דע אתה המעיין במאמרי זה. הפרק הזה הוא הקדמה למה שיצטרך הרב לדרוש בתארים, ומהפרק החמשים הזה עד פרק ע"א כלו יתמיד בתארים. והיתה כוונתו בזה הפרק שהאמונה תמצא במה שיצוייר בנפש כשיאמינו בו שהוא כן חוץ לנפש המציאות כמו שיצוייר. וכבר כתב הנרבוני, שלא רצה הרב לגדור בכאן לבד האמונה האמתית, כי אם האמונה בכלל בין שתהיה אמתית או כוזבת, כשיצוייר ענינה ויאמינו בה שהיא כן כמו שיצוייר, ומזה הוליד שלא יספיק באמונות היותם דברים נאמרים בפה אם לא יצויירו בשלמות בנפש, ושכן ענין התארים שהמאמין בהם אחרי ההודאה באחדות והסתלק הגשמות מן הש"י הוא אומר זה בפה ולא יכול לציירו בנפש, כמו שיבאר, ודבריו מבוארים. והנ"ל האמתת הענין הזה הוא שהאמונה בלשון הקדש הוא שם נרדף לאמת, כמו אמנם ה' (ישעיה ל"ז י"ח) וגם אמנה אחותי בת אבי (בראשית כ' י"ב), ואמר הנביא עצות מרחוק אמונה אומן (ישעיה כ"ה א'), דרך אמונה בחרתי (תהלים קי"ט ל'), כלם יאמר תמיד על האמונה האמתית, ולא אמונה בלשוננו על המחשבה הכוזבת, ועם היות שענין האמונה בלשון אחר יסבול מה שכתב הנרבוני, הנה בלשוננו הקדוש לא ראה אמונה כי אם על האמתית, אבל הרב לא דבר כי אם מענין האמונה בכלל:
(אמר המדפיס, הרב החכם המפרש העיר כאן שעבר על זה הפרק בנקל, ואומר, לאחר ימים עיינתי בו ומצאתי דברים מתוקים מדבש שלא הייתי משער בהם כשכתבתי זה, ולכן עשיתי עליו פי' בפני עצמו בזה הפרק): דע אתה המעיין באמרי זה כי האמונה אינה הענין הנאמר בפה, שאלתי בדברי הרב בזה הפרק י' דברים, א', מה לו לענין אמונה בזה המקום, כי אם היתה כוונתו לדבר בתארים, לא היה לו להקדים ידיעת מהות האמונה, כי אם מהות הידיעה וההשגה. ב', ולמה לא עשה שתופים או השאלות בשם אמונה, כי היא תאמר על עניינים מתחלפים, על קיום הדבר וחזוקו ועל האמת, כמו וגם אמנה אחותי היא (בראשית כ' י"ב) ואמר ויאמנו דבריכם (שם מ"ב כ'). ועל הגדול, כמו כאשר ישא האומן את היונק (במדבר י"א י"ב), והיו מלכים אומניך (ישעיה מ"ט כ"ג), על צד תאמנה (שם ס' ד'), וכן השאלות אחרות ולא זכרם. ג', למה התחיל דע אתה המעיין במאמרי זה, ולא נמצא מאמר כזה בשאר הפרקים וידוע כי עם המעיין במאמרו זה ידבר לא עם זולתו. ד', שיראה שעשה ביאור הדבר בעצמו, כי הוא אמר שהאמונה היא הענין המצוייר כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר, והנה באמרו כשיאמינו בו הוא עצם האמונה וביאר א"כ האמונה באמונה, ועדיין אשאל ומה הוא הדבר ההוא שיתחבר אל הציור שבעבורו תהיה אמונה. ה', במאמר שאין האמונה הענין הנאמר בפה ופי' הנרבוני לפי שאפשר שיאמר דבר ויאמין חלופו, וכפי זה ג"כ נוכל לומר שאין האמונה הדבר המצוייר, כי אפשר שיצייר דבר ויאמין חלופו, ואם התנאי העצמי כשיאמין שהוא כן כמו שיצוייר, ג"כ נוכל לומר שהאמונה הוא דבר הנאמר כשיאמין שהוא כן כמו שנאמר, או יאמר האמונה על שתיהם על הנאמר ועל המצוייר כשיאמין האדם שהוא כמו שאמרו או כמו שציירו, והיה היתרון א"כ אשר לציור על האמירה בדבר הזה. ו', באמרו ושיתאמן לך שהשם אחד אחדות אמתית עד שלא תמצא לו הרכבה כלל ואין לחשוב בו שעור חלוקה, כי הנה שלילת ההרכבה יחייב שלילת התארים, אבל שאין בו שעור חלוקה, מה ענין בה לענין התארים. ז', באמרו דע שאין לו תואר עצמי, ומאשר שלל התאר העצמי בלבד יראה שיש לו תאר מקרי והוא יפרש אחרי זה שאין בו תאר עצמי ולא מקרי ולמה א"כ לא שלל התארים בכלל כי אם בעצמי הפרט. ח', באמרו אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים כבר אמר שהוא אחד במלתו, ויקשה כי ההנחה שעשה היא מי שהאמין לא מי שאמר, ואם היה ענינו האמונה בלב איך יאמר כבר אמר שהוא לא אמר דבר אבל האמין. ט'. באמרו עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשטות הגמורה, כי הנה האמנת הפשטות הגמורה הוא באמת מורה על שלילת התארים, אבל הסתלק הגשמות מה לו לענין התארים. י', באמרו ואם (יגיע) יהיה עם זאת האמונה וכתב הנרבוני שאמר זה על האמונה האמתית שהיא אשר הסכים אל המציאות, לא על בכלל, ולדבריו היה ראוי שיאמר ואם (יגיע) יהיה עם זאת האמונה שיהיה מה שהאמינו כן במציאות תהיה אמת, כי זה גדר האמת הסכמת מה שבנפש עם מה שהוא חוץ לנפש, אבל אמר שלא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא ולא לשער אפשרית חלופה, זה הוא מתנאי האמונה בכלל שלא ישער האדם חלופה אף שלא תהיה אמתית, ואין זה הבדל מיוחד לאמונה האמתית, כי הכוזבת ג"כ לא ירגיש האדם בה מקום דחיה ולא ישער חלופה, ואם לא היה כן לא תהיה אמונה:
והנני מפרש דברי הרב כפי אמתתם באופן יותרו הספקות האלה כלם. הנה הרב מתחלת הספר עד כאן הביא פרקיו בביאור השמות המשותפים והמושאלים שהיו מחייבים כפי ההוראה הראשונה גשמות או תנועה, ועתה נעתק לדבר בתארים שראוי שיוחלטו בו ית' ומה הם התוארים המרוחקים ממנו. והפרק הזה עד פרק ע"א שמשם עד סוף החלק ידבר בארבעת השאלות היקרות, מציאות האל, ואחדותו, והרחקת גשמותו, וחדוש העולם, והביא הקדמות המדברים ודרכי מופתיהם בביאור השאלות האלה כפי דעתם. ובעבור שהתארים יפלו עליהם האנשים מדרך האמונה בפשוטי התורה כמו שיביא אחר זה, ובאמרו שראוי שירוחקו ממנו ית' יראה הפסד באמונה, לכן ראה הרב להקדים לפרק התארים ביאור אמתת האמונה, להודיע שלא יפול שם אמונה כי אם בדבר שיצוייר והדבר שלא יפול בציור אינו בגדר האמונה, וזה להודיע שמציאות התארים הרבים בו ית' באמונת אחדותו, הוא דבר בלתי מצוייר, ולא יפול עליו שם אמונה וגדרה, ויוליד מזה שדעתו אינו סותר לאמונה, הנה לזה הביא הפרק הזה באמונה והותרה השאלה הא' שהעירותי. האמנם לא עשה הרב שתופים או השאלות בשם האמונה כאשר עשה בשאר השמות שהביא, לפי שהשמות בהם ביארם לפי שהיו מורים בהוראתם הראשונה גשמות או תנועה בו ית', האמנם שם האמונה אינו מזה המין, כי אינו מהשמות המורים דבר גשמות או תנועה בו ית', ולכן לא ביאר בו שתוף והשאלה, ונסתפק להביא ענינו כדמות הקדמה למה שאמר ובזה הותרה שאלה ב'. ולפי שהרב יאמר שהאמונה אצל הפתאים הוא הדבר הנאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד ט"ו) וכפי המאמרים העיוניים לא תאמר כי אם על הדבר המצוייר כשיאמינו בו שהוא כן במציאות, לכן אמר בתחלת דבריו שלא היו דבריו עם הפתאים שלא חובר אליהם זה המאמר, כי אם עם השרידים אשר השם קורא להם חובר זה המאמר כמ"ש בהקדמת הספר, ואליהם יאות העיון במאמר הזה. וזהו אומר דע אתה המעיין במאמרי זה כאילו אמר אליך אני מדבר לא לפתאים. ואפשר לומר שאין בכוונה בדבריו שידע האיש המעיין בזה המאמר, אבל יאמר שהאיש המעיין ידע שבזה המאמר לא יאמר אמונה כ"א על דבר המצוייר כשיאמינו בו. ויהיה שעור לשונו, דע אתה המעיין כי האמונה במאמרי זה אינו הענין הנאמר, ר"ל בזה המאמר המודיע האמתיות לא יאמר אמונה כי אם על דרכי המצוייר לא על הנאמר, והותרה בזה השאלה ג'. וכוונת הרב שהאמונה אינה הדבר הנאמר בפה שהשכל לא יוכל לציירה ויהיה עניינה מצות אנשים מלומדה, לפי שהדבור אינו כי אם מליצה מהדבר המושאל והמצוייר והאמונה אם כן אינה בדבור כי אם בצייור שהוא התחלתו. ואמנם אומר כשיאמינו בו שהוא כן פירושו כשיחשבו ויקיימו ויאמתו שהוא כן, כי לשון אמונה פעמים רבים יאמר על קיום הדבר כמ"ש ויאמנו דבריכם (בראשית מ"ב כ') איש אמונים (משלי כ' ו') ולכן אמר כשיאמינו ר"ל כשיקיימו שהוא כן, כי האמונה אינה כי אם הציור החזק בנפש כשלא ירגיש האדם בחלופו, ויחשב שהוא כן במציאות. הנה לפי זה אין הציור זולת האמונה אבל עצם האמונה ואמתתה הוא הציור החזק והמאומת במחשבת האדם, ובזה הדרך לא עשה הרב ביאור הדבר בעצמו והותרה שאלה ד'. ויאות ויצדק לומר בציור שהוא האמונה כשיהיה בחזקו לפי שאינה דבר זולתו, ואין כן בדבור שהוא ספור מה שנצטייר ושלוחו (צ"ל וחלופו) והוא מורה על האמונה אבל אינו עצמותה, והותרה בזה השאלה ה':
וז"ש ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות, ר"ל אם תאמר תהיה פתי שיספיק לך מן הדעות שהם בעצמם אמתיות או שתחשוב אתה שהם אמתיות ויספיק לך מהם שתספרם במאמר כסוס עגור כן תצפצף, מבלתי שתציירם ותאמין בם, ר"ל מבלתי שתציירם ומבלתי שתאמין בם ומבלתי שתבקש בהם האמת שהם ג' דברים הצריכים בשלמות האמונה האמתית, כלומר הציור ואמותו שהיא המחשבה המחזקת אותו ובהסכמה עם המציאות, הנה אז הוא קל מאד כלומר הספור ההוא בדבר שפתים דבר קל הוא ללמדו, מה שאין כן הציור החזק המאומת והנחקר כפי טבע המציאות. ולפי שעד עתה דבר בכלל בא עתה לפרט ענין דבריו והוא אומר אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה שהיא מדרגת העיון להיותך מעיין בזה המאמר ושיתאמת לך שהש"י אחד אחדות אמתית עד שלא תמצא בו הרכבת ענינים, וג"כ שא"א שיתחלק לחלקים כי זהו ג"כ כנגד הייחוד, כי המורכב עם היותו אחד כבר יהיה רבים בהתחלקו, ולכן הייחוד האמתי בו ית' יגזור העדר ההרכבה והעדר החלוקה. וכבר ביאר הרב בראש ספר המדע שאין מקום לאחדות האמתי כי אם בשלילות הגשמות, ומפני זה שתף הרב בכאן ענין הייחוד עם שלילת הגשמות, ולזה הוצרך לומר כי כמו שנמנע היותו גשם כן נמנע היותו בעל תאר עצמי, ר"ל לא לבד פנת הייחוד סותרת התארים הרבים בו ית', כי גם פנת הסתלקות הגשמות ימנע רבוי התארים, וזה הוא המורה שהתארים מרוחקים ממנו ית' מצד אחדותו ומצד שלילת גשמותו והותרו בזה השאלות ו' ט':
והנה אמר הרב דע שאין לו תאר עצמי ולא שלל התאר המקרי לפי שבהמנע התואר העצמי ממנו ית' להיותו מסולק מן הגשמות ימנע המקרי בהכרח, לפי שהמקרה הוא נשוא בגשם, ואם אינו גשם לא יהיה נושא מקרים, גם כי האומר בתארים היה אומר שהמה יתאחדו עמו ית', וזה לא יאמר במקרים כי אם בעצמי אשר שם מקום הספק באמת, ולכן זכר כאן התאר העצמי כי הוא באמת מקום המחלוקת, אמנם בפנ"ב הנמשך יבאר הרב שא"א שיתואר ית' לא בתאר עצמי ולא במקרי, והותרה עם זה שאלה ז':
וביאר הרב איך הציור השכלי לא יסבול אמונת רבוי התארים עם אמונת הייחוד, באמרו, אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים כבר אמר שהוא אחד במלתו והאמינו רבים במחשבתו, ר"ל אמנם האיש שיאמין שהוא אחד בעל תוארים הנה הוא באמת אינו מאמין אחדותו, כי האחדות ורבוי התארים הם דברים סותרים ואיך שכלו יצייר דברים סותרים זה לזה, אבל האמת הוא שהאחדות הוא במלתו משפה ולחוץ, ואינו בציורו כי שם אינו כי אם רבים כי בהיות התארים רבים האמין שהש"י רבים, ואמנם האחדות בפיו ובשפתיו אמרו אבל לא האמינו כיון שהאמין התארים, התבאר שמה שאמר הרב כבר אמר שהוא אחד במלתו ענינו שיתחייב לומר זה בהכרח, והותרה בזה שאלה ח':
והנה הביא הרב משל דומה לזה ע"ש, שאינו יורה על תוארים רדופים ודברים שכליים כ"א ג' פרצופים נמצאים חוץ לנפש ושכלם מתאחדים בו, ואמר שכן הוא האומרים בתארים הרבים עם האמונה באחדות האלוה ית', ולפי שיאמר אין הנדון דומה לראיה כי האומר בתארים רבוי לא יאמר רבוי באלהות, לז"א הרב עוד, כן מאמר האומר שהוא אחד אבל הוא בעל תוארים והוא ותאריו אחד, ר"ל כן מאמר האומר שהוא אחד אבל הוא בעל תוארים, כי בזה הוא משים רבוי באלהות וכאלו אמר בפירוש שיש אלהות רבים, וביאר הבטול באמר והוא ותאריו אחד עם הסתלק הגשמות, ופירושו אצלי הוא בתמיה יאמר ואיך אפשר שיהיה הוא ותואריו אחד עם האמנת הסתלקות הגשמות והפשיטות, כי הנה לדעת המאמין הגשמות בו ית' יוכל לומר שהוא אחד בעצמו, והוא בעל תארים רבים, כמו שיאמר על גל אבנים שהוא אחד, או על גוף אחד כולל ענינים רבים, אבל בהסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות בהש"י איך אפשר שיהיה הוא ית' אחד והתארים יהיו רבים זה לא יפול בציור השכל, ואם אינו מצוייר לא יפול שם אמונה עליו. הנה א"כ ביאר הרב שהאמונה היא ציור הדבר בהתחזקות נמרץ ומבלי השערת חלופו. האמנם כי האמונה הזאת כבר יקרה שתהיה אמתית בעצמה וכבר יקרה שתהיה כוזבת וזה לא יקרה כפי השערת האדם עצמו כי כל אחד יחשוב שאמונתו צודקת, אבל כפי השערת שאר האנשים ומשפט השכל הנקי מהתאות (צ"ל מהטעות), ועל זה אמר הרב ואם (יגיע) יהיה עם זאת האמונה שא"א חלופה ר"ל שתהיה צודקת בהכרח ושחלופה שקר וזה יהיה כפי המציאות שבהסכימו עמה יהיה בלתי אפשר חלופה ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא ולא לשער אפשרות חלופה, ולא אמר הרב על שכל המאמין עצמו, כי גם באמונה הכוזבת לא ישער המאמין חלופה, אבל אמר שהשכל האנושי משאר האנשים לא ימצא לא דחייה ולא ישער חלופה אז תהיה האמונה ההיא אמת, והותרה בזה השאלה העשירית:
ומזה יראה היות כוונתו כדברי הנרבוני שהאמונה בהיותה בגדרה כבר תהיה בנדבת (צ"ל צודקת) וכבר תהיה שקרנית, ומפני זה הזהיר הרב אל המעיין שיפשיט ממנו התאוות והמנהגים והם מנהיגי הדת, והיות האדם בתאוותיו נוטה אליה או להתלמדותו מנעוריו ושיהיה בעלי התבונה ישרה ושיתבונן בפרקי התארים ואז יתאמת לו מ"ש ר"ל שאמונת התארים עם האחדות לא יפול תחת הציור ואז יהיה ממי שיצייר ייחוד השם לא ממי שיאמר אותו בפיו מבלי ציור כמאמין ברבוי התארים אשר הוא מכת מה שנאמר בהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה י"ב ב') לפי שאומרים מה שאינם מציירים, ולפי שהדבור המיוחד לאדם במה שהוא אדם, הוא ההשגה במחשבה ועיון, לא לבד הדבור המקרי משפה לחוץ, לכן אמר הרב אבל צריך שיהיה האדם מכת מה שיצייר כו', ר"ל מצד מה שהוא אדם צריך שיהיה מכת מה שיצייר האמת ושישיגהו. ואעפ"י שלא ידבר בו, כי הדבור הוא המורה על ההשאלה ועל ההשכלה היא העקר וכ"ש אמרו בלבבכם הציור שהוא בלב, ודומו סלה אפי' שידומו ולא ידברו. ואמנם איך רבוי התארים עם אמונת הייחוד וסלוק הגשמות לא יפול בציור השכל, הרב יבאר אותו עוד בפרק נ"א, הנמשך לזה:
אמר יצחק. הגדר אשר נתן הרב כאן לאמונה אינו מחוור אצלי לפי ששם אמונה כפי המדקדקים יאמר בפנים מתחלפים. א', מלשון גידול כאשר ישא האומן את היונק (במדבר י"א י"ב) על צד תאמנה (ישעיה ס' ד') ותשאהו אומנתו (שמואל ב' ד' ד'), פסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ב ב'). ואל האומנים אחאב (מלכים ב' י' א'). ב', מלשון אמת בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב ז'), ויאמנו דבריכם (בראשית מ"ב כ'), וגם אמנה אחותי (שם כ' י"ב). ג', מלשון קיום כדוד נאמן (שמואל א' כ"ב י"ד), קריה נאמנה (ישעיה א' כ"א), בנים לא אמון בם (דברים ל"ב כ'). ד', מלשון אומנות חורש ואומן, מעשה ידי אמן (שיר השירים ז' א'), ה', הוא קנין בנפש חזק הנקרא אמונה, והאמין בה' (בראשית ט"ו ו'), ויאמינו בה' (שמות י"ד כ"א), דרך אמונה בחרתי (תהלים קי"ט ל'), עצות מרחוק אמונה אומן (ישעיה כ"ה א'). וידוע שהרב כשדבר בזה הפרק באמונה לא היה הכוונה על אחד מהשתופים הד', כי אם על הה' מהאמונה אשר היא יסוד התורה ועיקרה, וכפי מה שגדרה הרב יתחייב שיהיה ענין האמונה בענין ההשגה והידיעה בשכל, שכל אחד נתלה בציור השכלי בהתחזקותו ואמותו, שלא ישער דחיה ומקום ספק עליו. ואני לא מצאתי בכתבי הקדש שתאמר אמונה על הדבר המושג במחשבה ועיון, ושתהיה שם נרדף לידיעה או להשגה, אבל כפי הוראת הכתובים אומר אני שהאמונה כפי השתוף הזה תגזור ד' ענינים. הא', שתהיה מקובלת ולא מושגת בחקירה ועיון, אמר באברהם והאמין בה' ומרע"ה אמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי (שמות ד' א'), וכתיב וגם בך יאמינו לעולם (שם י"ט ט'), לפי שתמיד תגזור האמונה קבלת הדעת ההוא מאחד נותן ומלמד אותו, ואמר כל מצותיך אמונה (תהלים קי"ט פ"ו) ר"ל שהם מקובלות אצלו. ומזאת הבחינה תאמר אמונה על הגידול שהוא השתוף הא' אשר כרתי, לפי שהמלמד הוא האומן את המקבל במה שיאמין. ומזאת הבחינה ג"כ יאמר על הפועל אומן שהוא כמו נותן הקבלה ועושה מלאכת האמונה במקבל אותה. הענין השני שתגזור האמונה הוא שתהיה התחלתה אם בנבואה ואם בנפלאות, לא בטענה וראיות שכליות, כי אז תקרא ידיעה ומושכל או חכמה לא אמונה, אמר והיה אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שמות ד' ח') ועל הים נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שם י"ד כ"א) כי מפאת הנסים האמינו, וישעיהו אמר אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, ר"ל אודה הנסים, הענין השלישי שתגזור האמונה הוא שתהיה אמתית קיימת, ואם אינה כן לא תקרא אמונה כי אם מחשבה כוזבת או ספק, אבל אמונה לא קראה הכתוב בשום מקום אם לא הוא דעת המקובל לאדם האמתי מצד עצמו, וצדקו דברי החכם שספר הנרבוני בפירוש שהיה לועג מהדורש שדרש שהאמונה ממנה אמתית וממנה בלתי אמתית, כי ראוי היה ללעוג עליו אם היה הדרוש על מה תאמר אמונה בכתבי הקודש, והנרבוני החזיק בדברי הדורש וטען עם דברי הרב בפרק הזה, ואין ספק שאמרו הרב כן, אבל חוץ מכבוד חכמתו ותורתו של הרב המורה. כי הנה בכתבי הקדש לא יאמר שם אמונה על מה שהוא חושב, ומזאת הבחינה היה שיאמר אמונה על האמת ועל הקיום כמו שזכרתי למעלה בשתופים. ואפשר שלכן אמר דוד אמונה בחרתי (תהלים קי"ט ל') לומר שהם אמת בעצמם, ואמר (בפסוק שלפניו) דרך שקר הסר ממני או דרך אמונה בחרתי. הנה באר שהאמונה היא סותרת לשקר והפכה, ואמר באמונתך ענני בצדקתך (שם קמ"ג א'). הענין הד' שתגזור שם אמונה מהשתוף, והמובן הזה הוא שלא תאמר כי אם בפנות ודברים האלהיים, כי אף שישמע האדם ויקבל מציאות החמר הראשון ועניינו, לא יקרא זה אמונה כי אם דעת או מושכל או קבלה, אבל אמונה לא יאמר כי אם על הדעת המקובל שהיה השגתו בנבואה או על פי המופת הנסיי והוא אמתי קיים מהדברים והפנות האלהיות. אמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' (שמות ד' ל"א) ואמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ר"ל שהאמינו בנבואתו, וכן וגם בך יאמינו לעולם, בתורתך שלמדת אותם, שהיא התורה האלהית. הנה בארבעת התנאים האלה תהיה האמונה, אמונה אלהית, שהיא כפי השתוף והמובן האחרון, ואין ספק שתצטרך הציור כמ"ש הרב, אבל לא לבד עם הציור והתחזקות תהיה אמונה אם לא יתחברו אליה ארבעת התנאים האלה, והוא מה שרציתי לבאר פה: