Abarbanel on Guide for the Perplexed, Part 1 52

כל מתואר. בפרק הזה רצה הרב לפרש כל מיני התארים. ואמר שהם ה' מינים, כדי לבאר מה מהם ראוי להרחיק מהאלוה ית', ואמר שהמין הראשון הוא כשיתואר הדבר בגדרו השלם, והוא פירוש שם, כי הוא כאלו נאמר מה הדבר אשר יקרא אדם, ואמרנו הוא החי המדבר, וזה מרוחק מהש"י לפי שחלקי הגדר הם סבות הנגדר, והאל ית' אין לו סבות קודמות, וזה מה שאמרו האנשים המעיינים בביאור שהש"י לא יוגדר:

והמין השני הוא שיתואר הדבר בחלק גדרו. והרב אמר בזה המין ז"ל וזה עניינו החיוב, והלשון הזה יראה שאין בו צורך, והוא כי המין הראשון גם כן עניינו החיוב והיה די שיאמר וזה המין מן התארים מרוחק. ואמרתי אני שפי' דבריו כן הוא, שכאשר יתואר הדבר בחלק גדרו עניינו החיוב, ר"ל שאנחנו בזה התאר נחייב שימצא בו דבר אחד כאלו תאמר שימצא בו הדבור, וזהו מרוחק מהאל ית', שאם היה לו חלק מהות, תהיה מהותו מורכב וימשך שיהיו לו סבות, והם חלקי גדרו, הנה א"כ אומרו וזה ענינו החיוב הוא הקדמה להכריח שמזה התאר ימשך היות לו חלק מהות, שכן ענין החיוב שזכר:

והמין השלישי שיתואר בדבר יוצא כו'. וימשך מזה היותו ית' משכן המקרים, ואמר הרב שהמקרה שיתואר בו בלתי אפשר שיהיה כי אם איכות, והוא ד' מינים, קנין וענין, כח טבעי ולא כח טבעי, פעולות והתפעלות, כשלא יתחזקו המדות כי אז יהיה קנין, ותמונה ותאר, וכלם ביאר הרב שהם מרוחקים מהאל ית'. והנה לא חשש להביא מופת על שאינו בעל כמות כמו שעשאו לשלול ממנו האיכות, לפי שהיה דרושו בהניחהו שהוא ית' בלתי גשם, ולכן לא יאות בו הכמות, ולא חשש בעבור זה לבארו:

ולא מה שישיג בעל נפש כו'. הנה עשה הרב המורה החלוקה הזאת אחרי מה שכבר אמר ואינו ית' בעל נפש, לפי שהענוה והבושת הוא הפעלות נפש לבד, והבריאות והחלי הוא הפעלות גופני שישיג הבעל גוף מצד שהוא בעל נפש, כי אין הנפש מתהפכת מבריאות לחלי:

כי מסגולות שני מצטרפים ההתהפך בשווי, דבר הרב בזה מההצטרפות הישר שהוא אשר לא ימצא חלוף בין הא' לאחד, כמו אמרנו אדון ועבד שראוי שלא יהיה ביניהם שום הפרש במהותיהם וענינם, בלתי היות א' מהם אדון וא' מהם עבד, וזה בלתי נופל בו ית', לפי שעם היות שנאמר שהוא עלה הנה לא יצטרף אל העלול, לפי שמציאותו מחוייב, ומציאות העלול אפשרי, ואין א"כ שניהם נופלים בצירוף ישר. זהו הנרצה בדברי הרב:

שא"א שיצוייר יחס בין השכל והמראה ושניהם תכללם מציאה אחת בדעתנו, אין ראוי שיובן מדברי הרב שהשכל מציאותו כמציאות המראה, שאחד מהם עצם והאחד מקרה, ואיך תכללם מציאה אחת, אבל פירוש דבריו והוא ששניהם תכללם מציאה אחת שלדעתו המציאות מקרה קרה למהות בין שיהיה עצם או מקרה, מה שאין כן בו ית' כי מציאותו ומהותו אחד, כמו שיבא בדבריו. ואחרים פי' בדעתנו כפי המשותף ועל דרך ההעברה לא כפי הדעת האמתי:

אמנם האמר אצלנו עליו ית' ועל זולתו בשתוף גמור. הרב ר' חסדאי ז"ל וזולתו מהאחרונים חשבו, שהמציאות יאמר עליו ית' ועל זולתו בספוק ולא בשתוף כדברי הרב המורה. והאמת יורה על דעת המורה היותו אמת, לפי שהדבר שיאמר בספוק שני העניינים יכללם הענין בפחות ויתר, ולפי שלא יוכלל הש"י עם דבר מבריאותיו בשום ענין, כי אין חכמתו ממין חכמתנו, ולא יכלתו ולא רצונו ממין יכלתנו ורצוננו, היה שנאמר שכל זה יאמר עליו ועלינו בשתוף לא בספוק. ועיין דברי החכם בספרו אור ה' ומהם תבין חלשת דעתו:

היה מתחייב שישיגהו מקרה היחס. המקרה הזה שזכר הרב ואמר שאין זה מקרה בעצמו הוא מקרה שכלי שאינו במציאות אבל הוא במחשבה, כי הוא מקרה היחס בין שני הדברים ולהיותו מהמחשבה ואינו במציאות אמר הרב שיאמר בו ית' בהעברה:

והחלק החמישי וכו'. הקשו רבים איך התיר הרב שיתואר הש"י בפעולותיו כי זהו ממאמר שיפעל והוא מקרה. והשיבו כי מאמר שיפעל והוא מקרה בבחינה שיהיה כח פועל, והוא ית' אין לו כח פועל כי הוא עצם פשוט. ואני אומר כי מאמר שיפעל הוא דעת היותו פועל, ולא יתואר הש"י בזה הצד, כי אם מצד מה שכבר פעל ועשה בעבר, וזה אינו ממאמר שיפעל ואינו א"כ מקרה:

(אמר המדפיס. גם לזה הפרק ולפרק נ"ג הבא אחריו עשה הרב המפרש נ"ע כאשר עשה לפרקים הקודמים והוסיף לבאר עליהם ואמר). לפי שהביא הרב המורה הבטולים שזכר למאמיני התארים בהמשך דברים מעורבים זה עם זה, וזכר המקרה בכלל בפרק נ' נ"א הנזכר, ראה בפרק הזה לעשות בהם חלוקה ולפרט התארים למיניהם, כדי לבאר אי זה מהם ראוי להרחיק ממנו ית', ואי זה מהם מותר לתארו בו, ואמר שהיה המין הא' מהתוארים שיתואר הדבר בכל גדרו והוא פירוש שם כמו שנזכר כאלו נאמר האדם הוא החי המדבר, ואמר שהמין הזה מרוחק ממנו ית', לפי שחלקי הגדר הם סבות הנגדר, כי החיות והדבור הם סבות האדם, וידוע שהקב"ה אין לו סוג עליון ממנו, וסבה אליו ישתתף בו עם זולתו, ואין לו הבדל וצורה עצמית תבדילהו מזולתו. ולזה אמרו המעיינים שהש"י לא יתגדר ר"ל שאינו נאחז בגדר, ואין לנו שנאמר שיהיה שם הנמצא סוג כולל לו ית' ולכל שאר הנמצאים, ויהיה מחוייב המציאות, כי הנה הנמצא נאמר עליו ועל זולתו בשתוף, והסוג הוא הנאמר בהסכמה, ולכן אין הנמצא סוג להש"י, גם כי הסוג הוא זולת ההבדל והוא במדרגת החמר וההבדל במדרגת הצורה, והם ב' דברים, ומציאות הש"י וחיוב המציאות בו הוא דבר אחד מבלי רבוי ולא חלוף ושנוי מה, וא"כ אין בו סוג ולא הבדל. והמין הב' מהתארים זכר הרב שהיה בשיתואר הדבר בחלק גדרו, כמו שיתואר האדם בחיות בלבד או בדבור בלבד. והמין הזה ג"כ מרוחק מהש"י, לפי שאם היה לו חלק מהות, היה מהותו מורכב, ובכלל השקרות זה המין כשקרות המין הא':

האמנם ראוי שנרגיש למה אמר הרב במין הזה וזה ענינו החיוב. כי הנה המין הראשון ג"כ ענינו החיוב, והיה די במה שאמר וזה המין מהתארים מרוחקים. ונראה לי שבמין הא' לא אמר הרב זה, לפי שהיה תואר הדבר בגדרו השלם, אמנם בהיות תוארו בדבר אחר כאלו תאמר החי היכול הנמצא, אם רצונו בו כמו שיאמר הרב אחרי זה כח השלילה ונרצה בחי שאינו מת לא שנמצא בו ענין החיות, ונרצה הנמצא שאינו נעדר לא שימצא בו המציאות במציאותו, הנה אז לא יהיה המין הזה מהתארים נמנע ממנו ית', כי הרב יאמר אחרי זה כי כבר נתארהו בתארים האלה להורות על שלימותו לא לחייב בו דבר ההוא, ומפני זה אמר הרב שלא ידבר הנה בזה המין מהתארים, כי אם באותם שכחם כח החיוב שאנחנו מחייבים בו ית' ענין אותו התואר, לא כשיביא להורות על שלילת העדרו או לרמוז על שלימותו, ובהיות ענינו החיוב הזה שקרותו כשקרות המין הראשון, שהוא תאר הדבר בגדרו, שאין צריך לומר בו שענינו החיוב, כי בהיותו גדרו ידוע שהוא חיובי:

והחלק הג' שיתאר הדבר בענין יוצא מאמתתו, החלק הזה הג' מהתארים הוא כשיתואר הדבר בענין מקרי יוצא מעצמותו. והנה אמר הרב שיהיה איכות, וצריך שנדע ולמה לא יהיה כמות. אבל תשובת זה מבוארת שהכמה ממנו מתדבק וממנו מתפרק, והמתדבק הוא השטח, והקו, והגשם, והזמן, והמקום. והמתפרק הוא המספר, והדבור, כ"ש בהניחנו שאינו גשם שלא יפול תחת איכות א"כ חכמה (צ"ל כ"א תחת הכמה) אבל מה שהיה אפשרי לתארו בו הוא האיכות בכל ד' מיניו, שהם קנין וענין, והכח הטבעי ולא כח טבעי, והפעולות והתפעלות כשלא יתחזקו המדות ההם כי אז יהיה קנין. ותאר ותמונה. והנה הרב עשה ראשונה מופת כולל מסוג האיכות, שלא יתואר בו הש"י לפי שהוא מקרה, וא"א שינשא כי אם בגשם, והש"י אינו גשם, ולכן לא יהיה נושא המקרים. ואחרי זה עשה מופת פרטי על כל מין מד' מיני האיכות:

והנה אמר במין הא' שאין הבדל בין אמרנו הנגר או החכם, להגיד שלא לבד יכלול זה המין מהאיכות הקנין וענין בדברים הגשמיים, כנגר, כי הנה החכם עם היותו שלמות שכל במה שהחכמה קנין אליו, הוא מין מהאיכות. וכן אמר שאין הפרש בין אמרנו נזהר ר"ל ירא חטא, ובין אמרנו רחמן, כי זה וזה הם קניינים בנפש, וכלם ממין האיכות, ולא יתואר א"כ הש"י לא בחכם ולא ברחום וחנון, בבחינת היותם קנינים חזקים לנפש:

וכן ביאר במין הב' שהוא כח טבעי ולא כח טבעי, שאין הפרש בין אמרנו הרך או הקשה ובין אמרנו החלש והחזק שהוא היכול, שאמר זה ג"כ לבאר שלא נוכל לתאר הש"י בחוזק ויכולת להיותם כח טבעי בו, כי הם איכיות. ואמנם במה יבדלו שני מיני האיכות האלה ר"ל הקנין והענין, מהכח הטבעי ולא כח טבעי, כבר ביארו הפילוסוף בספר המאמרות, שהקנין והענין, הם התבוננות הנמצאות בנפש, והכח הטבעי ולא כח טבעי, הוא כפי המזג ותכונת החומר. כי בהיות האדם מזגו והרכבתו חזקה כל כך שיפעל בקלות ויתפעל בקושי גדול נאמר שיש בו כח טבעי, וכאשר יפעל בקושי ויתפעל בקלות אין לו כח טבעי:

והמין הג', מהאיכות הוא ההתפעלות והפעלות, כאלו תאמר שאדמימות הביישן וירוקות הפחדן, אמנם יתחדשו מהפעולות הגיע לדם והרוח:

והמין הד', הוא תמונה ותאר והוא האיכות אשר ישיג לדבר מצד הכמה כאמת הארוך הקצר וכדומה לזה, כי הנה האורך והרוחב והעומק המוגבלים, הם ממאמר האיכות ממין התמונה והתואר, וביאר הרב איך ד' מיני האיכות האלה הם מרוחקים מהש"י, והתחיל מהאחרון אשר זכר דסמיך ליה שהוא התמונה והתואר, שכיון שהש"י אינו גשם, לא יקבל דבר ממקרי הכמה, ואינו מתפעל שישיגהו מן ההתפעלות וגם אין לו כח טבעי, ועז"א ואין לו ההכנות שישיגהו הכח, לפי שהמין הזה הוא כפי הכנת הגוף ומזגו. ועל המין שזכר ראשונה מקנין וענין, אמר ושישיגוהו הענינים כענוה וכבושת, רצה לומר ואינו גם כן שישיגוהו הענינים ההם לפי שהמינים האלה כלם לדבר הגשמיי המורכב מגוף ונפש, ומי שאינו גשם א"א שימצאו בו:

והנה הוצרך הרב לומר עוד ולא מה שישיג בעל נפש באשר הוא בעל נפש בבריאות וחלי, לפי שהענינים שזכר בקנין ובענין ובענוה ובבושת מבואר הוא מעניינם, שלא יתואר הש"י בהם להיותם תכונות וקניינים גשמיים, אבל הקניינים שהם בבעל נפש במה הוא בעל נפש, כחכמה והחסידות והיושר יחשוב האדם שכבר יתואר בהם הש"י, לזה הוצרך לומר שגם אלה אסורים ונמנעים בחקו שהם כלם כבריאות והחולי, שהם תכונות גשמיות בהחלט, וזה צורך הלשון הזה. וחתם דבריו הרב באומר שכל אלה מיני התארים נמנעים בו ית' להיותם מורים על הרכבה שא"א שימצא בו כי הוא אחד:

והחלק הרביעי מהתוארים הוא שיתואר הדבר ביחוסו לזולתו, אחרי שהביא ובטל הרב מיני התארים העצמיים ומיני התוארים האיכותיים זכר בחלק הרביעי הזה מיני התוארים הצרופיים, ואמר שהיחס שיהיה להש"י עם זולתו, כאלו תאמר הזמן או המקום, או להצטרפות בני אדם כאלו תאמר אב בנים ואדון עבדים, שיראה בתחלת המחשבה כיון שאינם מחייבים רבוי ולא שנוי בעצם המתואר, שראוי שיתואר בהם הש"י, אבל עם העיון הדק נראה המנעו מהם, אם מהמקום לפי שמי שאינו גשם לא יתייחס אל המקום, ואם אל הזמן לפי שהוא מקרה דבק בתנועה והתנועה ממשיגי הגשמים, ומה שאינו גשם לא יפול תחת התנועה ולא ימנהו הזמן. וכבר סתר המאמר הזה הר' חסדאי בספרו, וכתב כי אם היה הזמן נצחיי כדעת הפילוסוף, הנה יהיה להש"י יחס עמו. וחוץ מכבודו אינו כן, כי היחס הוא בין הדברים שהם מין אחד, כמו שיבאר הרב, ואיך יהיה יחס בין הש"י ובין הזמן, אף שיהיו שניהם נצחיים. והנה כפי דעת הפילוסוף בנצחיות הנמצאים אין יחס בין החומר ראשון ובין הזמן בהיותם שניהם נצחיים, כ"ש בין הש"י שהוא מחוייב המציאות עם הזמן שהוא מקרה נשוא במקרה אחר שהוא התנועה, ואם אמרנו שיהיה היחס בשלילות ההתחלה להש"י ולזמן, א"כ חזרנו אל תארי השלילות, והשלילה והעדר אינו יחס:

אמנם מקום החקירה אם יש בינו ית' ובין דבר מברואיו יחס אמתי, עתה ביאר הרב שיחס הצירוף לא ימצא בין הש"י ובין ברואיו ולכן לא יתואר בתואר צרופיי. והר' חסדאי סתר זה באמרו שאין המלט משיתואר הש"י בעלה והתחלה שהם מצטרפים לעלול, ולמה שהוא להם התחלה. ואני אשיב לזה שהרב דבר כאן מההצטרפות הישר שהוא השוה בשני המצטרפים, ושלא ימצא ביניהם שום הפרש במהותיהם וענינם בלתי ענין הצרוף, כאלו תאמר באב ובבן ששניהם הם מדברים ואין הפרש ביניהם, כי אם בענין הצירוף שהאחד הוא האב והאחד הוא הבן, או אחד הוא אדון והאחד עבד, והצרוף הזה בלתי נופל בו ית' עם שום נברא לפי שהוא מחוייב המציאות, וכל זולתו אפשרי המציאות, ואינם א"כ נופלים תחת הצרוף הישר. וכבר העיר הרב על זה באומרו כי מסגולת שני המצטרפים ההתהפך בשווי. והוא מחוייב המציאות ומה שזולתו אפשר המציאה א"כ אין הצטרפות ביניהם, ואומר אני עוד שאם אמרנו בו ית' עלה והתחלה אינו בבחינת הצרוף, כי אם להיותו תואר פעולה שהוא סבב ועלל עלוליו, והוא ית' התחלה ופועל לכל דבר, וחזר זה א"כ לתארי הפעולות לא לתארי הצרוף:

ואחר שבטל הרב היות הצטרפות ישר בינו ית' ובין זולתו, ביאר עוד שאין ביניהם כפי האמת הצטרפות בלתי ישר, והוא אומר אמנם שיהיה ביניהם קצת יחס דבר שיחשב שאפשר ואינו כן שא"א שיצוייר יחס בין השכל והמראה ושניהם תכללם מציאה א' בדעתנו. וזה הלשון קשה מאד שיאמר הרב שהמציאה תכלול לשכל ולמראה בשוה, כי הנה השכל הוא עצם, והמראה הוא מקרה, ואיך תכללם מציאה אחת. אבל פי' דבריו ששניהם תכללם מציאה אחת לדעתו וסברתו, והדעת והסברא שיש לרב היא שהמציאות מקרה קרה למהות בין שיהיה עצם או מקרה זולתי בסבה הראשונה כמו שיבא אחרי זה, ועל זה אמר כאן לדעתנו. ואחרים פי' לדעתנו ר"ל כפי הדעת המשתתף ע"ד העברה לא בדיוק ואמות, והיתה טעות הרב שאם לא יפול היחס בין הדברים שהם משני מינים כמו האדמימות והירקות, וכ"ש שלא ימצא בדברים שהם תחת שני סוגים ככמה והאיך, איכה ואיככה יצוייר שיפול היחס בין הש"י וזולתו שלא יפול תחת מין אחד ולא תחת סוג אחד תחתון ולא סוג עליון, ולא יכללם דבר כי אם שם המציאות שנאמר ית' ועל זולתו בשתוף השם בלבד. וכבר השתדל רב חסדאי לבאר שלא יאמר שם נמצא עליו ית' ועל זולתו בשתוף כי אם בספוק, והוא דבר אין ראוי להאמין, לפי שמה שיאמר בספוק נאמר בפחות ויתר, והנה אין מציאותו ית' בכלל עם מציאות זולתו בפחות ויתר, כי מציאותו מחוייב ומציאות זולתו אפשרי ואין ענין להם שיכללם, כי אם השם בלבד, וזה בלי ספק ענין השם המשותף, שיאמר בשם ולא בענין ואינו מענין הספק, ולכן אמר הרב שאין בינו ובין זולתו ענין שיכללם בשום פנים, ואמר עוד ואלו היה ביניהם יחס היה מתחייב שישיגהו מקרה היחס, ואעפ"י שאין זה מקרה בעצמו ית', רצה שאם היה יחס להש"י עם זולתו היה משיגהו מקרה היחס, והוא בשכל, ר"ל שבהשתנות הזולת המיוחס אליו יבטל היחס, והוא שנוי מה בבטול יחסו שהיה לו לזולתו, עד שמפני זה כתב הרב על ה' למבול ישב כי יחסו הוא אל המינים שהיו תמיד קיימים לא אל האישים הנפסדים (עיין בפרק י"א לראשון), אבל המקרה ביחס הזה הוא במחשבה ואינו במציאות, ולכן אמר הרב שאין זה מקרה בעצמו ית' אבל הוא קצת מקרה שהוא בבחינה השכלית, שאנחנו נאמר שהאדון במות עבדו ישיגהו מקרה היחס בשאינו אדון כמו שהיה, ולפי שזה מהמחשבה ולא מהמציאות בעצמו אמר הרב שיקלו אל המון לתארו ית' בתארי היחוסים כאלה לא ע"ד האמת כי אם על דרך העברה:

והחלק החמישי מתארי החיוב הוא שיתואר הדבר בפעולתו, הסתכל בדברי הרב שלא אמר כל ד' החלקים אשר קדמו בדרך כך מתארי החיוב כמו שאמר בזה, והוא לפי שהדרכים הד' אשר זכר אפשר שיפורשו תארי החיוב בין מגדרו או חלק מגדרו או איכות או צרוף, והם נמנעים בפקו (צ"ל בחקו) ית' כפי האמת, ואפשר ג"כ שיפורשו התארים ההם עצמם בדרך שלילה ויהיו מותרים בו ית' כאלו תאמר החכם שר"ל שאינו סכל, והרחום שר"ל שאינו אכזר, והאב שר"ל שאינו הבן וכן השאר, אבל תארי הפעולות הם חיוביים מכל צד, ולכן אמר בהם מתארי החיוב מה שלא אמר באחרים. ואמר הרב שתארי הפעולות הם מותרים לתאר בו הש"י, לפי שאינם מורים על הרבוי כלל, ולא על הגשמות, כי עם היותו עצם פשוט אחד כבר יפעל פעולות שונות, כמו שיבאר בפרק הנמשך לזה. האמנם יש בזה ספק, והוא כי הרב השתדל לבאר כאן שתארי הפעולות אינם קניינים ממין האיכות הראשון שהוא קנין וענין ולא ביאר אין (צ"ל איך) לא יכנסו במין הג' מן האיכות והוא מין ההפעלות וההתפעלות. וכבר ראיתי בתשובת זה דברים לא ישרו בעיני, מפני שלא הגיעו להבנת ענין ההפעלות וההתפעלות שהוא המין הג' הנזכר מהאיכות כמו שבא בספר המאמרות. ומה שנראה לי בו שאותו מין מהאיכות לא יאמר כפי הפועל כי אם כפי המתפעל, ראה דברי אריסטוטילוס ששער שההתפעלות החזק באריכות ההשארות, כאלו תאמר שאדמימות הביישן וירקות הפחדן אמנם התחדשו מהפעלות הגיע לדם ולרוח, ומי שנברא על מזג כך והיו בו אלו המקרים קשי ההסרה הוא אשר יקרא איכות ההתפעלות, ומה שיהיה ממנו קל ההסרה כמו האיש שקבל הפעלות פתאומי, יאמר הפעלות והנך רואה מדברי הפילוסוף שההפעלות וההתפעלות שניהם מיוחסים אל המקבל המתפעל אם בחוזק ואם בקלות אבל לא יכלו על הפועל, ולכן תארי הפעולות א"א שיכנסו בזה המין מהאיכות שהם כפי הפועל ולא כפי המתפעל: