נפש שם משותף. הביא הרב בשתוף נפש ה' אופנים. הא', הוא שיאמר על הנפש החיונית. ב', שיאמר על הדם, והנה הביא השתוף הב' הזה כדי להסיר ספק כי הדם הוא הנפש (דברים י"ב כ"ג) והביא ולא תאכל הנפש עם הבשר (שם) ונראה לומר שפסוק כי הדם הוא הנפש חשש הרב אולי יפורש כי בדם הוא הנפש, וכמה שאמר כי נפש הבשר בדם הוא (ויקרא י"ז י"א) ולא ימשך מזה היות הנפש נקרא דם, ולזה הביא פסוק ולא תאכל הנפש עם הבשר, שאכילה אי אפשר שתחול בנפש אם לא שנא' שקרא הנפש דם, שהזהיר אכילתו. והשתוף הג', הוא שיאמר נפש על הכח הדברי ואמר הרב בו צורת האדם, כמו שהביא חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת (ירמיה ל"ח ט"ז) ומאשר זכר בה עשייה ויחסה אל הנבדל, יורה שהוא הכח הנברא באדם. ובזה הורה הרב שהיה דעתו במהות הנפש האנושי כדעת אלכסנדר שהיא הכנה לבד לקבל המושכלות, והיא זולת הדבר הנשאר אחרי המות, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א' כ"ה כ"ט) שהיא רמז להשארות הנפשיי. אמנם דעת תמסתיוס הוא (זולת) זה כשצורת האדם היא עצם שכלי מוכן להשכיל ודעת מורכב משניהם כמו שתראה במאמר הב' מס' הנפש. ולא מצאנו לרב המורה דברים בדרוש הזה כי אם בזה הפרק ובפרק ע' בשתוף רכב:
ואם תשאל ולמה לא עשה בשתוף רוח חלוף השתופים האלה כשיאמר על הצורה האנושית, ושיאמר עוד על הנשאר אחר המות. תהיה התשובה שנפש הזה יכול הרב לפרשו על ההכנה ועל השכל הנקנה, אבל רוח לא היה אפשר לפרשו על הכח וההכנה, כי אם על הדבר הנמצא בפועל, ולזה הביא בנפש שתוף ההכנה, ולא הביא ברוח. והשתוף הה' שעשה בשם נפש הוא שתאמין על הרצון כמו שהוכיחו מהפסוקים. והנה מהשתופים האלה לקצתם נצטרך הרב לבאר סודות הנפש ומהותה, וקצתם והוא האחרון לבאר שם נפש שבא באל ית' כמו שזכרו שנאמר על הרצון. ולא תשים לבך לדברי המפרשים שאמרו שהרצון בדברי הרב יאמר על האמצעיים המשפיעים, כי תוהו המה שוא ודבר כזב ולא כיוון הרב לזה ולא עלה על לבו: