כבר קדם לנו כוונת הרב בפרק הזה לבאר שירוחקו מהש"י ד' מיני תארים, א', מה שיביא אל הגשמות, ב', מה שיביא אל ההפעלות, ג', מה שיורה על העדרי, ד', מה שיורה על ההדמות. והנה אמר בראשון, כבר קדם לנו במקומות רבים מזה המאמר, ולא אמר כן באחרים, לפי שאמר שקדם בביאור השמות המשותפים התבאר תכלית הביאור, שלא יאמרו בהש"י השמות המשותפים המורים על ההגשמה, ובזה היו כל פרקי השתופים, ולז"א הרב שזה המין כבר התבאר ברבים מקומות מזה הספר, ולא כן האחרים, שלא התבארו כן. ובאמרו וכן כל הפעולות, כיון אל המין הב' מהתארים המורים על כל הפעולות שראוי שירוחקו ממנו לפי שההפעלות הוא שנוי מה במתפעל, כבגד הלבן כשישתחר, והמתפעל יגזור דבר אחד שהוא פועל בו, ולכן לא יאמר עליו ית' שם שיביא התפעלות. ובאמרו וכן ראוי בהכרח שירוחק ממנו כל העדר, כיון אל המין הג' מהתארים הנמנעים בו שהם המביאים להעדר. והסתכל שהרב אמר בזה המין שאין ההעדר שייוחס העדר לעצמות האל, כי מי האדם אשר יפול בזה, אבל עניינו שיהיה שלמות מה נעדר ממנו זמן ואח"כ ימצא בו, כי יהיה עניינו המצאו בו בכח ואח"כ יצא לפועל, וא"א זה אלא בהיות שם סבה תוציאהו מאותו כח אל הפעל. ובאמרו עוד וממה שראוי בהכרח שירוחק ממנו ג"כ הדמוי, הוא המין הד' האחרון, ודבריו מבוארים:
והנה הר' חסדאי ז"ל הקשה כנגד הרב בזה ב' דברים, הא', שפועל ובורא הם תארים מביאים אל ההעדר ובכלל כל תארי הפעולות שיתיר הרב לאמרם בהש"י לפי שקודם שפעל היה הפעל לו בכח ואח"כ פעל בפעל, ומזה הצד היה ראוי שלא נתיר ג"כ תארי הפעולות בהש"י הפך תאריו, הב', הוא שמאמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ' כ"ה) לא ישלול ההדמות כמ"ש הרב כי אם ההדמות שיש נושאי לא ההדמות בכלל, וכן ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (שם שם י"ח) הוא שלילת הדמוי שיש עמו ערך לא שישלול ההדמות בהחלט. ואני משיב לדבריו אם לראשון שהרב לא דבר כאן מתארי הפעולות כי אם מתארי השלמיות שייוחס בהם הש"י כמו חי חכם יכול ורוצה שאמרו המדברים ועל כדומה, ולז"א שאין ראוי לייחס בו תאר שיביא אל ההעדר. וזה שאמר ז"ל ושלא יהיה שום שלמות נעדר ממנו. ואמר עוד ז"ל שאם הונח זה היה שלם בכח, וחתם דבריו באומר ולזה יתחייב שיהיו שלמיותיו כלם נמצאים בפעל, כיון בזה שלא היה דרוש הרב כי אם בתארים שהם שלמיות עצמיים בו ית' לא בפעולות שהם אינם תארים בעצמו, ובפעולות לא יצדק מביא אל ההעדר, לפי שכבר אמר שהפעולות הרבות לא יחייבו בפועל רבוי ולא בהשתנותם יחייבו בו שנוי, ולכן אעפ"י שיהיה זמן בלתי פועל וזמן אחר פועל, אין זה מביא אל העדר בעצמותו, ולא נאמר שהוא ית' בכח, לפי שהוא לא יחדל מהפעל להיותו בלתי יכול עליו, כי אם מפאת המקבלים כמו שבא בפי"ח ח"ב, או להיותו פועל ובלתי פועל מפאת הרצון ואין זה בו בחיניות שיצטרך להוציא אותו לפעל. ובכלל שמה שכתבתי בפנ"ג ההיתר הספק שהעירותי שמה הוא ממה שראוי שיאמר במקום הזה. ואמנם במאמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, עליו יאמר הרב שלא יקבל אותו פירוש שעושה הר' חסדאי, שיהיה דמוי שוה, אבל הם דברי הש"י כאלו יאמר ואל מי תדמיוני בשום צד מהדמוי ואם תמצא שום דמוי ביני לזולתי, אני אשוה עצמי לעצמו, והוא מאמר גוזמיי שיאמר אם תמצאו דבר שידמה לי אפי' בדמיון חלוש מעט, אנכי אשוה עצמי עם עצמו, וזה נמנע א"כ הקודם שקר. אמנם ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, יאמר הרב שהוא האמת שהערך הוא היחס והוא שם נרדף לדמוי, וכמו שיבא בפרק הנמשך לזה שהדמוי הוא יחס בין ב' דברים, א"כ אומר ומה דמות תערכו לו הוא מאמר נרדף לאל מי תדמיון אל. ואולי שהרב פי' ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש בדרך אחר עלה על לבי, ואתה תבין אותו אחרי שתדע מ"ש במדרש (ילקוט ח"ב רמז רע"א) אמר ר' חננאל אמר רב ג' כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחד אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ומה נפלא זה המאמר ובמה כלל בו החכם, וזה שהנמצאים השפלים נבדלים ממנו ית' בג' הבדלים. הא' שהוא ית' נצחי והם נפסדים באישיהם, והשני בשהם גשמיים והוא ית' בלתי גשמי, והג' שהם נבראים והש"י הוא בורא. ואמנם עולם הגלגלים יבדל ממנו בשנים מההבדלים האלה, והם שהוא ית' בורא והם נבראים והוא ית' בלתי גשם והם גשמיים, ולא ימצא בהם ההבדל האחד מנצחי ונפסד לפי שהם גם כן נצחיים. ואמנם העולם העליון הרוחני יבדל ממנו ית' בהבדל אחד בלבד, והוא, בהיותו ית' בורא והם נבראים, כי שאר ההבדלים לא ימצאו ביניהם לפי שהם אינם גשמיים ואינם נפסדים, ולכן אמר החכם ששלש כתות אומרות שירה בכל יום לרמוז אל ג' חלקי העולם, ואמר שכת אחת אומרת קדוש והוא עולם השכליים הנבדלים שיאמרו פעם אחד קדוש, ר"ל נבדל לפי שיובדלו מהש"י בהבדל אחד בלבד. וכת שנית אומרת קדוש קדוש רמז אל העולם הגלגלים שיש ביניהם ובין האל ית' שני הבדלים ולכן יאמרו ב' פעמים קדוש קדוש (שר"ל נבדל). וכת שלישית שהיא העולם השפל, יאמר שלש קדושות לרמוז אל שלשה הבדלים שבינו אליו ית'. והנה הנביא ישעיהו באותה פרשה ביאר מעלתו יתברך על כל הנמצאים, אם השפלים באומר היושב על חוג הארץ, ואם השמימיים באומר הנוטה כדוק שמים, ולפי שכבר יחשב חושב שעם היות שאין בעולם השפל ובאמצעי דבר ידמה להש"י הנה השכלים הנבדלים ידמו אליו בנצחיותם לז"א ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, ר"ל ואל מי מהם תדמיוני, ואמר בתמיה ואשוה יאמר קדוש. ר"ל האם אשוה אני לאותו כת שאומרים קדוש פעם אחד בלבד שהיא כת השכלים הנבדלים מחומר שאומרים קדוש אחד, האם אשוה אני אליו. הנה זה בלתי ראוי לפי שהם כלם נבראים ממני, וזהו אומרים מיד שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם ואמר זה על הגלגלים ועל מניעיהם, והשיב מענין הנצחיות הנמצא בהם באמרו מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, ר"ל איש מה שלא נעדר אחד מאלה באישו והם נצחיים באיש, הנה היה זה מרוב אונים ואמיץ כח של הש"י כי מכחו הבב"ת בא להם הנצחיות הזה לא מעצמם. הנה התבאר כפי זה הפי' הנאה שאין אומר ואשוה תנאי כי אם שאלה, כמו ואל מי תדמיוני. והוא מה שרציתי לבאר: