וכבר זכרנו בקצת פרקי זה המאמר כי הבדל גדול יש בין ההיישרה למציאות הדבר ובין אמתת מהותו ועצמו. כבר כתבתי שבא הפרק הזה לבאר בו ענייני שמות לא זכר הרב שתופיהם בפרקים הקודמים, ולזה התחיל וכבר זכרנו בוא"ו. והנה זה דברו בפרק ל"ו בעבר, וענין המאמר הזה שיש הבדל בין המאמרים שיעשו לדעת ולהשיג מציאות הדבר, ובין מה שיעשו לדעת להשיג מהותו ועצמותו:
כי ההישרה למציאות הדבר תהיה אפי' במקריו. וזה רומז למשל הראשון שעשה הרב כאלו תאמר האיש הארוך הלבן במראהו שהם מקרים, ופעמים תהיה בפעולותיו, וזה רומז למשל השני שאמר או הוא אשר תראה סביבו המון רבה, או הוא אשר ישכון, או הוא אשר צוה בבנין ההיכל הפלוני, כי ג' המשלים האלה נכללים באחד, והוא מן הפעולות, ופעמים תהיה ההודעה ביחסים רחוקים מאד, וזה רומז למין הג' מהמשל שהביא מן החנוני א':
שאתה אלו תרצה שתודיע, יש מפרשים שזה האיש אשר אנו רוצים להודיעו מציאות המלך מזה האיקלים, כבר ידע ענייני המלך מהם (צ"ל מה הם) באיקלים אחר זולת זה האיקלים, ואינו רוצה להביא ראיה אלא על זה המלך מזה האיקלים שיכירהו. והאפודי כתב שהרב הרכיב במאמרו זה שני דרושים מתחלפים. הא', רמז באמרו אשר לא ידעהו, ר"ל אשר לא יכירהו אבל ידע מציאותו, ועליו הביא המשל הא' מהמקרים. ב', רמז באמרו והערתך על מציאותו ר"ל וזה האיש הוא אשר לא ידעו ולא הכירהו, גם לא ידע מציאותו, ועליו הביא משל הפעולות ומשל היחסים שהם להביא ראיה על מציאותו. ולי נראה שהרב לא כיון כי אם בדבר אחד, ולא כיון לתת ראיה על מציאות המלך למי שידעו באיקלים הזה ולא באיקלים אחר, אבל כוונתו לומר אחד, והוא שאנחנו אילו רצינו להודיע לאדם אחד מהאנשים אשר לא ידעהו וזה בכלל, ר"ל שלא ידע אם יש שם מלך או לא, ומי הוא זה, ולזה אמר אשר לא ידעהו כלומר בהכרה, והערתך על מציאותו ר"ל הערה לדעת ולהכיר מציאותו, אם הוא ומי הוא. והביא משליו ראשונה שתדע זה בחוש, כאלו תאמר, אם לא תדע אם המלך נמצא, הרי לך ראיה חושיית שהוא נמצא כי הוא האיש הארוך הלבן. ועוד יודיעהו לא בהשגת חושייתו ממנו, כי אם בהשגה החושיית מפעולותיו, והוא המשל הב'. ואם שיודיעהו מראיית הייחסים, והוא המשל הג', הנה א"כ שלשתם מכוונים להודיע מציאות המלך:
וכאשר לא נשכיל מהמציאנו זולתנו. אלא בשנעשהו בנגיעה תארוהו שהוא פועל, ר"ל שפועל נאמר בעצם על פועל הגשמי בכלי עם היות שכבר יאמר על הפועל הרוחני שלא יפעל בכלי גשמיי, ולכן נקרא ית' פועל לדמיון הפועל בנגיעה:
עם היות המאמר ההוא ג"כ מראה הנבואה. רוצה לומר שאמר וכל העם רואים (שמות כ' י"ח) במראה הנבואה כאלו היו שם קולות ולפידים, ולכן אמר בהם ראייה. אמנם כפי כוונתו נאמר על ההשגה כאלו יאמר וכל העם משיגים הקולות והלפידים. חומר הדבור, רוצה לומר הקול כי השתופים והלשון הם צורות הדבור:
והוא התחלת חיי ב"ח, ר"ל שנייחס לו ית' לב משתוף השכל, וג"כ להיותו התחלת הנמצאות כמו הלב התחלת החי:
והנה נמצאו קצת המלאכות. רוצה לומר שתמצא האריגה להעכביש, וקן הצפור (צ"ל וקן לצפור דרור, והכוורת לדבורים וכדומיהם):
הוא אמרם בב"ר (פרשה כ"ז) גדול כחן של נביאים שהם מדמים צורה ליוצרה. במאמר הזה ראיתי לנרבוני פי' אחד, והאפודי יפרשהו באופן שני, כי הנרבוני פי' שהנביאים מדמים את הצורה אשר בנפש הנביא, אשר היא חקוי גשמי, למלאך, ומלאך, ליוצר ית', והיה גדול כחן במה שייחסו לש"י ענין המלאך אחרי שהמלאך ייוחס לו הכנף. וייוחס לש"י הצורה האנושית, להבדיל ביניהם כהבדל החי מהמדבר, הנה א"כ אמרם מדמים את הצורה יכוונו במלאך הנבדל, ואמרם ליוצרה יכוונו לסבה הראשונה, ולכן הביאו הפסוק כאלו יאמר על האל ית' ועל דמות הכסא דמות (צורה) כמראה אדם (יחזקאל א' כ"ו). ופי' מה שאמר הרב המורה כבר ביארו כי אלו הצורות כלם אשר ישיגום הנביאים במראה הנבואה הם צורות ברואות הש"י בראם, שבראה בנפש הנביא. וכן אמר כי כל צורה מדומה, פי' בו שכל צורה שידמה הדמיון היא ברואה ונדמית. וכתב הנרבוני על זה ז"ל, כמ"ש אני שר צבא ה' עתה באתי, רצה לומר שהצורה הברואה בדמיון, שהוא חקוי גשמיי לנבדל, כי כמו המלאך שראה יהושע במראה הנבואה בהיותו ביריחו, שאמר לו אני שר צבא ה', כי אותו המלאך המחוקה בדמיון היה נברא בו לשעתו. והפי' הזה רחוק הוא אצלי מצדדים. ראשונה לפי שאין זה דרוש הפרק ועניינו, כי הוא מדבר בשמות המושאלים בכתוב לו ית' המורים על ההגשמה שהוא על צד ההישרה לשלמותו, ולא להיותו גשם, ואיך יביא לאמת זה התייחסות עניני השכל הנבדל לסבה הראשונה ית'. ומה הראייה הזאת על שאחז"ל לא היו מגשימים דבר בו ית' כי אם בהשאלה. ועוד שהכתוב שהביאו חז"ל אינו מדבר מחקוי המלאך כלל, באומר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו. ועוד שהוא פי' בצורה ברואה תמיד בדמיון, וזה לא אמרו הרב, והיה ראוי שיאמר צורה מדומה, לא ברואה. ואמנם האפודי פי' שהם מדמים את הצורה ליוצרה, שידמו הצורה הגשמית לשכל הפועל הנבדל, ובהתייחסם החמריות לנבדל, היה גדול כחן. וגם הפי' הזה רחוק כזר (צ"ל וזר) הוא מאד, כי איך יפרש ליוצרה על השכל הפועל, ואין זה כוונת הפרק לבאר איך יתייחס לנבדל צורה גשמית, כי זה יתבאר אחרי זה בפרק מ"ט (עיין בו שם) כי אם בביאור איך יוחסו השמות הגשמיים לו ית', וגם המפרש הזה פי' צורה ברואה בדמיון בדרך הנרבוני והוא דעת נפסד בדברי הרב. ומה שאחשוב אני בו הוא שהרב לא כיון לומר שהיה כחן גדול כי אם ביחסם שמות והשאלות גשמיות לסבה הראשונה אלהינו ית', והביא המאמר ההוא גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה, ר"ל שמדמים הצורה שהיא הברואה בעוה"ז ליוצרה יוצר בראשית ית'. ומאשר אמרו צורה ליוצרה דקדק הרב שהצורה ר"ל ברואה לא בדמיון, כי אם בעולם הגשמי הזה, כי אחרי שאמר ליוצרה הנה אם כן יש בכאן הצורה מצטרפת ליוצרה ר"ל הנברא מצטרף לבורא, והיה גדול כחן במה שישימו דמיון בין הנברא והבורא, וז"ש הרב כבר ביארו כי הצורות כלם אשר יראו הנביאים הם צורות ברואות, ר"ל כבר ביארו חז"ל בצרוף הזה שעשו מצורה ליוצרה, שהצורות אשר יראו הנביאים במראה הנבואה כידים ועינים ורגלים ודומיהם, אינם מעצם הבורא הקדמון, אבל הם כלם דברים נבראים במציאות ואינם ממהות הבורא ית'. ולכן אמר עוד כי כל צורה מדומה היא ברואה, ר"ל שכל צורה שיכול האדם לצייר אותה בדמיונו והיא המוגשמת היא ברואה במציאות, רמז בזה לחדוש הכלל, אשר יבאר בח"ב. ולהעיד עוד על הרב שזה דעתו, אמרו עוד וכאלו הם אומרים מה גדול מה שהצריכו הנביאים לעשותו בהיותם מורים על עצמו ית' בענינים הנבראים אשר בראם, ע"כ דקדק הלשון הזה, כי הוא המורה והמוכיח אמתת מה שפירשתי שלא דבר הרב כי אם מהבורא ית' ושהצורות הברואות הם במציאות לא בדמיון. ומ"ש עבד עובדא במוק ביחידי בלילה, פי' שר' פלוני עשה חליצה שקראו בלשונם עובדא ונישאה (צ"ל וחילצה) במוק שהוא מנעל קטן בהיות הדין לעשותו במנעל גדול, ושעשאה ביחיד בהיות הדין שיעשה אותה בעשרה, ושעשאה בלילה בהיות הדין שיעשה אותה ביום. ולהיות זה שלא כדין השיבו ר' פלוני רב גובריה דעביד כיחידאה, רצה לומר גדול כחו וגבורתו שעשה המעשה הזה כיחיד שלא כדין. ועם היות שכתב הרב בח"ג שהאל ית' לא ימשילוהו הנביאים ולא יגיע פעל הכח המדמה לכך, הנה הוא שם לפי דעתו דבר, וכאן דבר כפי דעת חז"ל באגדה, ואין א"כ בזה סתירה:
ולחסר מי שלא נראה ולא נודע לו ענינים אין היזק עליהם בזה. ר"ל כי אחרי שקיימו וקבלו חז"ל הדעת הזה, אם המתעקש יתעקש לייחס אליהם דעת נפסד בשהיו מאמינים הגשמה בו ית', ויהיה המתעקש בדעתו זה מייחס רע למי שלא ראה, והם החכמים ולא נודע (לו) עניינם, כי אינו יודע מעלתם ושלמותם, הנה אז עם המתעקש ישאר הגנאי והסכלות ואין היזק על חז"ל בזה, כי הוא הטועה לא הם: