הביא הרב זה הפרק לבאר שהרחקת התארים דבר מבואר בעצמו, ולא היה מצטרך להרבות עליו טענות, אם לא למה שטעו בהם רבים, ושהוא כענין מציאות התנועה ובטול העצם הפרדי שהשתדל אריסטוטילוס לבארם עם היותם דברים גלויים לפי שטעו בו הקדמונים. והוא שהתאר זולת עצם המתארים, ביאר איך הרחקת התארים הוא מושכל ראשון, למה שהתאר הוא זולת המתואר, כי אם היה עצמו יהיה הכפל בדבור באמרנו האדם אדם, או יהיה פירוש שם, ואם התאר הוא זולת המתואר יהיה מקרה בו ויהיה ית' משכן המקרים. והפרק הזה א"כ בא לתת התנצלות על הרבותו הדברים בהרחקת התארים, עם היותו דבר מושכל בעצמו ודבריו מבוארים:
ואנחנו לא נמנע זה בחק השם מזה הצד. ר"ל שלא נמנע מהש"י פירוש שם שהוא הגדר, כי אם מצד אחד והוא שאם יהיה לו גדר יהיה לו סוג שישתתף בו לזולתו והבדל יבדילהו ממנו, ולא יהיה מחוייב המציאות כיון שיש לו סבות והם חלקי הגדר כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בחלק הא' ממנו:
וזהו ענין המקרה מחובר אל מה שיתחייב מהיות דברים רבים קדומים, זהו הבטול היותר גדול שהביא ב"ר בהפלת ההפלה למאמיני התארים הם המדברים, והוא שהם האמינו חדוש העולם, ובהיות תארים לאל יהיו שם דברים רבים קדומים ר"ל עצמותו וכל אחד מתאריו, והם הניחו שאין קדמון אלא אחד זה בטול לדעתם, וזה עצמו יתחייב לדעתנו קהל מאמיני החדוש:
אמר המדפיס. גם בזה הפרק החל הרב המפרש לדרוש ענינו מחדש ולהודיע מה שחדש עליו לימים: הביא הרב זה הפרק, להתנצל למה הרבה הטענות והדברים בהרחקת התארים אם היה דעתו מבואר באמתות בעצמו ודעת בעלי התארים לא יפול תחת האור (צ"ל הציור) כמו שזכר בפרק הקודם, לזה אמר בזה הפרק שעם היות הרחקת התארים דבר מבואר בעצמו, נצטרך להרבות עליו הדברים, מפני שטעו אנשים רבים בדרוש הזה, והם המדברים שקיימו התארים להש"י. ואמר הרב שקרה לו בזה כמו שקרה לפילוסוף (אריסטו) שעם היות מציאות התנועה דבר מבואר עצמו, ובטול העצם הפרדי הבלתי מתחלק דעת אמתי מבואר בעצמו ומוכרח, הנה הוצרך להביא טענות על קיום התנועה ועל בטול העצם הפרדי, לפי שנמצאו בזה לקדמונים דעות זרות. אם מטועה. ר"ל מאדם שטעה בהם לקוצר שכלו, או ממי שכיון זה לענין אחר, כלומר שלא טעה אבל בכוונה ורצון קיים הדבר הכוזב או כחש והכזיב הדבר האמתי לפי שנצטרך אליו לענין מן הענינים, ולכן הוצרך הפילוסוף לטרוח עצמו בקיום התנועה ובבטול העצם הפרדי. ומזה הכת היה הרחקת התארים מהבורא ית'. שהוא מושכל ראשון, ועכ"ז הוצרך הרב להביא עליו דברים הרבה מפני שטעו בו כלל המדברים, ועיין שעשה הרב כאן באמונת התארים ג' בטולים. הא', מצד היות הש"י מסולק מן הגשמות. והב', מצד היותו קדמון. והג', מצד היותו אחד. והבטול הראשון הוא באומרו שהתואר אשר ייחסו לו אבל הוא עצמו לא יהיה תאר אבל יהיה הוא עצמו ויהיה א"כ כפל במאמר כאלו תאמר הסבה הראשונה היא הסבה הראשונה. ואם תפרש בתאר דבר עצמותו בו יהיה כפירוש שם כמו אלו תאמר האדם הוא חי מדבר שאין ספק שחי מדבר הוא עצמותו ומהותו של האדם, אבל הוא פירוש שם שנפרש שהדבר אשר נקראהו אדם הוא החי המדבר, והתואר בהיותו מזה המין אמר הרב שאינו נמנע בחק השם מצד הזה, ר"ל שאינו נמנע שיאמר הנמצא ההוא אשר יקרא ה' הוא המחוייב המציאות מצד עצמו שהוא בו, פירוש שם וספור עצמותו ומהותו, מזה הצד והבחינה אינו נמנע ר"ל אבל הוא נמנע מצד אחר והוא שיהיה לו גדר וחלקי הגדר ושנשיג אנחנו עצמותו ושנפרשהו שזה נמנע בו כמו שיבא בפנ"ב הנמשך. הנה התבאר שאם היה תאר הש"י עצמיי בלתי יוצא מעצמו, יהיה כפל בדבור כמו ה' הוא ה' או פירוש שם מה שהוא נמנע בו מצד אחר, ואם היה תאר יוצא מעצמו ויהיה התאר ההוא זולת המתואר, הנה יהיה תאר מקרי בהכרח נמשך מזה שיהיה הש"י משכן המקרים, והוא ג"כ בטל לפי שהמקרה לא ימצא כי אם בגשם ואנחנו הנחנו שהוא בלתי גשם, א"כ אינו בעל תאר מקרי, ואל תאמר שהם אמרו בביאור שאין בו ית' מקרים, כי הנה עם היות שהם שללו ממנו ית' המקרים במאמרם, לא שללו אותו ממנו כפי גזרתם, כיון שהאמינו אותו בעל תארים, לפי שכל ענין מוסף על העצם בלתי משלים אמתתו הוא מקרה, ויתחייב שיהיה הנושא אותו גשם בהכרח, ועוד יבאר זה בפנ"ג. הנה זה א"כ הבטול הא' והוא שיהיה התואר כפל מאמר או פי' שם או יהיה מקרה נשוא בגשם ויתחייב גשמות בו ית'. ואחרי שזכר הרב הבטולים האלה, זכר עוד בטול אחר באומרו מחובר אל מה שיתחייב מהיות דברים רבים קדומים, והבטול הזה עשאו ב"ר בהפלת ההפלה אמר שהמדברים שהיו מניחים תארים בבורא ית' היו מאמינים בחדוש העולם ושלא היה קדמון כי אם עצם אחד פשוט ית' ושאר הדברים כלם מחודשים, ואם היו תארים רבים כמ"ש היו א"כ דברים קדומים שהם הש"י והתארים ההם, והם הניחו שאין קדמון כי אם אחד פשוט זה חלוף לא יתכן, הנה זהו הבטול הב' מפאת היותו ית' קדמון וכל מה שזולתו מחודש. עוד זכר הרב בטול ג' והוא מפאת האחדות כי אם היו לו תוארים לא היה אחד כי אם הרבה, וע"ז אמר עוד ואין אחדות כלל אלא בהאמין עצם אחד פשוט, כלומר אם אתה תאמין רבוי התארים הנה בהכרח לא תאמין באחדות הש"י כי הם דברים סותרים, ואין ענין לאחדות כי אם בהאמין שהוא ית' עצם פשוט אין הרכבה בו כלל, ר"ל הרכבת ענינים עצמיים כחיות ודבור שבאדם. ואמרו ולא רבוי ענינים רצה בו שאין בו עצם נושא ומקרים נושאים בו שהם עניינים רבים, העצם והמקרים, ולכן אמר מאי זה צד שתביט בו ובאי זה בחינה שתבחנהו תמצאהו אחד, רצה בצד על עצמותו ובחינה על היחסים המקריים שנבחינהו בערך אל זולתו. והנה אמר הרב עוד ולא יחלק לשני ענינים, לפי שהידיעה כמו שהתבאר בספר המופת היא אם בדרך ההרכבה, ואם בדרך החלוק, ולכן אמר שלא נמצא בו ית' הרכבת דברים עצמיים ולא מקריים, וא"כ א"א בו החלוקה בדבר שהוא אחד ויתחלק לרבים, ואמר בזה בשום פנים ולא אל דברים עצמיים, ועליהם אמר לשון סבה, ולפי שעדיין נשאר לדעת אם ימצאו בו תארי היחס והצרוף שם בנפש, לכן אמר עוד לא ימצא בו רבוי לא בשכל ולא בחוץ לשכל, הנה זהו הבטול הג' שחייב הרב לבעלי התארים מפאת אחדות הש"י:
וכבר הגיע המאמר באנשים שאמרו כי תאריו ית' אינם עצמו ולא דבר יוצא מעצמו, אחרי שבטל הרב היות התארים עצמו ית' לפי שיהיו כפל במאמר או פירוש שם, ולא שיהיו יוצאים מעצמותו לפי שיהיו א"כ מקרים, זכר דעת ג' שהיה אצל קצת המדברים שאמרו שהתארים המתוארים בו ית' אינם עצמו ואינם מקרה יוצא מעצמו אבל הם דברים עצמיים בו וזהו עצמו דעת הר' חסדאי במ"א מספרו. וכתב הרב כאן שאין אמצעי בין היות הדבר עצמו או זולתו, ושהמין הג' הזה מהתארים הוא במאמר ומצות אנשים מלומדה בפיהם לא בשכל, כי אי אפשר שיצוייר דבר שלא יהיה עצמו ולא יוצא מעצמו, ושהוא כדעת אפלטון שאמר בצורות הכוללות שאינם נמצאים במציאות בפעל, ואינם ג"כ נעדרים, וכן בעצם הפרדי שאינו בחוש לפי שהוא בלתי מתחלק, אבל יטריד הגבול כיון שיתרכב ממנו הגשם, וכדומה לזה מהדברים שהם במלות וישמרו אותם בעליהם ברוב דברים ובצעקות ודרכים אחרים לפי שהשכל לא יגזרם, וכשישוב האומר אותם לעיין בהם בנפשו ושכלו מכל דבור והוראה לאנשים אחרים לא ימצא ולא יעלה בידו מהם כי אם בלבול וקוצר יד השכל, כי איך ישימו אמצעי בין החיוב והשלילה. או בין ההפכים שאין ביניהם אמצעי. האמנם לא יקרה זה כי אם להמשך האדם אחרי דמיונו, כי בראותו הדברים המורגשים שכלם בעלי תארים חשבו שיהיה הש"י כאחד מהם, ונחלקו בזה לכתות, כת יאמין שהוא גשם בעל תארים כשאר הגשמים הנהוגים אצלו, וכת יסלק ממנו הגשמות אבל יאמין בתאריו, ולכל זה יביאם ההמשך אחרי פשוטי התורה כמו שיבאר בפנ"ג: