חי שם הצומח וגו' ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד כו'. המפרשים כלם נכשלו ואין עוזר וכלם הסכימו שהיה דעת הרב שבן השונמית לא מת אחרי שנא' בו וימת כי אם שהיה חליו חזק מאד, ושלזה כיון הרב באמר בכאן שאלו אמר וימת היה סובל שהיה החולי חזק, לרמז על בן השונמית שנא' בו וימת ואמרו גם כן שדעתו היה שבן הצרפית גם כן לא מת, ושלכן רמז לזה במה שהביא ראיה מאמר לא נותרה בו נשמה (מלכים א' י"ז י"ז) שהרי כתוב בדניאל (י' י"ז) ונשמה לא נותרה (נשארה) בי, והוא בודאי לא מת. ואמרו שלכן הביא הרב מאמר האנדלוסים (חכמי שפאניא) שנתבטלה נשימתו, ר"ל מבן הצרפית אשר זכר. ואמרו המפרשים ג"כ שרמז הרב עוד בזה הפ' לענין תחיית המתים שירמוז להשכלה כי הם במיתתם קרוים חיים. וכתב הנרבוני בחידותיו לזה המקום ז"ל, שאלו אמר וימת והוא בשונמית, והפלא מאליהו הוא פנחס אם היה כהן איך טמא עצמו. ואחשוב שידע שיחייהו והעומד לחיות הוא כחי. וברוך ה' אשר נתן ביד עבדיו להמית ולהחיות, ויהיו הם קוברים איש וינוסו מפני המלחמה ועבדי ה' לעולם יחיו, כי הם אפילו במיתתן קרוים חיים כי הדעות האמתיות הנשארות קרוים חיים והנפסדות קרוים מות. ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לעת קץ כי תמלא הארץ דעה את ה', גם כי ישית חק ויזכור לעת בוא חליפתו, וכבר אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש וגו' אחשוב שאמר זה על האישים וברוך היודע עכ"ל. ומה שאמר והפלא מאליהו ותשובתו עליו הוא בדרך לעג וכמסתר פנים, ומה שאמר ויהי הם קוברים איש (מלכים ב' י"ג כ"א) רמז למה שנזכר במלכים מהאיש אשר קברו בקבר אלישע ויקם (ויעמוד) על רגליו (שם) ורצה לומר שגם כן לא חיה אותו אדם ולא קם על רגליו כלומר בפעל, אבל רמז הכתוב שעם היות בזמן ההוא כלל האנשים קוברים איש מפני המלחמה ר"ל ממיתים נפשותם בהעדר הידיעה, הנה אז עבדי השם והם החכמים לעולם יחיו, ולכן קם אלישע מקברו רמז לחיות השגתם, וכמו שפי' דעתו כי הדעות האמתיות קרויים חיים והנפסדות מות. ועוד רצה המפרש המפסיד הזה לרמוז לתחיית המתים באומר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל י"ב ב') כי תמלא הארץ דעה, ר"ל כי התחייה היא רמז לשלמות השגות נפשותיהם וזה מיוחד בשלמים, ולכן אמר ורבים, גם נתן רמז שני לתחיה באומר גם כי ישית חק ר"ל שהתחדשות האישים זה אחרי זה וביאת ההוייה התמידית אחרי ההפסד היא התחייה, וכמו שהוכיח עוד מתשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהלים ק"ד ל') ואמר שמחשבתו היא שאמרו על האישים וברוך היודע, ואל זה נטו המפרשים כלם:
ומאשר ראיתי כל המעיינים בפ' הזה הרחיבו פה האריכו לשון נגד הרב המורה, בחשבם שכיון הדברים הרעים האלה, ראיתי אני לפרש דעתו ולהראות העמים והשרים שבצדק כל אמרי פיו:
ואומר שהרב עשה שתי שתופים בחינת (צ"ל בחי) שנא' על החיים האמתיים, ושיאמר על הבריאות, ואמר שהמות נאמר גם כן על המות המוחלט והחולי החזק, ר"ל שאי זה חלי שיהיה אם ברוחות אם בליחות אם באברים כשיחיה (צ"ל כשהחולי) חזק יקרא מות, והוכיחו מאומר בנבל וימת לבו בקרבו (שמואל א' כ"ה ל"ז) שלא מת אז, לפי שאח"כ אמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות, הנה א"כ וימת לבו בקרבו, יהיה פירושו שחלה חולי חזק, ואמר הרב שלפי שמלת וימת יסבול החלי ביאר הכתוב בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, והביאור הזה שכתב הרב אינו אמר אשר לא נותרה בו נשמה כמו שחשבו המפרשים, אבל הביאור הוא, ששם ספר שקדם לו החלי, ומאשר זכר החלי שהיה לו ושבא אחריו הנטות (צ"ל המות) ידענו שנחלה ונתקרב אל ההפסד עד שמת בודאי. וז"ש ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, יורה שקדם לו חולי חזק ומת בסוף, ובזה הדרך עצמו ג"כ מצאנו בבן השונמית שהמיתה שנאמרה בו באה אחרי החלי, כמו שאמר ראשי ראשי ויאמר וגו' שאהו אל אמו (מלכים ב' ד' י"ט) ר"ל שחלה בראשו חולי חזק, ולכן אמר בהכפל הלשון ראשי, ראשי, ואמר וישב על ברכיה עד הצהרים וימת, הנה המיתה ההיא ג"כ באה אחרי זכרון החלי ומתקרב אל הרע, והוא המורה והמבאר שהיא מיתה מוחלטת. והנה הפסוקים מורים על אמתת זה, שבבן הצרפית אמר ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו (שם א' י"ז כ"א) ומלת תשב תורה שהיה מת בהחלט, כ"ש באמרו על קרבו. וכבר התאמץ הכספי ליישב הפסוק הזה ואמר שהוא מהשתוף הא' או הב' אשר זכר בשם נפש, והוא מבואר הבטול. ואמנם מ"ש הרב עוד שאלו אמר וימת היה סובל שיהיה החולי חזק, לא כיון חלילה כנגד וימת הנזכר בבן השונמית כמו שפירשו עליו, כי שם ביאור החולי קודם כמו שזכרתי, אבל אמרו על וימת הנזכר בנבל. הנה דברי הרב צעקו חוצה כי כן הוא שאמר שאלו אמר וימת היה סובל שיהיה החולי חזק וקרוב למות כנבל, יורה כי וימת אשר זכרתי הוא אשר בא בנבל, לא אשר בא בבן השונמית. ומאמר האנדלוסים שהביא הרב לא הביאו על בן השונמית, ולא כיון אליו חלילה, כי אם על נבל הנסמך בדבריו, וענין זה שהרב אמר שמיתה יאמר על כל חלי חזק, והביא מאמר האנדלוסים שאמרו על נבל שנתבטלה נשימתו, כדי להודיע שהאנדלוסים לא יפרשו מיתה על כל חולי השתוק והחנק הרחם להיות בהם בטול נשימה, וידמו למות המוחלט, הנה א"כ בבן הצרפית לא ספק הרב ולא בבן השונמית, ולא ג"כ האנדלוסים למה שמצאו בהם זכרון החלי קודם, ומה שנא' בדניאל שלא נותרה (צ"ל נשארה) בו נשמה, לא קדם לו זכרון חולי, ולכן לא יפורש בהחלט, ולמה יכחיש הרב פשוטי הכתובים האלה בעניני נס התחייה הזאת, מיתר הנסים שבאו בתורה. ומה שאמר הנרבוני איך נטמא אליהו בהיותו פנחס למתים, לא היתה ההקדמה מקובלת היותו פנחס, ואף שנודה בה, אשאלהו ואיך נטמא בהריגת זמרי וכזבי. והוא הוא פנחס הכהן, ואליהו למה העלה עולות בהר הכרמל, והוא עבר על תורה. אבל הם דברים יעשו חותם לצורך שעה ולתכלית העבודה האלהית. ומה שאמרו חז"ל שהביא בן כספי שאלו לר' יהושע בן הצרפית מהו שיטמא. וכן לר' אליעזר בן השונמית מהו שיטמא. והשיב כל אחד מהם מת מטמא חי אינו מטמא, ולא כיוונו השלמים האלה חלילה שלא מתו בני הצרפית והשונמית ושתמיד היו חיים כמו שחשב המפרש כספי ברשעתו, כי הם לא שאלו אם היו מטמאים בהיותם מתים, כי אם שאחרי שהחיו אותם הנביאים האם היו מטמאים כדרך החיים שכבר מתו שעצמותיהם מטמאים. והיתה תשובתם שאין ראוי לדון אותם כפי מה שהיו בזמן המיתה, כי אם כפי מה שהיו אחרי הנס, ולכן בהיותם כבר בחיים לא היו מטמאים. הנה זהו הנראה אלי בזה הענין להצדיק דברי הרב:
וכבר ביאר כי הטוב הוא החיים. אחשוב שאמר הרב זה לפי שיראה מהכתוב שאמר שני דברים החיים והטוב כמו שאמר את החיים ואת הטוב (דברים ל' ט"ו) ואחרי היות הטוב כמפורסמות יורה שהחיים הם הגשמיים לא השכליים. גם מצאנו מאותו מקום שאמר הכתוב למען תחיון (שם ה' ל') שנאמר על החיים הגשמיים, הנה להתיר זה אמר הרב שעם היות שאמר את החיים ואת הטוב לא היו שני דברים, כי אם אחד, כאלו אמר את החיים שהוא הטוב האמתיי, והוכיחו מאשר אמר אחריו ובחרת בחיים ולא זכר דבר מהטוב, יורה שדבר אחד הם, ושהחיים הם השכלים שהוא העיקר, וכן פירש למען תחיון על ההשגה בדרך חכמינו ז"ל שדרשו באומר למען ייטב לך:
ולהתפשט זאת ההשאלה בלשון אמרו ז"ל צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים. לא כיון הרב חלילה לרמוז דבר על תחיית המתים, כי הוא דבר פשוט ונאמן אצלו כפשוטו, וכמו שכתב באגרת שעשה על זה, ואיך יפרש ורבים מישני אדמת עפר יקיצו על ההשגה, אחרי שאמר אחריו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, אבל כיון הרב לענין מעשה בראשית והוא עץ החיים, ואומר שם ואכל וחי לעולם, ורמז על החיות שבאו בדברי יחזקאל שהם הגלגלים. ונקראו כלם כן להיותם חיים משכילים תמיד: