הנה כבר ביארתי שהפרק הזה הביאו הרב לבאר ראה והביט וחזה, להסיר הספק שיקרה למה שפירש ותמונת ה' יביט בהשגה שכלית, ולכן אמר כאן שהן מלות נופלות על ראות העין, והושאלו להשגת השכל, וא"כ מה שאמר ותמונת ה' יביט, יהיה השגה והבטה שכלית ולא חושיית. והנה אמר הרב שזה בראה מפורסם בהמון, לפי שבלשון ראיה באו פסוקים יורו הוראות מבוארות שיאמר על החוש ועל השכל, כמאמר וירא והנה באר בשדה (בראשית כ"ט ב') הוא ראות עין, ואמר ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א' ט"ז) מצד שיוחס ללב, ואשר אמר חכמה ודעת יודע באמת שהיא ראיה שכלית, כי החוש לא יראה כי אם המראות, לא החכמה והדעת, שהם מושגי השכל, ולכן אמר שזה מפורסם בהמון. אמנם בהביט וחזה, לא באו עליו הפסוקים כ"כ מבוארים שיהיה מפורסם בהמון כראיה, והעיר בזה, ותרא האשה הנזכר במעשה בראשית, ואם לא זכרו:
ולפי זאת ההשאלה כו'. כ' האפודי, שבכל מקום שאמר הרב ולפי זאת ההשאלה, אינו דומה מכל צד לשתוף שזכר, וכן בכאן אינו דומה הראיה הנאמרת בבורא ית' שהיא ראיה אלהית, לנאמרת בבני אדם שהיא שכלי. ולדעתי אין זה מחוייב, כי הרב יביא השתופים ויכריחם מהכתובים, לייחס הנאמרים בבורא ית' ובדברים נבדלים שתוף אחד להם, וא"א מבלתי שיאמר, ולפי זאת ההשאלה נאמרת בו ית', וכבר ידענו בכלל, שהדברים הנאמרים בבני אדם אינם שווים בהסכמה עם הנאמרים בו ית':
באמרו ראיתי את ה' כו'. הנה הרב יביא בזה ה' פסוקים, ואין ראוי שנחשוב שבאו כלם לענין אחד. ואדמה שהרב עשה חלוקה בראיה הנאמרת בדברים אלהיים, שיש ממנה ראיה מהנבראים אל הבורא, ומזה המין הביא וירא אלהים כי טוב, עוד עשה חלוקה אחרת והיא שבהיות הרואה הוא האדם, ראיה ממנה שיהיה ראיה השגה אמתית קיימת כמו שהביא ראיתי את ה', וירא אליו ה', שהיא השגה נבואיית אמתית, וממנה שיהיה מחשבה בטלה או כוזבת, ולזה הביא הראיני נא את כבודך שלדעתו משה רבינו בקש להשיג מהות הבורא ולא השיגו והיא א"כ ראיה בטלה. והביא עוד ויראו את אלהי ישראל שהיא השגה משובשת כמו שיזכור בפרק נמשך לזה. והנה הודיע הרב שכלם הם השגה שכלית, בין שתהיה אמתית, או בטלה או משובשת, ולכן אמר. כל זה השגה שכלית, והנה הביא ראיה על שכן הוא האמת ושאין אחד מהם ראיה חושיית, באמרו כי לא ישיגו העינים רק גוף, ומצד אחד מן הצדדים, ר"ל שחוש הראות לא ישיג כי אם מקרי הגוף כמו לובן ושחרות לא שאר המקרים כחום וקור וזולתם, וזה אמר על הראיה הנאמרת מהאדם לבורא. עוד אמר הרב והוא ית' לא ישיג בכלי, ואמר זה על הראיה שהיא מן הבורא לנבראים שהם שני החלוקות הראשונות שזכרתי:
אמרו חז"ל שבו עוד זה הענין, ר"ל שעם היות שפשט הכתוב יורה שוהביטו אחרי משה היא ראייה חושיית, הנה חכמינו על צד הדרש שמוהו בהבטה מחשבית שהיו מדקדקים בפעולותיו ומסתכלים בהם. ומזה הענין אמרו הבט נא השמים הנה אמר הרב בזה, ומזה הענין ולא הביאו עם שאר הפסוקים, לפי שהוא במראה הנבואה, ושאר הפסוקים הם כפי המחשבה והדמיון, ויהיה לפי זה פי' וספור הכוכבים שידע כחותיהם המשפיעות בזה העולם השפל, כדי שיכיר היותו עקר בטבעו ושתולדתו נסי:
מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט, והביט אל עמל לא תוכל. הביא הרב הפסוקים שהם מהאדם לבורא, והם מהביט אל האלהים (שמות ג' ו') ותמונת ה' יביט (במדבר י"ב ח'), אחר זה הביא ההבטה שהיא מהבורא לנבראים באמר והביט אל עמל לא תוכל (חבקוק א' י"ג) והוא הסדר שהביא בראיה:
והושאל להשגת הלב כו'. הנה הרב מצא לשון ראיה מהבורא לנבראים ומהנבראים לבורא, וכן מצאו בלשון הבטה, אבל בלשון חזייה מצאו באדם ולא מצאו בבורא ית', ולכן הביא בו לשון נבואה כי שם מחזה וחזיון בעצם וראשונה נאמר על הנבואה ועל (מסוגיא) [צ"ל סוגיה[ שהיא המראה, כמו שיתבאר בפרקי הנבואה (מחלק שני פרק מ"א מ"ב מ"ג):
ועל זאת ההשאלה כו' ודעהו. כונת הרב שהחזיה הנאמרת בפסוק הזה, מאחר שאינה חושיית, והיא מפעולת השכל יהיה שתופה מהשכלית, אבל להיות השגת האצילים השגה משובשת, אמר הרב ודעהו, ר"ל ודע והבן חזיית האצילים, אם היא מראה נבואה או שכלית או דמיונית, משובשת. ויהיה ידיעת זה בפרק ה' הנמשך שהביאו לבאר זה. וכן כתב הנרבוני ז"ל כי ההשגה המסופרת עליהם בזה המאמר, היא השגה שכלית, מסכים למה שאמרתי. והאפוד הקשה למה לא אמר הרב למעלה כשהביא פסוק ויראו את אלהי ישראל על זאת ההשאלה וכו' כמו שהביאו על פסוק ויחזו את האלהים, והשיב כי מצד שסמך ויאכלו וישתו, לאמר ויחזו את האלהים, שיורה על היות ההשגה משובשת, לכן אמר בזה ועל זאת ההשאלה ולא אמרו על ויראו את אלהי ישראל שרצונו שהשיגו מציאות עלה הראשונה בלי טעות. וראיתי בפירוש הכספי יסכים לזה, שכתב שאמרו ויראו את אלהי ישראל היתה השגה משובחת, ואמרו ויחזו את האלהים היא השגה משובשת, ולכן אמר בה ויאכלו וישתו. ואני אחשוב שקרה זה לחכמים המפרשים האלה למעוט ההבנה בדברי הרב אם בפרק הה' הנמשך כמו שזכר בפירושו, ושם אוכיח ששבוש האצילים וטעותם בא בפסוק ויראו את אלהי ישראל, ובאמרו ויחזו את האלהים, אינה ההשגה המשובשת שזכר הרב, וגם דברי הפרק הזה לא הביטו, כי כוונת הרב בשתופים הוא להוכיח שמושיהם מהכתובים, ואחר יאמר שכפי ההשאלה אחד מהם יהיה מה שבא ממנו בחק הבורא, והנה בענין הבטה הוכיח מהכתובים שיאמר על ההשקפה השכלית, מאמרו לא הביט און ביעקב, והביטו אחרי משה, הבט נא השמימה. ואחרי שביאר דרושו אמר ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון הבטה שבאה בבורא, ושם הביא כל הפסוקים שמזה השתוף יבואו בו ית', ובזה האופן עצמו עשאו בשתוף ראה והביט, הפסוקים הנאמרים באל ית' והביא ויראו את אלהי ישראל בתוכם. אמנם בחזה נהג בזה הדרך בעצמו ואין ביניהם חלוק כלל, כי הוא ביאר שמה, הושאל להשגת הלב, והוכיח השתוף ההוא מהפסוקים שהביא, אשר חזה על יהודה וירושלים (ישעי' א' א'), היה דבר ה' במחזה (בראשית ט"ו א'), והפסוקים האלה אינם הנאמרים בחק הבורא אבל הם חזייה, נאמר בה בישעיהו במה שחזה על יהודה וירושלים, ובאברם במחזה שלו, ואחרי שהרב הוכיח שתופו שזכר מהפסוקים האלה, אמר כמנהגו שעל זאת ההשאלה יהיה החזייה הנאמרת בחק הבורא, והביא ויחזו את האלהים. וא"כ אין בזה הקושיא שהקשו למפרשים, כי איך יאמרו שהיה לרב להביא ויחזו את האלהים עם שאר הפסוקים שקדם. כי הם בחזייה המיוחסת לאדם, ואינה נוגעת בבורא ית', ואינו הוא החוזה, ואינו ג"כ הדבר אשר חזו, והפסוק אשר הביא הרב מחק הבורא ית', אין לו להביאו עם הראיות שיביא לשתופים, ואין כן ויראו את אלהי ישראל כי לא הביאו עם הראות (האדם) אבל הביאו עם הדברים הנאמרים בחק הבורא. ראה דברי הרב בעיון הישר ותראה שאינו כדברי המפרשים ושהוא כמו שאמרתי, והתבאר מזה שהשמות האלה יאמרו בהשאלה, והם א"כ שמות מושאלים כמו שיאמר הרב: