הביא הרב הפרק הזה לומר אם היה שהשמע והראות ייוחסו גם בכתבי הקדש לו ית' בצד אחד, למה א"כ אונקלוס נשמר מהשמע ולא נשמר מהראות. וזה קשור הפרק, והיה תשובת הרב שכל שבא בענין השמע מיוחס אליו ית' אונקלוס נשמר ממנו, ופירושו בב' האופנים שפירש הרב שתוף שמיעה בפ' מ"ה שעבר, ר"ל כי פעמים יפרשהו בהגיע המאמר ההוא אליו ית' ואין ההגעה הזאת מקומית, כי אם שהשיגהו, ופעמים כשמצא בו ענין הצער (צ"ל הצעקה) יפרשהו מענין הקבול אם שקבלה כמו שמוע אשמע צעקתו ואם שלא יקבלה כמו אינני שומע, וא"כ פי' שם השמיעה בשני שתופיו הנזכר:
אמנם מה שבא מן הראיה. רצה לומר שבענין השמע באו פירושי אונקלוס תמיד באופן אחד, אבל בענין הראיה באו פירושיו באופנים מחולפים, כי פעמים יפרש וירא ה' וחזא ה', ואמר הרב שזו ראיה מבוארת שחזה שם משותף בלשון ארמי יורה על השגת השכל כמו שיורה על השגת החוש, וכבר חשב הרמב"ן להשיג עליו (בפרשת) ויגש אליו בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה, ואמר שם שאם היה ראה שם משותף ג"כ היה שמע משותף בלשון הקדש, והביא על זה פסוקים. ואני כבר כתבתי בפ' כ"ז (המתחיל) אונקלוס הגר, שאין השגתו דבר, כי הרב לא אמר שראה משותף בלשון הקדש ושלכן לא נשמר אונקלוס ממנו לשיקשה עליו מענין השמע, אבל אמר שחזה שם משותף בלשון ארמי, ולכן כשתרגמו ראה בחזה לא ישיגהו ספק בלשון ארמי כי יפרשהו המעיין על השגת השכל כמו חזה הוית (דניאל ב' ל"א), ואין כן ענין שמע שעם היותו משותף בלשון הקדש, אינו משותף כן בלשון ארמי, ולכן היה לו לאונקלוס להשמר ממנו, ולא מחזה, כי שמיעה יאמר תמיד בארמי על החושיית:
אין ספק שמלת חזא בלשון ההוא גוזרת ההשגה וידיעת הדבר המושג. ר"ל שחשש אונקלוס שיהיה ית' פועל הרעות, כי ידיעתו הדברים הוא היותו פועל אותם ולז"א קדם ה'. והרמב"ן במקום הנזכר כתב על זה שאין האמת כן אבל שתרגם חזא בכל מקום שאין שם השתכלות והתבוננות, כי אם שיראה גופם, ותרגם קדם ה' במה שיהיה השתכלות והבנה. ואני כתבתי בפרק הנזכר שאין הענין כן, כי אלו היה כדעתו יתחייב שבכל מקום יהיה על טוב ועל רע ימצא הכלל הזה אשר חשב, ואינו כן כי מצינו מקומות שיש שם התבוננות ולא תרגמו כדבריו, כי אם במקומות שיש שם עול וחמס, והוא מה שיורה שזה הוא סבתו לא דבר אחר, וכמו שכתבתי בביאור באותו פרק עיין שם. והנרבוני כתב בפ' הזה דברים חדים רעים וחטאים מאד לה' כדרכו. יעוינו משם לענות כסיל כאולתו: