומעלתו וכפי הראוי לו. ואתה תדע שהרב כיון לפי' הזה ולא למה שפי' האפודי ממה שאמר בפס"ד מזה החלק שכבוד ה' פעמים רוצים בו האור הנברא, ופעמים רוצים בו עצמו ואמתתו, ופעמים רוצים בו הגדלת האנשים, ובכל השתופים ההם לא הביא הרב שיאמר כבוד ה' על הנבראים, והוא ממה שהכריח אמתת מה שפירשתי. ויורה עוד עליו דברי הרב שאמר ברוך כבוד ה' ממקומו ר"ל כפי מעלתו, ואם היה פירושו שיהיו מושפעים הנבראים לא היה לו לומר כפי מעלתו אבל יאמר ממעלתו, ולכן התאר שכיון בו מה שאמרתי שיהיה מהולל ומשובח כבוד ה' כפי הראוי לו וכפי מעלתו:
ודע כי כל שם כו'. ראוי שתדע שהרב פעמים יקח השתוף על צד ההרחבה, כולל לשמות המושאלים ולמסופקים כי לפי האמת כלם ישתתפו במובנם, ולכן יקרא השם המשותף לבד שתוף גמור, ולכן אמר כי כל שם שנבאר שתופו, ירצה אם שיהיה על צד השתוף או ההשאלה או הספוק. ואמר שלא נחשוב שיהיה כוונתו לבד אל הפסוקים אשר יזכור, אבל שעם היות זוכר לבד פסוק אחד או יותר, ג"כ יכוין לפסוקים עם היות שלא יזכרם. ולזה אמר שהוא כפותח שער, ושהמעיין יתבונן בספרי הנבואה וזולתם מחבור בעלי החכמה רמז לתלמוד, ויבין השמות המשתמשים בהם, וישא כל שם על ענין מעניניו, ר"ל כפי השתופים והשאלות שיזכור:
וממה שכבר זכרתי התבאר לך למה כתב הרב ההערה הזאת בזה הפרק, והוא להעיר על מקום גן עדן, ופסוק וישם שם את האדם אשר יצר, ואומר אשר לוקח משם, שהמקומות ההם אינם גשמיים, אבל הם מדרגות אם מההשכלה, אם מחמריות והמפורסמים:
מדרגת עיון והשקפת שכל. כתב הנרבוני ז"ל והוא הנרצה באומרו ונצבת על הצור כמו שהתבאר שם ירצה שמעלת העיון והשקפת השכל אשר אמר האל שהיה אתו היא מה שנרמז באומרו ונצבת על הצור (שמות ל"ג כ"א) שיעמוד וישיג היותו יתברך התחלה לנמצאות כלם, ובאיזה אופן נמשכו ממנו, שכל זה נרמז באומרו ונצבת על הצור, כלומר על האל ית' שהוא צור עולמים והתחלת הנמצאות כמו שיפרש בפרק צור. והכספי כתב בפירושו לזה, שהרב רמז בו לפרש המקום שנא' באברהם, ואברהם שב למקומו (בראשית י"ח ל"ג) ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (שם כ"ב ג') ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה (שם כ"ב י"ד) וכן מה שנא' במשה ויהושע המקום אשר אתה עומד עליו (שמות ג' ה', יהושע ה' ט"ו), ומה שנאמר ביחזקאל המקום אשר יפנה הראש (יחזקאל י' י"א), ומה שבא בדבריהם ז"ל המקום ימלא חסרונו, המקום יהיה בעזרו שנא' באל ית'. ואני אומר שמה שהביא מזה מדבריהם אין ספק שהוא מהשאלת המעלה והמדרגה, ולהיות האל יתברך ראש המעלות והתחלתם, יקרא לשם ית' בייחוד שם המעלה ויאמר מקום, ר"ל מעלה. וכן אומר כי המקום אשר אתה עומד עליו כפי סיגנון הפרשה וענין המראה, ראוי לפרשו כפי ההשאלה, וגם אומר ואברהם שב למקומו, אחרי שהרב יפרש בפרקיו בנבואה שהשלשה אנשים שראה אברהם והספור ההוא כלו היה במראה הנבואה, ושהיה כלל ופרט, ראוי שיפורש א"כ שאומרו ואברהם שב למקומו היה במראה הנבואה, אבל (אולי צ"ל וכן) אומר בעקידה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. לא ידעתי מבטן מי יצאה האמונה המשובשת הזאת שיהיה דעת הרב המורה בכוונתו שמעשה העקדה כלו היה במראה הנבואה, והשקר הזה לא לבד מצאתיו בדברי המפרש הזה גם שמעתי דבת רבים יסכימו עליו, והנה חפשתי בכל דברי הרב אחד הנה ואחד הנה לא מצאתי דבר, בו יתלה הדעת הנפסד הזה, אם לא מה שכתב בפרק מ"ב חלק שני באומרי כי כל מקום שנזכרה בו ראיית מלאך או דבורו אמנם הוא במראה הנבואה, ומזה הולידו רבים מפושעי עמנו שיסבור הרב שמעשה העקדה היה במראה הנבואה מאחר שנזכר בו דבור מלאך, אוי לאזנים שכך שומעות, לא די שייחסו לרב הדעות הנפסדות שקצת דבריו יורו עליהם, ושלא דנו אותם לכף זכות ואפי' בפי' רחוק כמו שצוה עליו בהקדמת ספרו, אבל גם העיזו פנים לייחס אליו דעות לא כיון אליהם, ופירשו דבריו בפירוש רחוק שדי לדונו לכף חובה, ואין ספק שעתידין הם לתת את הדין על הדבר הזה בעונש גדול כל הימים:
והאמת הברור הוא שהרב באותו הפרק לא דבר בענין העקדה לא בביאור ולא ברמז, ועם היות שאמר שכל מקום שנזכרה בו ראיית מלאך או דבורו היה במראה או בחלום של נבואה, הנה צדק זה אצלו במקומות שיכתוב שדבר או שראה מלאך או שחשבו היותו איש, ואח"כ התבאר לו שהוא מלאך כמו שבארו הרב שם, אבל ענין העקדה אינו בזה האופן אבל הוא מעשה ופעל שאירע ע"י אנשים ובזכר בו שבאהו עליו דבור המלאך זה ממה שלא יכחיש היות המעשה במראה הנבואה. הלא תראה אחרי ספור מה שקרה לאברהם עם לוט, בא לו הדבור האלהי על אותו הענין באומר וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך (בראשית י"ג י"ד), וגם אחרי מלחמת המלכים בא לו הדבור שיבטח ולא יירא מהם אמר אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה (שם ט"ו א'), ותראה עוד שבא לו הצווי על הברית מילה, ואחריו נאמר הפעל שעשה באומר ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו (שם י"ז כ"ג) ואחר הפועל בא לו נבואה אחרת באומר וירא אליו ה' (שם י"ח א'), וביעקב תמצא שבהיותו מפחד מעשו אחיו בא לו העיון הנבואיי לדעת הרב באומר ויאבק איש עמו (שם ל"ב כ"ה), כדי להבטיחו מיראת עשו, וחזר הספור לענין עשו עצמו וכאלה רבים, האם נאמר שיסבור הרב בכל אלה ודומיהם שכל הפעולות האלה היו במראה הנבואה, ושלא קרה לו עם לוט מה שקרה, ועם המלכים מה שסופר, ושלא עשה ברית מילה, ושלא שלח יעקב מלאכים לעשו, ושלא ירא ממנו, לפי שמצאנו בתוך הספור נבואה ודבור האל על אותו ענין, ושלגזור זה על הרב מכח המאמר ההוא, שאמר שבכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבור אינו בהקיץ אבל הוא בנבואה, השכל יגזור וידון שזו מחשבה כוזבת, ושלא כיון הרב אליה חלילה, אבל האמתי בכוונת דבריו היא שבכל מקום שנזכר דבור מלאך או ראייתו, ויזכור פעולות או מעשים שיעשה אותו מלאך אם גם מתחלה לא יתבאר היותו מלאך, אמר הרב שנגזור בכל הדבורים ובכל הראיות והמעשים ההם שהיה כלו במראה הנבואה, כיון שהאדם לא יראה ולא ישמע המלאך ופעולותיו בהקיץ, זה דעת הרב בדבורי המלאך ובמעשיו ובפעולות המיוחסות אליו. אבל בספורים ומעשים שלא יוחסו אל המלאך, כי אם לאיש מן האנשים, לא אמר הרב שנחשוב שהם במראה הנבואה, עם היות שבאו בתוך אותו הספור נבואות ודבורי מלאך, לפי שהפעולות שנזכרו אינם מהמלאך כמו שאפרש באותו פרק בע"ה, ולכן בענין העקדה לא יתחייב כפי דברי הרב ושרשיו שיהיה המעשה במראה הנבואה, כי אם היה במעשה ההוא מיוחס למלאך הדובר היה ראוי שנאמר היותו בנבואה, אחרי שכל דבור מלאך או פעולותיו הוא ככה. אבל פעולות שעשה אברהם קודם שבא לו דבור המלאך ההוא מה המונע שלא יהיו כפשוטם, עם היות שאחר יזכור שבא אליו דבר המלאך, הנה הרב לא זכרו ולא נמשך זה מדבריו, וא"כ למה יוחס אליו השקר והבטל הזה, כ"ש שהוא עצמו בח"ג פכ"ד אמר בפי' שמעשה העקדה היה בפעל ושכלל שני ענינים גדולים מפנות התורה, האחד, להודיע גבול אהבת השם ויראתו עד היכן מגעת. והב', להודיע איך היו הנביאים באמת מאמינים מה שיבואם בנבואה כמו שתראה מדבריו שם, וכל זה יורה על דעת הרב שהוא יאמין באמת מעשה העקדה שהיה כפשוטו בפועל גמור, ויהיה אם כן אומר וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, ויקרא שם המקום ההוא, כלו מקום גשמי ואינו מענין ההשאלה: