Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 54

דע כי אדון החכמים. ראוי שנעורר בפרק הזה על דברים יישירונו לעמוד על כוונת הרב באמת. א', ענין הפרק וקשורו עם הפרקים אשר קדמו מענין התארים. ב', מה ראה הרב לתאר אדוננו משה באדון החכמים ולא אמר אדון הנביאים. ג', באמור ובאתהו תשובה על ב' בקשות, והוא מאמר חובל ומותר, לפי שאחרי זה יאמר והשיבו האל ית' על שתי השאלות. ד', למה זכר הרב הבקשה שבאה בכתוב אחרונה בראשונה והראשונה בכתוב זכר בדבריו באחרונה. וכבר הרגיש הוא עצמו בזה באמרו והבקשה השנית והיא אשר בקש תחלה, אבל הספק לא יותר בזה כי אם היא היתה אשר בקש תחלה, למה לא זכרה תחלה. ה', מאמר אלא שהוא העירו על מקום עיון, וישאל השואל אם היה המקום הזה אשר אמר שהעירו האל עליו, ידיעת עצמו, או הוא ידיעת פעולותיו, בשאין בכאן השגה ג' אחרי שכבר ידענו שאין בנמצא זולת האל ומעשיו, ואם אמרנו שמקום העיון הוא השגת עצמו, הנה זה כבר אמר שנמנע ממנו ושהודיעו כי עצמו לא יושג, ואם אמרנו שמקום העיון הוא השגת פעולותיו ותאריו, הנה כבר אמר על זה שהודה לו בשאלתו ובקשתו וייעד להודיע לו תואריו כלם, שהם פעולותיו, ואין לנו א"כ השגה אחרת שעליה יאמר הרב אלא שהוא העירו על מקום עיון, ונדע עם זה למה אמר מקום עיון והיה לו לומר השגה או עיון לא מקום. ו', במ"ש כי באמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך מורה על היותו ית' נודע בתאריו כי כשנדע דרכיו נדעהו, ואם הכתוב אמר הודיעני נא את דרכיך, מאין הכריח הרב שאמר זה על ידיעת התארים, כי הנה יאמר אומר שלא נאמר זה כ"א על שהוא ית' יהיה לו מורה הדרכים ומודיעם, לא המלאך אשר זכר שישלח לפניהם, והרב אחרי שפי' הדרכים בתאריו חזר לומר כי כשידע הדרכים ידעהו, הנה סלק דעתו מהדרכים (צ"ל מהתארים) וחזר לדרכים. ז', באומר שמי שידע הבורא הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שיצום ויתפלל בלבד אבל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף וכו', והדברים האלה מורים שאין תועלת במעשה המצות, ושהאושר האמתי הוא בידיעה והעיון, ומה בצע א"כ בנעבוד את ה' אלהינו בכל המצות אשר צוה לנו משה. וכבר אמרו אנשים שזהו דעתו כפי מה שגלה בסוף ספרו זה בפנ"א ח"ג, עד שכ' הנרבוני בפרק הזה אשר אנחנו בו ז"ל, לא מי שיצום ויתפלל בלבד, כי הוא התפעלות דמיוני והוא אשר בו קיים ההמון גם החושבים להיותם סגולות. חלילה לצדיק יסוד עולם רבינו מלמד להועיל, יעלה כן על לבו, והנה הוא צוה בדבריו הרבה על שמירת המצות, ואמר שהיו בהם סגולות נפלאות ושאשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ואיך יוציא מפיו עתה הפכו. ח', באומרו וכאשר בקש ידיעת התארים ובקש המחילה על האומה ונענה במחילתה, ובקש אחרי כן השגת עצמו ית' והוא אומר הראני נא את כבודך נענה על המבוקש הראשון, וראוי שנדע למה הביא הרב כל הדברים האלה ובאופן המשך הדברים הזר הזה, והיה ראוי שיאמר "אמנם בקשתו שיודיעהו עצמו ואמתתו הוא אומר הראני נא את כבודך" כמו שבזה הלשון אמרו למעלה בענין התארים, ומה לו לומר בכאן וכאשר בקש ידיעת התארים אשר זה כבר נזכר למעלה ובקש המחילה על האומה ונענה במחילתה שאין זה מענין הפרק. ט', אמרו בדרך המשך ובקש אחרי כן השגת עצמו, כי איך יאמר הרב שתשובת השאלה הראשונה ששאל הודיעני נא את דרכיך הוא אומרו אני אעביר כל טובי, ומה יעשה לתשובה אשר בה מפורשת בכתוב פני ילכו והניחותי לך. ואם אני אעביר כל טובי היא תשובה להודיעני נא את דרכיך, מה יהיה א"כ זאת התשובה. י', מי הכריחו לרב שיאמר שמשה אדוננו שאל השאלה השנית קודם שתבואהו תשובה על השאלה הראשונה, כי אין זה מדרך השכל, ומי כל בשר אשר שאל מאת אדוניו וקודם שישיבהו יוסיף לשאול שאלה אחרת. י"א, מה שכבר נסתפקו רבים על דעת הרב בזה, והוא שלא ימלט משנאמר שהשגת עצמו ית' היתה אפשרית בחק השכל האנושי או נמנעת מצד עצמה, ואם אמרנו שהיא אפשרית למה מנעה ממנו הש"י, ואם היתה נמנעת איך היה אדוננו משה שנתחכם מכל האדם מבקש מה שהוא נמנע בעצמו. וכבר הודו בעלי המופת שהשגת מהות האל הוא נמנע, כי השם לא יגדר, ואמר הפילוסוף על זה אלו ידעתיו הייתיו, ואיך לא ידע אדון החכמים רבן של נביאים מה שהגיע אליו הקטן שבפילוסופים. י"ב, בייתור דברי הרב שאמר נענה על המבוקש הראשון ונאמר לו אני אעביר כל טובי ונאמר לו במענה השאלה השנית, ולמה אמר ונאמר לו ונאמר לו ב"פ, אחרי שכבר אמר נענה. י"ג, אם היה ענין המראה בדברי הרב ופירושו מה יהיה ענין אומרו ונצבת על הצור, אשר כבר פירש בו שהוא תאר לבורא ית' שהוא צור עולמים. והנה ההתיצבות וההשגה בעצמותו ומהותו נמנעת לדעת הרב ואיך יצוהו על הנמנעות ונצבת על הצור. י"ד, אמרו והיה בעבור כבודי, והנה לדעת הרב א"א שיפורש כי אם או על עצמו ית' על דרך הראני נא את כבודך או על טבע הנמצאות שהם פעולותיו שנקראו ג"כ כבוד בדברי הנביא, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואם אמרנו שכבר כיון בכבוד הזה עצמות האל ואמתתו, הנה כבר אמר שא"א שיושג, ואיך יאמר א"כ עתה ושכותי כפי עליך עד עברי שפירש בו הרב בפכ"א מזה הח"א שילוה אליו העזר האלהי להשגתו, כי היה השגת המהות עם עזר ומבלתי עזר נמנעת. ואם אמר הכבוד הזה על השגת הנמצאות, הנה כבר הודה לו עליו כמ"ש אני אעביר כל טובי ולא התנה שיצטרך להשגתו עזר אלהי ואיך אמר עתה עליו ושכותי כפי עליך עד עברי. ט"ו, כפי דעת הרב מה יהיה ענין נקרת הצור, ולמה תאר וסמך צור אם יאמר על הש"י, מלת נקרת היא בייתור שנמצא בכתוב לפי דעתו, והוא כי באמרו והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך, ולמה אמר עוד עד עברי והנה הוא מאמר כפול. י"ז, אם היה שבשכותי כפי עליך ענינו שילוה אליו העזר האלהי כמו שפירשו הרב, איך אמר אחרי זה והסירותי את כפי וראית את אחורי, והנה להשגת האחורים היה צריך העזר האלהי לא שיסירהו ממנו, כי הוא ייעוד רע ובלתי נערך לזה המקום. י"ח, מ"ש ופני לא יראו והוא מאמר כפול אחרי שכבר אמר למעלה לא תוכל לראות פני, וכח שני המאמרים אחד:

אלה הם הדברים שראיתי להעיר בדברי הרב ובפסוקי הפרשה כפי דעתו ושרשיו, יען וביען אין ראוי שנחשוב שלא ראה הרב הכתובים ולא הסכימם לדעתו, אבל בלי ספק המכוון אליו בהם כבר גלה אותו בפרקי זה המאמר, וראוי שנעיר עליהם כדי שנדע בשלמות כוונת דבריו עם השבת פרקיו זה על זה שהיא המצוה אשר צוה לנו זה משה האיש האלהי בהקדמת ספרו זה:

הנה הרב בפרקים אשר קדמו ביאר שא"א לתאר הש"י בדבר מעצמו אם עצמיי או מקריי או יחסיי, ושאין ראוי שישולח בו כי אם תארי פעולותיו. ולפי שיוכל המקשה להקשות על זה מהראני נא את כבודך, ויאמר שהמאמר הזה לא ישולח, כי אם בקשת ידיעת התארים העצמיים שיש בו ית', לכן הביא הפרק הזה להוכיח דעתו מדברי מרע"ה, ויאמר שהיו השאלות שתים כי הוא שאל על ידיעת מהותו ועצמותו, ונאמר לו שאי אפשר שישיגהו, דומה למה שאמר הרב שהתארים המיוחסים אליו כפי עצמו א"א שישולחו בו. וביאר עוד אדוננו משה שידיעת הדרכים והם פעולותיו יוכל האדם להשיגם, והוא א"כ החלק מהתארים המותרים בו ית'. וזהו ענין הפרק וקשורו עם הפרקים הקודמים מדרוש התארים, והביאו ג"כ הנה לבאר ולהוכיח שהתארים אשר זכר משה בהש"י בי"ג מדות הם כלם תארי פעולות לא דבר אחר, וזו היא תשובת הערה א':

ולפי שמי שיאמין בתארים או יביאהו אליו העיון והסברא או פשוטי הכתובים, אמר הרב דע כי אדון החכמים, ר"ל אם תמשך אחר הסברא והחכמה מי לנו גדול כמשה שהוא אדון החכמים, ואם כפי התורה והכתובים האלה הוא משה רבינו כי הוא הרב אשר למדן, ודיו לתלמיד להיות כרבו בדעותיו. ואין לומר שנפלה בדבריו שגיאה או טעות, כי הוא נכנס בשלום ויצא בשלום בפרדס האלהות ואין אדם חולק עליו, והוא אשר רמז הרב באמרו ע"ה, א"כ מפאת הסברא והחכמה וגם מפאת התורה אין ראוי שנביא ראיה כי אם מדברי אדוננו משה ע"ה. וכיון שהוא בקש שתי בקשות, הא' תורה על התארים הנמנעים בחקו ית' ונמנעה ממנו, והאחת תורה על התארים האפשרים בחקו שהם תארי פעולות והותרה לו, והם אשר למדו ית' במדותיו, יצא לנו א"כ מזה שא"א לתארו ית' כי אם בתארי הפעולות בלבד. וזהו ענין הפרק ותשובת הערה ב' שלכן לא אמר אדון הנביאים ואמר אדון החכמים:

בקש שתי בקשות ובאתהו התשובה על שתי בקשות. כיון הרב בדבריו אלה להביא שתי הוכחות בפרשה, האחת היא שמרע"ה ב' בקשות בקש, ואמר זה לפי שכבר יראה מהפרשה שהשאלה היתה אחת בלבד זו מה ששאל ראשונה הודיעני נא את דרכיך, וששאר הדברים היו חזוקים כלם לאותה השאלה, ומה שאמר אחרי כן הראני נא את כבודך הוא לענין אותה שאלה עצמה, כי לפי שאמר לו השם למעלה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, ולא פירש לו מתי יעשה אותו, לכן בקש ממנו הראני נא את כבודך, כלומר זה הכבוד והחסד אשר אתה עושה עמי הראני אותו עתה, הנה א"כ סגנון הפסוקים מורה שהבקשה היתה א' בלבד, עם היות שבקש עליה בדבריו מחולפים. ואולי יחשוב חושב שאינו כן, אלא שהבקשות הם ג', הא' הודיעני נא את דרכיך ועל כן באה התשובה בצדה פני ילכו והניחותי לך, והבקשה הב' היא אומר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ובאה תשובתה בצדה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני, והבקשה הג' היא אמרו הראני נא את כבודך, ובאה תשובה בצדה ויאמר אני אעביר כל טובי, הנה א"כ היו ג' בקשות בפרשה. והנה הרב לא בחר בא' מאלה הדעות לא בהיות הבקשה א' בכל הפרשה ולא בהיותם שלש בקשות, ולהיות פוסל ומכחיש ב' הדעות האלו אמר בקש ב' בקשות, ר"ל אינם אחת ולא שלש כי אם שתים. וההנחה השנית היא באמרו ובאתהו התשובה על הב' בקשות, ר"ל שעם היות שאחרי הודיעני נא את דרכיך באה תשובתה בצדה פני ילכו והניחותי לך, אין זאת התשובה לאותה שאלה ולא ג"כ גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה תשובת השאלה ההיא, אבל אחרי שנזכרה בכתוב שתי בקשות, והם הודיעני נא את דרכיך והראני נא את כבודך, אז באה התשובה על שתיהם. ובזה גלה הרב שהפסוקים הקודמים שהם בין השאלה הא' והשנית, אינם תשובה לבקשת הדרכים, כי הנה התשובה לא באה כי אם אחר הראני נא את כבודך, וזהו מה שכיון במאמר ובאתהו התשובה על שתי הבקשות, והותרה בזה ההערה ג':

והנה זכר הרב ראשונה הבקשה השנית שהיא ידיעת עצמו ואמתתו וזכר באחרונה הבקשה הראשונה שהיא ידיעת התארים, ראשונה בפנ"ב התארים הנמנעים בחקו, ואח"כ זכר תארי הפעולות שראוי שישולחו בו ית', כן זכר כאן ראשונה הבקשה שנמנעה ממנו ע"ה, לפי שהיתה היותר עצמית ומכוונת כפי הכוונה הראשונה, ואחרי כן זכר הבקשה אשר הודה לו והותרה אליו שהיא תאר הפעולות, עם היותו שמשה אדוננו בדבריו זכר זאת בראשונה כפי סדר הלמוד שהוא תמיד מן הקל אל הקשה, והותרה בזה הערה הד':

והשיבו ית' על שתי השאלות. ביאר הרב שהיתה התשובה האלהי' כשייעד למשה שיודיעהו תאריו כלם ושגלה לו שהם פעולותיו, והנה לקח זה ממה שאמר, אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וכמו שיפרש, ובאר שהם פעולותיו, כ"ש וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, וכל זה היה דרך ייעוד שייעדו ית' שיודיעהו כל זה. אמנם בתשובת השאלה הב' לא אמר ייעדו שיודיעהו, כי עצמו לא יושג לפי שזה הודיעהו לו ית' מיד באמרו לא תוכל לראות פני, ואין זה מכלל הייעוד אשר בא בפרשת פסל לך שני לחות אבנים, כי זה ממה שהודיעו לו מיד לשעתו, ולז"א הרב והודיעו כי עצמו לא יושג על מה שהוא עליו, והתבונן אמרו על מה שהוא עליו שאמרו הרב, להתיר קושיא תפול כנגדו, והיא שאחרי שהמציאות והמהות בו אחד ית' כמו שיבא בפרקים אחר זה, והיה שמציאותו מבואר נגלה לכל אדם, כמו שביאר בפס"ג מזה החלק, יתחייב שמהותו יהיה נודע ג"כ ונגלה לכל אדם, ולהשיב לזה אמר הרב כי עם היות שמבואר ונגלה לכל אדם שהוא נמצא, ועצמותו עצם ומהותו מהות אלהי, הנה אופן המציאות והמהות ההוא לא ידענו אותו, אבל ידענו בלבד שהוא נמצא ולכן אמר כי עצמו לא יושג על מה שהוא עליו, ר"ל על זה שהוא בעצמו כפי אמתתו:

אלא שהוא העירו על מקום העיון. כיון הרב במאמר הזה שמשה אדוננו בקש ב' בקשות והם השגת המהות בעצמו, והשגת הפעולות בפני עצמן, ושהש"י הודה לו בא' וגלה לו שהאחרת היא נמנעת בטבעה, אבל הוא ית' מעצמו העיר למשה על מקום עיון, ר"ל מדרגת עיון אחד שהוא לא שאל עליו, שממנו ישיג תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו במה שהוא אדם ואשר השיג מרע"ה בזאת המדרגה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו. ואמנם מה הענין זה, הנה הוא העיר עליו בפי"ו בשתוף צור באומר בצור בסוף הפרק ז"ל ונצבת על הצור השען ועמוד על התבוננות היותו יתברך התחלה שהוא אשר תגיע ממנו אליו, כמו שביארנו הנה מקום אתי, ע"כ. ר"ל שהמדרגה העליונה אשר הש"י העיר מעצמו למשה ועליה אמר הנה מקום אתי, שפי' בפ"ח שהיא מדרגת עיון והשקפת שכל היה אומר ונצבת על הצור ר"ל שישיג איך הש"י התחלת העולם וסבה פועל ומחדש אותו, והוא היחס אשר להקב"ה עם העולם שאינו לא השגת מהותו ולא השגת תארי פעולותיו שהם הנמצאים בפני עצמם, כי אם השגה ג', והיא איך נתחייב ממנו העולם ולהיותו מדרגה שלישית, ושמשה לא העיר עליה בבקשותיו, אבל הקב"ה העירו עליה, אמר הרב אלא שהוא העירו על מקום עיון כי רמז באמר מקום עיון אל פסוק הנה מקום אתי, והותרה בזה ההערה ה':

אמנם בקשתו ידיעת תאריו. עתה יכריע הרב מן הכתובים מה שהניח בביאור זה הענין, והכריע הבקשות כפי סדר הפרשה, ולכן זכר ראשונה ידיעת התארים, ואמר שאליו כיון באמרו הודיעני נא את דרכיך, והנה הכריע הרב שהדרכים אשר זכר הם התארים ממה שאמר ואדעך, ואם היו דרכים ממש אף שיודיעהו הדרך אשר ילכו במדבר, איך ימשך מזה שישיג ידיעתו והשגתו. אבל בהיות הדרכים התארים הוצרך לומר ואדעך לפי שהוא ית' יודע מפעולותיו, וז"ש הרב מורה על היותו ית' יודע בתאריו כי כשידע הדרכים ידעהו, להיות אותם הדרכים התארים אשר יתואר הש"י בהם, ונקראו דרכים לפי שתואר הפעולות הם דרכים להשגת הש"י, כי הוא נודע מפעלותיו, ולכן חזר הרב לומר כי כשידע הדרכים ידעהו, ולפי שהיה קשה לזה אומרו למען אמצא חן בעיניך, כי איך יהיה ידיעת התארים מביאה למציאת חן. לכן אמר הרב שאומר למען אמצא חן בעיניך אינו חוזר להודיעני נא את דרכיך, אבל הוא חוזר אל אומר ואדעך, ר"ל שהיה משתדל לדעת הש"י בעבור שימצא חן בעיניו, וז"ש ואומר למען אמצא חן בעיניך מורה על מי שידע הבורא הוא אשר ימצא חן בעיניו, והותרה בזה ההערה ו':

לא מי שיצום ויתפלל בלבד כו'. אמרתי להסיר מעל הרב תלונות בני ישראל שני דברים, בזה הלשון. א', שהיה דעתו בזה שמי שיצום ויתפלל ואינו יודע למי הוא מתפלל וצם, לא ידיעה מפורשת ולא ידיעה מקובלת ע"ד אמונה, כי אם שעושה המצות מפני שראה שכן עושים אותם בני אדם מבלתי שידע התכלית בעשייתם, הנה זהו באמת מרוחק מהש"י ונקצף ממנו, ועליו אמר הנביא ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה (ישעיה כ"ט י"ג), וזמ"ש הרב לא מי שיצום ויתפלל בלבד, ר"ל שיש בידו גוף המצוה והיא מבלתי נפש שהיא הציור והידיעה למי עובד, אבל מי שיצום ויתפלל וידע למי הוא מתפלל מצד האמונה והידיעה המקובלת בכל איש אשר בשם ישראל יכונה, הנה ראוי שנאמר כי אלהים קרובים אליו כפי דרך הרב ודבריו. והב', שלא בא הרב לשלול שלא יהיה אדם קרוב לאל במעשה המצות, אבל אמר שיש שני דרכים להתקרב האדם לבוראו אם במצות המעשיות, ואם באמונות והידיעות. ואמר הרב שלא ימצא חן בעיני השם הצם המתפלל לבד, שהוא הדרך הא'. כי בזה כבר יסכימו הכל, אבל גם כפי הדרך השני, והוא באמונות ובדעות יתקרב לבורא, וכפי אותו הדרך כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שיסכל אותו הנקצף והמרוחק ממנו, וכפי שעור החכמה והסכלות יהיה הקרוב והריחוק. ולא חזר לדבר מהצום והתפלה ולומר שהוא ימצא חן בעיניו, לפי שלא היה בו הדרוש וכבר הסכימו עליו הכל, אבל היה עניינו לבאר שימצא חן מי שידעהו כמ"ש ע"ה ואדעך למען אמצא חן בעיניך כי בזה היה דרושו. ואמנם בפנ"א בח"ג בהגיעי אליו בע"ה אבאר שאין בדבריו טעות ולא שגיאה מלבד מה שהעיר עליו האפודי בהקדמת ספרו בדקדוק, והותרה בזה ההערה ז':

וכאשר בקש ידיעת התארים וכו' והוא נענה וכו'. הנה הרב קודם שיאמר שהבקשה הב' באה בפסוק הראני נא את כבודך, וזה להשיב למה שא"א שיסופק נגדו, אם באותם הכתובים שבאו באותם השאלות אם אין פניך הולכים, ובמה יודע איפה, גם את הדבר אשר דברת אעשה, ואמר שלא היה דבר מזה תשובה לענין הדרכים ששאל בקשה הראשונה, אבל שקשור הפסוקים וצרפם היה כן, שכאשר בקש ידיעת התארים שהיה זה באמרו הודיעני נא את דרכיך, אמר אליו ית' פני ילכו והניחותי לך. וכבר כתב הרב בפ' ל"ז מזה החלק שפנים יאמר על הכעס כמו ופניה לא היו לה עוד, ושמזה השתוף הוא פני ילכו והניחותי לך, כאלו יאמר ית' כאשר שאל לו ידיעת התארים אל תרצני בשעת כעס, פני וכעסי ילך ואז והניחותי לך בענין ידיעת התארים אשר שאלת, ושכאשר ראה אדון הנביאים דבריו ית' ושהודה לו את כעסו, השיבו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, והיא בקשת המחילה על האומה, לפי שנתגלגלו הדברים והוצרך לשאול עליה בעבור מה שאמר לו פני ילכו, וחזר אדוננו משה ושאל על הכבוד באומר הראני נא את כבודך, לפי שהיה כוונתו לשאול ב' השאלות כאחד, ידיעת הדרכים וידיעת הכבוד, שהם שתי חלקי התארים אם ממהות האל ועצמותו וגם מתארי פעולותיו, כדי שתבואהו התשובה אי זה מהחלקים האלה אפשרי, ואי זה הוא נמנע, ואז נענה על המבוקש הראשון, שהוא הודיעני נא את דרכיך, והיתה התשובה אני אעביר כל טובי, ועל מבוקש הכבוד היתה התשובה לא תוכל לראות פני, הנה א"כ הוצרך הרב לומר וכאשר בקש ידיעת התארים, לתת צורך לאותם הכתובים אשר באו בין שתי השאלות, ואמר ובקש אחר זה השגת עצמו, להגיד שהיה כוונת משה לשאול שתי השאלות יחד כדי שתבואהו התשובה אי זו מהמה אפשרית ואי זו מהמה נמנעת. ובזה הותרה ההערה ח' שהוא מצורך הלשון ויישובו, וההערה ט' ג"כ מפני ילכו והניחותי לך שכבר השיב עליה הרב בשתוף פנים באותו פל"ז אשר זכרתי, וג"כ ההערה עשירית למה ששאל השאלה ב' קודם שתבואהו התשובה על הראשונה:

ואמנם איך שאל אדוננו משה ידיעת המהות האלהי בהיותו נמנע מפאת עצמו. כבר כתב עליו הרב ן' חסדאי בספרו שאינו רחוק שיהיה במראה הנבואה יודיע השם לנביא אמתת העניינים בדרך שואל ומשיב, וכדי שידע משה מה הם התארים שאפשר לשכל האנושי לתאר בם הש"י ולהשיגם נראה לא מאלו (צ"ל לו כאלו) היה שואל על ב' החלקים חלק הפעולות וחלק המהות, אי זה מאלו אפשרי ומותר בחקו ית', והודיעו בדרך תשובה שידיעת הפעולות אפשריות וידיעת עצמותו נמנעת. ואף שנודה שאדוננו משה בקש הבקשות האלה שתיהם, ואמר שבהיותו יודע שהשגת המהות נמנעת, הנה בקש עליה, לא יחשב שיזכה אל ההשגה ההיא אחרי שהיתה בלתי אפשרית, כי אם כדי שהש"י ישפע עליו בהשגה אחרת כל מה שהיה אפשרי בחק השכל לקבלו, כי כמה פעמים יבקש אדם מאדוניו שני דברים כדי שיודה לו אחד מהם, וכן היה בזה ג"כ, כי הוא ע"כ שאל מה שהיה בלתי אפשר והודיעו ית' שא"א להשיגו, אבל נתן לו מדרגה שלא שאל עליה, והותרה בזה ההערה י"א:

והסתכל בדברי הרב באמרו נענה על המבוקש הא' ונאמר לו במענה השאלה השנית, כי הנה העיר הרב בזה על ענין יקר מאד, והוא שהנה מצאנו בכתובים האלה אמירות שאין בהן צורך, וזה כי כאשר שאל משה הראני נא את כבודך באתהו התשובה ויאמר אני אעביר כל טובי, ואחרי זה אמר ויאמר לא תוכל לראות פני, ואין ספק שויאמר השני הזה אין לו ענין והיה ראוי שיאמר ורחמתי את אשר ארחם ולא תוכל לראות פני, אבל מאשר אמר ויאמר ויאמר מורה שבאו אמירות על ב' תשובות, כי הנה באומרו ויאמר אני אעביר כל טובי היא תשובה לבקשה א', ויאמר לא תוכל לראות פני תשובה לבקשה ב', ולא בא זה הלשון ויאמר אלא להבדיל בינה ובין הראשונה, ואל זה כיון הרב באומר נענה וכו' ונאמר לו ונאמר לו במענה השאלה הב' להעיר על ויאמר ויאמר הנזכר בפרשה. ומפני זה תמצא אחרי ב' תשובות ההם ויאמר ה' הנה מקום אתי, ויקשה למה אמר בכתוב הזה פעם ג' ויאמר, ולמה ייחס המאמר הג' הזה אל ה' בהיות האומר בזה המאמר עצמו האומר המאמרים האחרים, אלא שהיה ענין זה שהב' מאמרים הראשונים היו תשובות לשתי הבקשות שבקש משה, ולכן נאמר בהם ויאמר ויאמר, ואמנם המאמר הג' שהוא הנה מקום אתי היא המדרגה הג' שהעיר הקב"ה עליה, ולא שאל הוא אותה מעצמו, ועליה אמר ויאמר ה', הנה כי הוא מעצמו העירה על זה, ואומר ג"כ הנה מקום אתי, ר"ל הנה יש אתי מקום מדרגת עיון לתתה לך שאתה לא שאלת עליה, והיא אשר זכרתי, והותרה עם זה ההערה הי"ב:

ואמנם מה הוא ענין ונצבת על הצור, כבר ביארו הרב בפי"ז כמה שזכרתי באמר השען ועמוד על התבוננות היותו ית' התחלה, ואין פירושו שיעמוד ויתיצב ע"ז להשיגו, כי לא תמצא בכל השתופים שעשה הרב במלת יצב או נצב שיאמר התיצבות על השגה, אבל עניינו שכאשר יגיע להשגת אותה המדרגה שרמז באומר הנה מקום אתי, והיא בהשגת איך הוא ית' צור עולמים התחלה ובורא אותם, יתיצב ויעמוד, ר"ל שלא יעבור משם ולא יפליג חקו, כי עד שם יהיה אפשרות לשכל האנושי לקבל, לא יותר מזה דבר בענין המהות, וזהו אומר ונצבת על הצור ר"ל עד פה תבא ולא תוסיף, ופה תשית בגאון גלי שכלך ותתיצב ותעמוד במדרגת השגת צור העולמים ולא תעבור מזה, לפי שאם תעבור ממנו לעיין בענין הכבוד שהוא המהות האלהי, יתחייבו אליך מקרי החמר ופגעיו, וז"א והיה בעבור כבודי, וההעברה הזאת היא מאותו שתוף שהביא הרב בפכ"א מזה החלק א' שיאמר על כל דבר שיפליג חקו ויעבור גבולו כמו כגבר עברו יין (ע"ש), ויהיה פי' הכתוב הזה והיה בעבור כבודי, ר"ל כשתפליג ותעבור חקך וגבולך לעיין בכבודי שהוא המהות, הנה אשים אותך בצרה והיא מקרי הגוף, כמו שכתב כוונתו בפרק כ"א ז"ל, ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג ויבקש השגה אחרת עליה תשתבש השגתו או ימות, וזהו נקרת הצור כי נקרת מגזרת מקרה, וצור אינו נאמר בכאן על האל ית' כי אם על החמר, וכמו שביאר הרב שתופו בפי"ו הנזכר ובפי"ז הבא אחריו. והיה א"כ ונצבת על הצור נאמר על הש"י צור עולמים, והצור הנזכר בנקרת הצור הוא שתוף אחר שהוא ההר או האבן שיכרתו ממנו שהוא אל החומר, והנה אמרו ושמתיך שייחס הדבר לשם בהיותו הכרח החמר, לפי שהש"י הוא סבה ראשונה לכל הדברים, ולכן ייוחסו אליו גם הדברים הטבעיים, וכמו שכתב הרב בפמ"ח מח"ב. הנה א"כ באו בפרשה ג' פעמים ויאמר כנגד ג' מדרגות מההשגות, א' נמנעת מפאת עצמה, וא' אפשרית בפני עצמה, וא' נמנעת מצד ואפשרית מצד, כי היא נמנעת שתושג מבלי עזר אלהי, והיתה אפשרית השגה עם העזר האלהי ולא בלתו, והיא אשר העיר עליה הש"י, ולכן בסוף המראה אמר לו הקב"ה ע"ד כלל ושכותי כפי עליך עד עברי, וזהו כנגד ההשגה ההיא אשר העירו הש"י עליה שיזכה בה בהלוות אליו העזר האלהי, וכנגד ההשגה האפשריית בעצמה שהיא ידיעת הדרכים אמר והסירותי את כפי וראית את אחורי, ר"ל מבלי עזר אלהי תראה פעולותיו שהם הדרכים המאוחרים ממני, לפי שידיעת הנמצאים היתה אפשרית בחק משה רבינו כפי גודל שכלו ועומק השגתו עם האור הנבואיי אשר בו, אמנם ההשגה הג' לא תספיק הכנתו אליה אם לא על דרך נס והוא העזר האלהי, וכנגד ההשגה האחרת שהיא נמנעת בטבעה, אמר ופני לא יראו:

הנה התבארו הכתובים כלם כפי דעת הרב ושרשיו, והותרו לדעתי הערה י"ג שהיא בפי' ונצבת על הצור, וההערה י"ד שהיא בענין והיה בעבור כבודי, וההערה ט"ו בענין נקרת הצור, וההערה י"ו בייתור שהיה נראה במאמר והיה בעבור כבודי, וההערה י"ז אשר באומר והסירותי את כפי, וההערה הי"ח אשר בהכפל ופני לא יראו:

אמנם אומרו כל טובי כו'. אחרי שהשלים הרב לבאר ההשגה אשר היא נמנעת מצד טבעה, חזר לדבר מההשגה האפשרית אשר כנה בידיעת התארים שכנה בדרכים, להוכיח שהם פעולות גמורות, ולפי שיקשה לזה אמרו אני אעביר כל טובי, ואיך יאמר טובי על הפעולות, לכן אמר הרב שטובי יאמר על הנמצאות, כי הנה במעשה בראשית אחרי ספורי הנבראים כלם אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ולפי שהטוב והמציאות יאמרו על ענין אחד כמו שדבר הפילוסוף, ובאר שנכללה בהשגה הזאת טבעי הנמצאות והקשרם קצתם בקצתם, ר"ל הקשר אשר יש לתחתונים עם העליונים, שהעליונים מנהיגים בהם ומחייבים ההויה וההפסד, והנהגתו ית' להם איך היא בכלל ובפרט, לפי שהש"י הוא משגיח בנמצאים מהם בפרט והם השכלים הנבדלים המושגחים והגלגלים ג"כ. ומין האדם וכ"ש האומה הישראלית הם מושגחים בפרט, והמורכבים השפלים מושגחים בכלל לשמירת מיניהם, ואמר שאל זה הענין רמז באומרו במשה בכל ביתי נאמן הוא, כי בית האל הוא קשר הנמצאות וכללותם, ומשה היה נאמן בכל זה לפי שהיה משיג אמתתם. והאפודי כתב שבמ"ש הרב הנה שהוא הבין מציאות עולמים, גלה שמשה ע"ה לא השיג בשלימות הנבדלים ואפי' השכל הפועל כי הוא נמנע לכל בעל חמר להשיג הנבדל, ושהשגתו היתה בעולם הגשמיי בלבד, אם החמרי הנפסד ואם השמימיי הנצחי, ושלכן אמר הרב מציאות עולמי בל' יחיד, ושזהו דעת אונקלוס כמו שהביאו בפל"ז בשתוף פנים. ואפלא מדבריו, כי הנה הדעת ההוא שזכר הרב לאונקלוס בשתוף פנים כפי מה שתרגם ופני לא יראו ודקדמי לא יתחזון, אין הרב מסכים עליו ואין כן דעתו, ולכן אמר שם אחרי ספרו דברי אונקלוס ז"ל, והנה תשמע פירושי במה שבקש מרע"ה, מורה שהיה דעתו זולת דעת אונקלוס (ואיך לא). והנה הרב אמר כפי שהראה לו הנמצאות כלם הנאמר עליהם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וידוע שהכתוב הזה על כל הנמצאים נאמר, עליונים ותחתונים אמרו נבראו מששת ימי בראשית, וכמו שכתב הרב שהמלאכים הם מכלל הנבראים, ולכן אמר שהשיג טבעם והקשרם קצתם בקצתם, ולכן היו הבקשות שתים בלבד, א' מהשגת הבורא ואחד מהשגת הנבראים, אבל השגות עולמי שאמר הרב בלשון יחיד, נמשך לדעתו שהעולם כלו כאיש אחד נקשר זה בזה, ועל הכל ההוא הנקשר שהוא השיג אמתת עולמי, לא זולת זה:

והראיה על זה שהדבר אשר יעדו וכו'. עיין בזה הלשון מה ראה הרב להביא הראיה הזאת על מה שכבר היה מבואר, ועוד אם היה דעתו להביא ראיה על זה שדבר שייעד השם למשה היו פעולותיו, איך היה תולדו, הנה כבר התבאר לך כי הדרכים אשר ביקש שאין זה במה שיעדו כי במה שבקש, אבל עניינו הוא שבעבור שהרב ביאר שאומר אני אעביר כל טובי הוא ידיעות הנמצאות בכח, ק"ו שעשה מטובי לוהנה טוב מאד, אולי לא יקבלהו המעיין הק"ו הזה שלא קבלו מרבו ואינו מוכרח (לקבלו), לזה הביא ראיה שמה שייעד הקב"ה למשה באומר אני אעביר כל טובי היו פעולותיו מאשר ראינו במעשה שהודיעו פעולות גמורות באומרו רחום וחנון, והוא המורה על זה (שהוא) עצמו (ית') ייעדו, וכיון שידענו שהייעוד היה על הפעולות, התבאר א"כ שהשאלה ששאל משה הודיעני נא את דרכיך, היא ידיעת הפעולות, כי הפועל יורה על הייעוד, והייעוד מורה על השאלה, וראוי להרגיש למה זכר הרב רחום וחנון ולא זכר ה' ה' אל שהם המדות הראשונות, והסבה הזה היא שה' ה' יחשוב הרב שאחד מהם הוא לקריאה כאלו אמר ויקרא ה', והאחד הוא מהמדות ה' אל רחום וחנון, והוא יבאר בפרק ס"א מזה החלק, שזה השם הוא שם המפורש המורה על עצמו, ובפ' ס"ד יבאר שיאמר פעמים על שמו ית' בלבד, ויהיה לפי זה פי' הכתוב שה' שהוא העצמות האלהי הנסתר או הנמצא הנקרא בזה השם הוא אל והוא רחום וחנון, ויבאר הרב אחר זה ג"כ שמהם נאמר על השופטים, והאלהות הנזכר בו ית' הוא אם מפאת משפטו או מפאת יכלתו, ולפי שזה כלו לא ביארו עודנה לכן לא הביא כאן מהי"ג מדות כי אם רחום וחנון לא ה' ולא אל, לפי שעדיין לא ביאר אותם:

והחכמים יקראו אותם מדות. הוקשה לרב איך חז"ל קראו לפעולות האלהיות האלה מדות שהוא שם יאמר על תכונת הנפש שהם ממאמר האיכות. ולכן אמר שהוא אצלם שם מושאל, והוכיח זה מאשר מדות הוא שם נופל בשמושם על מדות האדם, ולא אמר בו ית' מדות מצד שהם תכונות בנפש כי אם בהשאלה, מפני שהוא פועל פעולות דומות אצלנו לפעולות הבאות מהמדות הנפשיות:

ואמנם הספיק לו זכרון אלו הי"ג מדותיו, הוקשה ג"כ לו בזה ב' דברים, א' אם היו הי"ג מדות תארי פעולותיו איך לא הספיק יותר מי"ג, והנה לא תמצא בהם בורא ולא יוצר ולא שומר ומניע ושאר הפעולות האלהיות. ועוד כי אם אמר אני אעביר כל טובי הוא רמז להראות לו קשר הנמצאות כלם, איך הספיק בי"ג מדות ואיך נכללים בהם עניני השכלים הנבדלים, והגרמים השמימיים והטבעיים כלם. וכמעיר על ב' הספקות האלה אמר ואמנם הספיק לו זכרון אלו הי"ג מדות, ר"ל במה הם פעולות, ואע"פ שכבר השיג כל טובו ר"ל כל פעולותיו. שהוא הספק הב' איך יכללו הפעולות הנמצאות כלם במדות האלה. ולהשיב עז"א הרב שכאשר שמע הי"ג מדות כבר השיג הנמצאות כלם, ואין הי"ג מדות ענין כל טובי, וזה ביאר באומר ואעפ"י שכבר השיג כל טובו ר"ל פעולותיו, אבל שהודיעו טובו הי"ג מדות, לפי שהם הפעולות הבאות ממנו ית' בחק המצאת בני אדם והנהגתם, לפי שהיתה תכלית שאלת משה רע"ה ללכת בדרכיו בהנהגת עמו:

והמשל בו כשהושגה דקות הנהגתו וכו'. עתה יבאר ענין רחום וענינו ההטבה המופלגת על הנער והיונק ולפי שבחקנו תבא הרחמנות מן ההפעלות ורחמים נתאר הבורא ית' ברחום, עם היותו שאין בחקו לא התפעלות ולא שנוי כמו שהוא אצלנו בענין הרחמים. ואחרי שביאר ענין רחום ביאר אחריו ענין חנון באמרו וכמו שאנחנו כשנתן דבר למי שאין לו חק עלינו יקרא בשם חנינה כי חנון יתיחס בערך המקבל שאין לו על הנותן חק:

וכן נמצא בפעולותיו וכו'. בא הרב עתה להתיר ספק אפשר שיסופק נגדו משמות הרע וההיזק שנמצאו בו ית', כמו קנוא ונוקם ונוטר וחרה אפו וזולתם, כי עם היות שאינם בכלל הי"ג מדות, הנה ראה להעיר עליהם מצד הענין, והוא כי אם היה שיתואר הקב"ה באותם הדברים להיותם מורים על השלמות אצלנו, איך מצאנו תארים שלמות והם מההשחתה והרעות, לזה אמר הרב שכמו שהאדם כשירע לאחר פרטי או כולל יאמר לו קנוא ונוקם ובעל חמה ונוטר, ככה כאשר יתחייב עונש מאת הש"י על איש או על עם נתארהו באותם התארים, עם היות שאין בו קנאה ולא חמה ולא נקמה, אבל ימשכו אותם הדברים הרעים מלפניו ית', כפי התחייב הנענשים, ר"ל כפי רשעת המקבלים ההם כי הם במעשיהם הרעים גמלו לנפשם רעה, ולכן אחז"ל שאין רע יורד מלמעלה, ר"ל שסבתו רשעת המקבלים והתחייבם לעונש לא מפאת הנותן יתברך וכן הפעולות בכלל:

וצריך למנהיג המדינה כשיהיה נביא כו', רצה הרב לבאר שלא לבד ימשכו הפעולות האלה ממנו ית' כפי התחייב עונש המקבלים או זכותם. כי גם באנשים מנהיגי המדינות ראוי שיתחייבו המשפטים כפי זכות המקבל או חיובו, לא מהפעולות שנאה או אהבה. והנה התנה הרב בזה כשיהיה נביא בהיות הלמוד הזה כולל לכל אדם נביא או בעל שכל, לפי שמשה רבינו ע"ה שאל הודיעני נא את דרכיך בעבור שילך בדרכי השם כפי נבואתו:

ועם זה כלו צריך שיהיו פעולות הרחמנות. רצה הרב לבאר אם היה כל זה כפי המשפט והוא בהעניש את הרשעים וברחם על הטובים, למה א"כ לא בי"ג מדות שהם כללי ההנהגה בבני אדם התארים האלה קנא ונוקם ונוטר ובעל חמה ודומיהם. לזה אמר שלפי שצריך למנהיג המדינה שרוב פעולותיו יהיו בענין הרחמים והחמלה והמחילה והחנינה, לכן באו במדות רוב התארים מזה, ולא בא מתארי העונש כי אם אחד, והוא פוקד עון אבות על בנים, וגם לא נאמר בכל החטאים כי אם בחטא ע"ז בלבד, וכמו שהוכיח משני הלשונות שנאמר כאן לשונאי ונאמר להלן כי כל תועבת ה' אשר שנא וגו' (דברים י"ב ל"א). וכבר הרגיש הרב בזה ספק משתי קצותיו, והוא, אם היה המדה על חטא ע"ז, היה ראוי שלא לבדו תהיה הפקידה עד דור רביעי, כי עד אלף דור, ואם נעדר זה כדי שלא יענשו הבנים בחטא אביהם, לא היה ראוי א"כ שאפי' הבן יענש בחטא אביו, כי איש בעונו ימות. להשיב לזה אמר הרב ואמנם הספיק לו בני רבעים שנתן בזה הסבה למה לא יעבור העונש מרבעים. ולהשיב לספק ולמה יענשו הבנים בעון אביהם אמר וכאלו ספר שמכלל מצותיו ית' מכלל פעולותיו בלא ספק שיהרגו בני עובדי ע"ז אעפ"י שיהיו קטנים בתוך אבותם ואבות אבותם:

וזאת המצוה מצאנוה נמשכת בתורה כו'. אמר יצחק. וכבר נוכל לומר שפוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים הוא ג"כ ממדת הרחמים ענין העונש איך הוא. וזה כי בהיות האדם חוטא לאלהיו, כבר יהיה מחמלתו עליו כל כך שלא יתן עליו כל ענשו, אבל יתן עליו קצתו וקצתו על בנו וקצתו על בן בנו וקצתו על הדור הרביעי, באופן שיגמר העונש בארבעתם, ויהיה נקל לכל אחד מהם לסבול חלקו מה שלא היה כלו באיש אחד. והוא כאלו אדם יהיה חייב למלכו באלף דינרי זהב ואין לו, שחסד גדול יעשה עמו שימתין לו שיפרע בד' שנים או ה' ויפרע קצתם בכל שנה ויהיה לו נקל לסבלו, כן הוא הענין במדת הקב"ה, ולכן צדק מי שאמר שכל הי"ג הם מדות הרחמים, וכמסכים לזה אחז"ל כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי אלא מאריך אפי' וגבי דיליה: