הנה אבאר לך. כבר זכרתי צורך הפרק הזה שהביאו הרב לבאר כמה צריך האדם להרחיק ההגשמה מהאלוה ית' אחרי היותו עון יותר פלילי מהע"ז, וכאלו הוא תשלום פרק ל"ד ול"ה הקודמים. ולפי שהיה רצון הרב לבאר ענין הכעס הנאמרת בש"י, הקדים לומר שבדברו בתארים יבאר על אי זה צד יאמר שהש"י ירצהו הדבר הפלוני או יכעיסהו ויקציפהו, ר"ל שהחכמה היא הנרצית אצלו והסכלות יקציפהו ויכעיסהו כמו שיבא בפ' נ"ד. ואמר עוד אשר בענין ההוא יאמר באישים מבני אדם, ירצה שלהיות החכמה נרצית אצלו ית' והסכלות נתעב ונאלח לפניו היה שיאמר בעבור אותו ענין שהשם רצה בקצת אנשים, והם אוהבי החכמה, או כעס עליהם והם המרוחקים ממנה. ועזב הדרוש הזה שאינו מענין הפ' ובא להודיע הנכסף הנה, והוא שבכל ספרי הקדש לא תמצא חרון אף ולא לשון כעס וקנאה בהש"י אלא בע"ז בלבד, והקושי במאמר הזה מבואר מאד והעירו עליו המפרשים כלם והוא שמצאנו חרון אף שלא בא על ע"ז אם במשה אמר ויחר אף ה' במשה (שמות ד' י"ד), ואם (באהרן ובמרים) ויחר אף ה' בם וילך, ואמר וחרה אפי (שמות כ"ב כ"ג) והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. ובאיוב (מ"ב ז') אמר חרה אפי בך ובשני רעיך. וכבר השתדל ן' כספי והביא האפודי לייחס אל המאמרים האלה שמץ ע"ז בהיותם נבנים על דעות נפסדות נתלים בו יתברך, ודבריו בזה הבל המה מעשה תעתועים, וקצתם לקוחים מדברי הנרבוני שחשב ג"כ להשיב לזה באומר שאהרן ומרים לא הבדילו בין הנבואה המושכלת אל המדומה, כלומר נבואת משה שלא ישתמש בה דמיון כי אם שכל לבד ונבואתם שהיתה על ידי דמיון, וכן היה טעות חברי איוב בחשבם השם יפעל בלי אמצעיים, ובאלו אמר זה החכם הנרבוני שהיה זה שמץ ע"ז, והבל הביא גם הוא בזה וגם לא השיב לשאר הפסוקים אשר העירותי. והנראה אלי בזה הוא שהרב לא אמר שלא נמצא חרון אף כי אם בע"ז, אבל אמר שלא תמצא חרון אף ולא לשון כעס וקנאה בהש"י כי אם בע"ז. וכוונת מאמרו שהכעס המיוחס בכתוב פעמים יתייחס אליו ית' לבד שיהיה החרון והכעס בו, ופעמים יהיה התלותו ויחסו למקבלים, והנה הפסוקים אשר זכרתי בכלם יהיה החרון אף במקבלים לא בו יתברך, כי במשה אמר ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, חרה אפי בך, וחרה אפי בכם, בכלם יהיה החרון אף תלוי בהם לא בו ית', ומהמין הזה לא דבר הרב לפי שהחרון אף בהיותו סמוך ומחובר למקבלים אין ספק שיובן על העונש והמכה אשר תבא עליהם, ולכן לא חשש למין הזה, אבל אמר שלא תמצא חרון אף כעס או קנאה בו ית', כלומר מיוחס אליו ומתחבר בו, כי אם בענין ע"ז כמו שהביא כי אל קנא (דברים ו' ט"ו), פן יחרה אף ה' אלהיך (שם ו' ט"ו), להכעיסו במעשי ידיכם (שם ל"א כ"ט), מכעס בניו ובנותיו (שם ל"ב י"ט), הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם (שם ל"ב כ"א), כי אש קדחה באפי (שם שם כ"ב), הכעיסוני בפסיליהם (ירמיה ח' י"ט), כלם מורים כעס והפעולות בו ית' בלתי מתייחס למקבלים כי אם בו, ועם היות שבענין הע"ז ג"כ יבא לשון כעס תלוי ומתייחס למקבלים כמו שהביא וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים (דברים י"א י"ז), הנה זה מורה על העונש כמו שיוכיח עליו הכתוב, ולא יתהפך שכל מקום שיהיה חרון אף תלוי במקבלים יהיה בענין ע"ז, ולא אמר הרב כן, כי אם שכל חרון אף שנתלה בו ית' הוא בע"ז ולא בשאר (א"כ ספק משאר הפסוקים) כמו שחשבו המפרשים:
ואמנם עשו ספרי הנבואה זה החזוק, המאמר הזה מהרב הוא אשר כתב יותר בביאור בפרק כ"ח ח"ג כמ"ש שם שיש מן האמונות האמתיות, כאמונת הייחוד וקדמות השם ושאינו גוף, ומהם ההכרחיות להסיר העול ולקנות מדות טובות באמונה שהש"י יחר אפו על מי שיעשוק, כמ"ש וחרה אפי והרגתי. הנה כיון הרב בזה שכפי האמת הש"י לא יתפעל ולא יכעס ולא יחרה אפו, אבל ספרי הקדש ייחסו זה אליו כדי להפחיד השומעים מענשו, ולרמוז לזה אמר כאן, ואמנם עשו ספרי הנבואה זה החזוק הגדול, כלומר שספרי הנבואה ייחסו אליו ית' ההתפעליות האלה, לא להיותו מתפעל בהם כ"א ללכתי (צ"ל לתת) החזוק. וכתב ע"ז הנרבוני החזוק הגדול כי הסכימו ע"ז תכלית משובח, ירצה למה שזכרתי שכתב הרב באותו פרק כ"ח ח"ג שזו היא אמונה הכרחית כדי להסיר העול ולקנות מדות טובות:
כי מי שיאמין ראובן עומד בעת אשר היה בו יושב. עכשיו עושה הרב (שש) חלוקות. (שתים) מעולם השכל, ושתים מהעולם האמצעי, ושתים מהעולם השפל:
הסכלות והכפירה. הרב פי' מה היא כפירה ומה היא סכלות, ואמר שכפירה היא האמנת הדבר בחלוף מה שהוא עליו, והסכלות הוא סכלות מה שאפשר ידיעתו:
שאין סכלות מי שסכל מדת מחודד האצטוונה. ר"ל שלא ידע המחודד מהאוצטונה אי זה שיעור היא ממנה (מהאצטוונה) אשר היא שוה בכל צדדיה כרוחב תושבת המחודד ושיעור גובה האיצטוונה כגובה המחודד, וזה הסכל סכל אי זה שיעור הוא המחודד מהאיצטוונה השלמה, ולכן אמר אחר זה מחודד האיצטוונה חציה ר"ל שחשב שהמחודד הוא חצי האיצטוונה השלמה, וזה שקר כי אין המחודד חצי האיצטוונה השלימה אלא כמו השליש (נשצ"ל אלא שליש):
ואתה יודע כי כל מי שעובד ע"ז כו'. המאמר הזה ירצה שהוא סותר למה שכתב הרב במקומות רבים מזה הספר, שאמר שהראשונים לא היה עובר עיונם מהגלגל ולא היו משערים דבר מעולם השכל, ופה אמר שכל עובדי ע"ז מודים במציאות הסבה הראשונה הנבדלת, והספק הזה התעורר אליו בן כספי, והשיב שלא דבר הרב כאן מהעובדים לשמש ולירח ולכל צבא השמים כדור אנוש ובני הכשדיים, כי לא יאמר הרב עליהם מי לא ייראך מלך הגוים (ירמיה י' ז'), ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א' י"א), אבל כיון הרב לומר מהאנשים אשר היו עובדים הטלסמאות העשויות לככבים ולגלגלים, שהם מאמינים מציאות השכלים הנפרדים והסבה הראשונה, ועם זה היו עושים טלסמאות לעזר ולהועיל בעבדם אותם, וחשב שזה היה ענין אנשי ארץ כנען, וכמו שהאריך בזה החכם המפרש הנזכר. ואני אחשוב שאין בדברי הרב סתירה ושלא כיון למה שחשב, לפי שמאמר הרב כלל הסכל עובד ע"ז לא יעבדה מפני שיחשוב כי אין אלוה בלעדיה, ור"ל בע"ז הצורה אשר עשוה העובדים, ואמר הרב שלא חשב אחד מהם הצורה ההיא עצמה שעשה היא אשר בראה שמים וארץ והיא תנהיגם, אבל יעבדו אותה הצורה הנעשית בידיהם על צד שהיא דמות דבר עליון, יהיה אמצעי בינם ובין האלוה ית', וא"כ כלם מודים בסבה ראשונה כמ"ש מי לא ייראך מלך הגוים ואמר ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי, רומז אל הסבה הראשונה אי זו שתהיה, אם שכל נבדל ואם גלגל או רוח כפי הפרד דעותם. והיה דעת הרב, שמהקדמונים היו דור אנוש והכשדיים חושבים שהגלגל או הכוכב ורוחו הוא האל ר"ל שהוא היה הבונה העולם והסבה הראשונה בו, והצורה שהיה עושה כל אחד מהם היה בדמותו או בדמות אמצעי בינו לבינם, ומהם היו חושבים היות הסבה הראשונה הפועלת נבדלת מכל גשמות, והיו עושים הצורות בדמות העליונים יהיו אמצעיים בינם לאל ית', והנה חוייבת למנת (צ"ל לאמונת) המאמינים בבורא ית' לפי שהיו מזבחים ומקטרים לצורות ההם בהיותה העבודה מיוחדת לאלוה ית', כדי שבלב ההמון כלו תתקיים מציאותו. ואמר הרב זה לפי שלדעתו העבודה האמתית לו ית' היא הציור והעיון והאמונה האמתית הדבקה בשכל, ולפי שההמון לא ישיגו עניני העבודות רוצה לומר כוונתם ותכליתם שהוא מפני הציור והאמונה, אבל ישיגו מעשה העבודות היה ראוי שלא יעבד כי אם הוא ית', כדי שמהעבודה יבא הציור והאמונה האמתית בו, ולא יבואו מהעבודה ההיא להאמין באותה צורה או באמצעי שהיא דמותה, ולכן היו חייבי מיתה העובדים אותם הצורות ממה שיתנו מהכבוד האלהי לזולתו, וממה שיחטיאו זולתם עם היותם מושרשים במציאותו, ולכן צוה שמהכנענים לא יחיו כל נשמה כדי שלא יחטיאו אותם בהעבדם הצורות, ויבואו מפני זה להאמין באותן הצורות או באמצעיים, שהם צורות אליליהם. הנה התבאר מזה שאין סתירה בדברי הרב, ושאין כוונתו פרטית בדת מהמאמינים, כי אם כוללת לכלם. והוליד מכל זה שאמונת הגשמות באל ית' אחרי שהוא דעת נפסד בעצמותו הוא יותר רע ומזיק מע"ז, אחרי היות כללותה בשומת האמצעיים. ומה שהעיר הרב כאן על שהעבודות הם צורך ההמון העיר עליהן ג"כ בפ' נ"ד ופ' ס"ד מזה החלק ובפ' ל"ב מח"ג. ואחשוב אני שלא אמר הרב זה ולא כיון בו על כל העבודות, כי התפלה והמצות הם מכוונות מפאת עצמן, ואמנם כיון זה בקרבנות וכמו שאפרש בפרק ל"ב חלק ג' הנזכר ובהגיעי לשם בעזרת השם אביא שגם בקרבנות לדעת הרב יש תועלת בעצמן (עיין בהקדמת האברבנאל לספר ויקרא ותרוה נחת), והרב המפרש לא מלא דברו להעתיק הדברים בפ' ל"ב ח"ג כי סמך עצמו על דבריו בההקדמה ההוא: