לב הוא האבר שבו התחלת חי כל בעל לב. אמר הרב כל בעל לב, לפי שזכר הפילוסוף בספר הנפש הקצר, שיש מהבעלי חיים שאין להם לב והחיות מתפשט בהם בכל הגוף, כמו בנחשים והעקרבים, ולזה התנה כל בעל לב. וראוי שנדע בדברי זה הפ' י' דברים. הא', מה ראה הרב להביא ההשאלה שיאמר לב על אמצע כל דבר והוא אינו צריך לעניינו. ב', שאתה תראה שהביא הרב בכאן ששה שתופים לשם לב שיאמר על הלב הגשמי ועל אמצע כל דבר, ועל המחשבה, ועל העצה, ועל הרצון, ועל השכל, ולא נשתמש הרב בדברים האלהיים כי אם משני השתופים שיאמר על הרצון ועל השכל, אבל שיאמר על אמצע כל הדבר ומחשבה ועצה לא היו השתופים השלשה ההם צריכים בעניניו ולמה הביאם. ג', במה שהתעסק הרב לבאר מלת נחרפת ופי' פסוק לא יחרף לבבי מימי (איוב כ"ז ו'), והוא דבר בלתי צריך אליו בעניניו. ד', במה שהביא להוכיח שיאמר לבעל העצה פסוק ונתתי לכם רועים כלבי (ירמיה ג' ט"ו), ובפסוק ההוא נאמר בו ית', והיה לו לעזבו למטה באמרו וכבר הושאל לו ית'. ולזה העיר האפודי. ה', מה ראה הרב להביא שתוף העצה מלבד שתוף הרצון, כי הוא אינו צריך אליו, והפסוקים לא יוכיחו על העצה, כי אמרו לב אחד להמליך את דוד (ד"ה א' י"ב ל"ח) ענינו חסרונם במחשבה לחשוב במה שיצטרכו אליו, או בחסרון הרצון שלא ירצו דבר ידוע ומוגבל וימותו, במה שלא ידעו מה ירצו לעשות, וכן לא יחרף לבבי מימי, פירושו שלא ירצה דבר שיתחרט מעשותו, ואם כן תמיד יאמר לב על המחשבה ועל הרצון ועל השכל ולא על העצה. ו', בשתוף האחרון שיאמר לבעל השכל הביא ראיות איש נבוב ילבב (איוב י"א י"ב) לב חכם לימינו (קהלת י' ב') ואמר שיאמר על השם באותו אופן, ולא הביא פסוק לב שיאמר בו ית' על השכל ולמה לא הביא על זה פסוקים. ז', שאחריו אמר וכן והשבות אל לבבך (דברים ד' ל"ט) ולא ישיב אל לבו (ישעיה מ"ד י"ט) ולא נתן לכם ה' לב לדעת (דברים כ"ט ג') והפסוקים האלה שנזכר בהם לב, לא יתייחס בהם הלב אל הש"י, ולמה הביאם במקום הזה, בהיותו בלתי צריך להוכיח שיאמר באדם לב על השכל שכבר הוכיחו ולא על הש"י כי לא יוחס הלב בהם לו ית'. ח', למה בתוך הפסוקים ההם הביא אתה הראת לדעת (שם ד' ל"ה) ובפסוק ההוא לא בא שם לב ומה לו בענין הזה. ט', במה שפי' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (שם ו' ה') על כחות הלב, ולמה לא פי' מענין השכל או מענין הרצון לבד, ומה לו לפרש הפסוק ההוא, והוא לא נאמר על הש"י, כי אם על האדם. ואין לנו לומר שראה הרב לומר בכל כחות נפשך, לפי הדרש שהם שתי לבבות, כי הכתוב אינו יוצא מפי הפשט שאמר בכל לבבך בלשון יחיד. היו"ד, באמרו בכל כחות לבך, כלומר כחות הגוף כלם, כי התחלת הכל מן הלב, והענין שתשים תכלית פעולותיך כלם השגתו, ומזה המאמר פעם יראה שיפרש בכל לבבך על הכחות כמ"ש בכל כחות לבך, ופעם יראה שיפרשהו כפי ההנחה הראשונה הגשמית כמ"ש כלומר כחות הגוף, ופעם יפרשהו על השכל כאומר שתשים תכלית פעולותיך כלם השגתו, וראוי שנדע באי זה מהשתופים יכניסהו הרב כפי האמת. והנה כל המפרשים לא העירו על הדברים האלה אשר העירותי. והנראה אלי בהתרתן הוא, שהרב רצה להביא הפרק הזה לפרש דברים ממעשה בראשית והוא ויתעצב אל לבו, ויאמר ה' אל לבו, שויתעצב אל לבו, הוא נאמר על הרצון כמו שהביא בפרק כ"ט שעבר, ויהיה ויאמר ה' אל לבו נאמר אם על הרצון ואם על השכל, והציור המושג אצלו ית'. ומאשר מצא הרב פסוק ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך שייחס האהבה אליו בכל הלב, גזר שאין ראוי שיפורש הלב ההוא על הגשמי אחרי היותו נושא האהבה האלהית, והאלו (צ"ל ובא לו) עם היות הלב ההוא מהמצעה (צ"ל באמצע) ה"ה מחובר ומדובק לו ית' ולאהבתו. וכדי לפרש שני העניינים האלה ממעשה בראשית, ומואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, הוצרך הרב לומר שהלב מלבד הנחתו הראשונה יאמר על ה' עניינים, אם על אמצע כל דבר, ואם על המחשבה, ואם על העצה ועל הרצון ועל השכל. ואמר זה כדי לפרש בכל לבבך על כל השתופים האלה, יצוה הכתוב שנאהב את השם במחשבתנו שתהיה תמיד לעבדו, וג"כ בעצתנו שלא תהיה להרע ולחטוא, כי אם להטיב ולעבדו, וברצוננו שנרצה תמיד הדברים המותרים ולא האסורים, וכן בהשכלה:
ואחרי הקדמת כוונתו. אפרש הדברים ואתיר השאלות, הנה הביא הרב כאן שיאמר לב על אמצע הדבר, לפי שהעצה והמחשבה השלימה היא תמיד באמצע הדברים, ולפי שבדברים המעשיים תמצא ראשונה המחשבה, ואח"כ הרצון בבחירת עשייתו זכר כלם, ואחריהם הביא שתוף השכל והוצרכו כלם כדי לפרש פסוק ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כמו שאמרתי והותרו עם זה השאלות א' ב'. והביא הרב בענין המחשבה לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו (מלכים ב' ה' כ"ו) והוא משאר (צ"ל משאלת) אלישע לגחזי כאשר הלך אחרי נעמן לשאל ממנו. ויהיה פירוש הכתוב לדעת הרב בתמיה כאילו אמר הנביא התחשוב גחזי שכאשר הלכת אתה אחרי נעמן לא הלך לבי ומחשבתי אחריך. ולא הייתי במחשבתי שם עמך כאשר הפך איש מעל המרכבה. והנה הביא הרב ג"כ שתוף עצה עם היות אפשר לפרש הפסוקים שהביא על הרצון או על השכל, לפי שכפי מה שזכרתי בדברים המעשיים אחרי המחשבה תמצא העצה והרצון. וגם כדי לכללה בפסוק בכל לבבך. וגם שראה הרב הפסוקים יוכיחו שיכוונו בעצה, מאמר ואוילים בחסר לב ימותו, למה שאויל הוא נעדר העצה ואינו נעדר הרצון, גם לא יאמר על נעדר השכל. וכן לא יחרף לבבי מימי ראה הרב לפרשו על העצה מפאת ראש הפסוק שאמר בצדקתי החזקתי ולא ארפה קודם לא יחרף לבבי מימי, כי צדקתי הוא דומה ללבבי, שנא' על העצה הצודקת, ולזה אמר הרב כי ראש הדברים בצדקתי החזקתי שהיא הוכחה מהתחלת הפסוקים. ולפי שלא יקשה לפירושו אמרו יחרף כאלו היא מורה על הפעלות גשמיי, לז"א ומענין יחרף אצלי וכו'. ואחרי זה הביא הרב שתוף אחר מהרצון, והביא ונתתי לכם רועים כלבי, ואין אצלי בזה טענה כי אם שהרב לא השגיח בפסוק שהביא שהיה מיוחס להש"י. ואחריו הביא השתוף האחרון מענין השכל:
והנה לא הביא הרב על זה השתוף פסוקים מהאל ית' לפי שיסמוך לזה הפסוקים שזכר בענין הרצון כאשר בלבבי ובנפשי יעשה (שמואל א' ב' ל"ה) והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א' ט' ג') כי הלב הנזכר שם נאמר על השכל, ולזה אמר הרב ולפי זה הענין הושאל לשם בכל מקום ר"ל שהוא מורה על השגת השכל אלא הזר שהוא מורה על הרצון, כלומר שכל הפסוקים שהביא נאמרים על השכל, אלא פסוק הזר שזכר בפרק כ"ט והוא ויתעצב אל לבו שהוא נאמר על הרצון, ושאר הפסוקים כלם יאמרו על השכל ושזהו המכוון בזר שאמר ולפי שהוא נסמך על הפסוקים שזכר לא הביאם הרב עוד:
ואמנם מה שאמר הרב עוד וכן והשבות אל לבבך, הוא הקדמה לפי' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, אמר שעם היות שבפסוק נאמר שם לב על השכל כמו שהביא והשבות אל לבבך, ולא ישיב אל לבו (ישעיה מ"ד י"ט) והוכיח ששם נאמר על השכל מאחר שהוא ע"ד ולא נתן לכם לב לדעת שהוא נאמר על השכל אחרי שסמך הלב למלת לדעת, ולפי שהפסוק שהביא הרב ולא נתן לכם ה' לב לדעת, יפרשהו הרב בתמיה, באמרו וכי לא נתן ה' לכם לב מוכן לידיעה ולמה לא תדע. והוכיח הרב שזה באמת פי' הפסוק האמתי שיאמר בתמיה במ"ש עוד כמו אתה הראת לדעת ולא הביא הפסוק הזה לפרש בו שם לב כי אם להוכיח שנתן הש"י לישראל הכנת ידיעה, וממנו יראה שבתמיה אמר ולא נתן לכם ה' לב לדעת. אבל עם היות שלב בפסוקים האלו כלם נאמר על השכל הנה במ"ש ית' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, אין ראוי שיפורש לבד על השכל כי אם בכל כחות הלב, רצונו לומר כל השתופים שזכר בלב, מחשבה ועצה ורצון ושכל, ולזה אמר הרב אמנם מאמר ואהבת ה' להעיר שאין פירוש הפסוק הזה כפסוקים הקודמים. ולפי שהעצה והמחשבה יוחסו אל המדמה אשר מושבו במוח, לכן אמר הרב כלומר כחות הגוף, ר"ל אם תאמר למה יוחס המחשבה והעצה והשכל והרצון, ללב, בהיות מושבם במוח. דע שהם יוחסו לגוף בכלל, אבל נקראו לב לפי שהתחלת כל הדברים מן הלב. ולבאר איך יצדק אהבה להש"י במחשבה ובעצה וברצון ובהשכל, אמר הרב והענין שתשים תכלית פעולותיך כלם השגתו, ר"ל שהכחות כלם הם הכנה לשכל והוא תכלית הכחות והשלמיות כלם. עיין במה שאמרתי בזה והותרו עמו השאלות כלם כל אחת במקומה: