כוונת זה הפרק לבארה פנים שיאמר בלשוננו שם יצירה הצריכין לדעת הרב. ובא אחרי שתוף ביאה שהוא ג"כ מהשמות המורים על משיגי התנועה. ויחלקו דברי הפרק לג' חלקים, הא' בביאור שתופי השם, הב' בביאור איך יאמר זה השם בבורא ית', השלישי בביאור שם שיבה איך יאמר על השם ית':
היציאה כנגד הביאה כו'. שאלתי אם היה שיציאה היא כנגד הביאה והרב זכר שהביאה תאמר לבד על ביאת הב"ח איך היציאה לא תיוחד ג"כ בב"ח, ואמר הרב שהיא כוללת לכל גשם, יהיה הגשם בעל חי או בלתי בעל חי. והתשובה היא שהרב לא עשה השתופים כי אם כפי הפסוקים ומאשר מצא הביאה לבד בב"ח והיציאה בב"ח והבלתי בעל חי, הניחם הרב כפי מה שמצא שמושיהם בכתוב:
והושאל להראות ענין שאינו גוף. ענין שהביא הרב בהשאלה הזאת ב' פסוקים מדבור וממלך אמר הדבר יצא מפי המלך (אסתר ז' ח') כי יצא דבר המלכה (שם א' י"ז) והביא אחרי כן יציאת השמש, השמש יצא על הארץ (בראשית י"ט כ"ג) ואמר הרב בפסוק האחרון הזה וכן השמש יצא על הארץ, והסבה בזה שהיציאה בדבור אינה כיציאת השמש, כי יציאת הדבור הוא על המצוה שנא' שיצא מפי המלך כשיצוה דבר, אבל יציאת השמש אינו כן כי היא הראות האור והתפשטות ניצוצו, ומפני זה כדי לכלול שניהם אמר הרב והושאל להראות ענין שאינו גוף, כי זה כולל לדבור ולניצוץ השמשי, והבדיל ביניהם כמו שאמר וכן השמש יצא על הארץ כלומר הראות האור, כי הראשון הוא הראות המצוה והשני הראות האור:
יראה דברו הנסתר כו'. שאלתי בלשון הזה (שני דברים), ראשון אם היתה כוונת הרב ביציאה התחדשות הדברים, למה אמר יראה דברו, והוצרך לפרש כלומר התחדש מה שהתחדש, ולתת סבה למה קרא ההתחדשות דבור, באמר כי כל מתחדש מאתו ית' ייוחס לדברו כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, ויותר טוב ויותר קצר היה שיאמר יתחדש מה שהתחדש ולא יזכור לשון דבור כיון שאינו הנרצה הנה כי אם ההתחדשותו. שני, למה הביא עוד דמות הפעולות הבאות מן המלכים וכל הלשון הזה מותר בענין דרושו. ואמרתי בתשובת זה, כי הרב בפסוקים שהביא שהיציאה במה שאינו גשם יאמר אם בשמש והוא בהראות האור ואם במלכים בהעברת דבורם ומצותם, וכאשר בא להשאיל הענין לאל ית' הוצרך להשתמש מאחת מבחינות ההשאלה או שתיהם, ולפי שלא יאמר על הש"י כמו שיאמר על השמש שיש בו תנועה באמת, ולא אמרנו על האל יציאה לשיתראה על הארץ ניצוץ אור ממנו, לכן לקח מהפסוקים הראשונים שיאמר יציאה על הדבור, ומפסוק השמש יצא על הארץ לקח שיאמר יציאה על ההראות. ובעבור זה אמר יראה דברו הנסתר, כדי שיהיה (צ"ל שיבאר הנה ה') יוצא ממקומו (ישעי' כ"ו כ"א) (אחר שהביא) יצא דבר המלכה, הדבר יצא מפי המלך. כי אמר יראה לקחו מהשמש ואמר דברו לקחו מיצא דבר המלכה. ולפי שאין לש"י דבור (ר"ל כלי הדבור הגשמי) ולא יצדק א"כ עליו מה שיצדק על המלך והמלכה, לכן נצטרך לומר כלומר התחדש מה שהתחדש, כי היות ההתחדשות הוא הנרצה באמת ביציאה. ולפי שיקשה א"כ היות ההשאלה בלתי מסכמת עם הפסוק שהביא, לכן אמר כי כל מתחדש מאתו ייוחס לדברו, ר"ל היציאה תמיד תאמר על הדבור אבל אותו הדבור בבורא ית' הוא התחדשות הדברים. וכדי להשוות ההדמות ולהסכים שיהיה הנה ה' יוצא ממקומו מסכים ליצא דבר המלכה, אמר דמות בפעולות הבאות מן המלכים, ר"ל שהמלכים הכלי אשר יש להם להעביר רצוניהם הוא הדבור, והש"י אין צריך דבור וגם לא יכשר בו דבור כי אין לו כלי הדבור הגשמיים, ולכן הדבור אשר יאות לו ית' הוא התחדשות הדברים שרצה. ויראה מדברי הרב שלא יקרא יציאה על התחדשות הדברים הטבעיים, כי אם על התחדשות הדברים הנסיים והוא יפרשהו גם כן אחר זה:
וכאשר הושאל להראות פעולה מפעולותיו יציאה. שאלתי למה הביא הרב שתוף שיבה בהמשכות (שתוף יציאה) והיה ראוי שיעשה בו פרק בפני עצמו, או יחברהו עם יציאה בתחלת הפרק, ויאמר יציאה ושיבה שני שמות, כמו שעשה בקריבה נגישה נגיעה ודומיהם. והיתה תשובתי שהרב לא מצא פסוקים לשתופי שיבה שיעשה אותו שתוף בפני עצמו אבל הכריחו לבד מאשר הוליד משתוף יציאה ומפני זה הביאו בזה הפרק אחריו. וזה שאמר וכאשר הושאלה, ר"ל מאחר שבארנו שיאמר יציאה על הראות פעולה מפעולות האל ית' ראוי הוא שנאמר שהושאלה שם שיבה על העלות והסתלק אותה הפעולה, ואמר כפי הרצון לרמז למה שאמרתי, שלא יאמר יציאה כי אם על מה שיתחדש בנס, ולכן יאמר שיבה על העלות אותו הפעל כפי הרצון לא כפי הטבע:
אלך אשובה אל מקומי הענין העלות השכינה. (שאלתי בזה ח' דברים, א') אם השכינה היה האור הנברא כדרך הרב (מי הביאו לפרש הכתוב על השכינה למה לא פירשו על ההשגחה). ב', מה לו להביא שנמשך אחריה העדר ההשגחה ואין צורך לו בזה. ג', למה פי' הכתוב על ההשגחה שיסלקה מישראל. ד', איך לא פירשו על הנבואה כמו שחשב הנרבוני שכיון הרב בזה. ואם הוא כן מה לרב לקרוא הנבואה בזה המקום שכינה. ה', הראיה שהביא והסתרתי פני וזה לא דבר מהשכינה, כי אם מההשגחה. ו', אומר כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ואין זה מהדרוש, והיה ראוי שידבר במה שימשך בהעדר השכינה ולא מהעדר ההשגחה, אחרי שיפרש הכתוב על השכינה ולא על ההשגחה, והלשון עצמו ג"כ אין בו צורך. ו', אומר ומה קשה זה הייעוד, וזה באמת מאמר שאין בו צורך, כי מבואר הוא שהוא ייעוד קשה. ה', באמרו ובעבורו כנה אלך אשובה אל מקומי, ואם כיון באומר ובעבורו, על ההשגחה שידבר בה, הנה הוא א"כ סותר למה שאמר, כי הנה אמר למעלה שנאמר אלך אשובה אל מקומי על השכינה, ועתה יאמר שהפסוק נאמר על העדר ההשגחה. ואם אמרנו שכיון בעבורו כנה על השכינה הוא מותר כי זה כבר אמרנו למעלה. והנה הנרבוני כתב שהשכינה הנאמרת בכאן הוא הנבואה, אז"ל אשר נמשך אחר העלותה העדר ההשגחה בנו, כי לכבוד הנביאים היתה וסורה בסורם, רמז שההשגחה אינה כי אם דבקות הנביאים עם השכל הפועל ובהעלות הנבואה מהנביא תעבר מיד ההשגחה, ולכן אמר עוד שהנביאים הם הממשיכים והמניעים סבת החופפות, ובהעלות הדבקים בו ית' יעלה החופפות, ובהעלותו תעלה ההשגחה כי אין שם ממשיך מן המלוא העליון, רמז למה שאמרתי. ואין ספק אצלי שהרב לא כיון בהשגחה מה שנתחכם הנכבד הזה, ולא רצה באומר הנה שכינה (היא) הנבואה כי למה יקרא שכינה והיא המיוחסת למקום כמו שיביא בפ' כ"ה ול"א ולמה לא יאמר נבואה בפירוש. והאפודי כתב שהשכינה שנאמר הנה היא הכבוד הנברא, אבל שהיה נמשך מהסתלקות השכינה והכבוד הסתלקות הנבואה. הנה עם שהרגיש בחוזק האמת מצד, החזיק בדעת הנרבוני מצד, ואבד באבדו. ואני אחשוב בזה שהרב יאמר בפכ"ה שרמיזת המקום ייוחד לשכינה שהוא האור הנברא המוחש להיותו דבר גשמיי, ובשההשגחה לא תרמוז מקום כי אינה גשם לשייוחד לה מקום, ומפני היות הקדמה הזאת מקובלת אצלו, כתב הנה שאומר אשובה אל מקומי (הושע ה' ט"ו) מאחר שרמז מקום הנה ירמוז בהכרח לשכינה והוא האור הנברא אשר היה תמיד במקדש, ואותה אמר שתעלה משם ותשוב למקומה. ויהיה השיבה לא להיות לה מקום עליה שתשוב שמה כי אם להורות על הסתלקות והעלותה משם, ולזה אמר הרב הענין העלות השכינה ר"ל שאין עלינו שיבת ההשגחה אל מקום אחד למעלה, כי אם העלות השכינה אשר היתה בתוכנו מעלינו ר"ל העלות מעלינו השכינה שהיתה בתוכנו. והנה הביאו עוד אל זה למה שמצא בנביא יחזקאל וכבוד ה' נעלה מעל הכרוב (יחזקאל ט' ג') ואמרם ז"ל שנעלה הכבוד אל מפתן הבית ומשם לגן, וזה כלו יורה שנאמר על העלות דבר גשמיי מהמקום אשר הוא בו שהוא השכינה, ועם היות שהפסוקים יורו גבול מה שאליו באמרו ואשובה אל מקומי, אמר הרב שכוונה הוא העלות מהגבול מה שממנו כמ"ש נעלה מעל הכרוב. הנה התבאר מזה מה הביא הרב לפרש אשובה אל מקומי על השכינה, ולמה לא פירשו על ההשגחה ולא על הנבואה, לפי שההשגחה והנבואה לא ירמזו מקום כמ"ש מקומי. והנה אמר אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, לפי שמצא הרב הפסוק שאומר אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני, ומאשר אמר ובקשו פני בצר להם, יורה שלא היה הייעוד על ההשגחה, ואם לא היה כן הנה לא יחוש ישראל בהסתלקות השכינה והכבוד. להשיב לזה אמר אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה, ואם כן כאשר אמר ובקשו פני ר"ל בקשו השגחתי, לפי שנמשכה העדרה אחר הסתלקות הכבוד שזכר, ולכן הביא הרב פסוק והסתרתי פני מהם (דברים ל"א י"ז) לא לבאר העלות השכינה כי אם להודיע שפני הנזכר בפסוק ובקשו פני נאמר על העדר ההשגחה כמו שאמר והסתרתי פני מהם שהוא על ההשגחה הנעדרה מהם. ואולי נאמר עוד ששני הדברים הכריח מאותו פסוק, לפי שהתחלתו וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, הנה במה שאמר ועזבתים יורה על הסתלקות השכינה, וכינה (צ"ל ומה) שאמר עוד והסתרתי פני מהם הודיע שאחריה תמשך העדר ההשגחה. ולפי שיחשוב חושב שהפנים הנזכר בפסוקים האלה אינם העדר ההשגחה אבל הם פני העונש והכעס, לכן אמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר עוד עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני, ר"ל שיבאו להם צרות על צד העונש, לז"א הרב שאינו כן ושהצרות והרעות הנזכר בכתוב אינם באות לעונש כי אם במקרה מהעדר ההשגחה. ולז"א כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר כמטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה כלומר שג"כ במקרה אולי יבא אליו טוב כמו שאפשר שיבוא הרע וא"כ כלו הוא העדר ההשגחה לא עונש. וא"ת אולי א"כ בהעדר ההשגחה יקבל ישראל תועלת אם היה נשאר למקרה להיטיב או להרע. להשיב לזה אמר הרב ומה קשה זה הייעוד ר"ל היותו נשאר למקרה קשה מאד הוא אליו, והיה זה לפי שישראל להיותו תמיד עד הנה מושגח לא יהיה שלם בשכל המעשי להנצל מהמקרים ולהשמר מהם כי היה האל ית' הוא שומר ישראל, וכאשר ישארו למקרה יתחייב אליהם בהכרח רעות הרבה יותר מאשר יקרה לאומות, לפי שהם לא יבקשו דרכים להשמר מרעות המקרה כמו הם. ואמנם מה שאמר הרב עוד ובעבורו כנה באמר אלך אשובה אל מקומי, ירצה לומר שלא נאמר שספר הכתוב הסתלקות השכינה ולא ספר הסתלקות ההשגחה הנמשכת ממנה אחריה שהוא הייעוד היותר קשה בעיניהם, כי בעבור העדר ההשגחה כנה ואמר אלך אשובה אל מקומי. וזה אינו סותר למ"ש למעלה לפי שיש בפסוק הזה ב' מלות אלך אשובה הנה באמרו אלך רמז על הסתלקות ההשגחה ובאמרו אשובה אל מקומי רמז על העלות השכינה ממקומו, ובא לו בראשונה זכר האחרון שהוא העדר ההשגחה, ואחריו הגיד הסבה שיחייב אותו למה שיהיה קיים ההעדר ההוא באמר אשובה אל מקומי שתעלה השכינה, וזה יורה שההשגחה לא תשאר שמה. הרי לך שאין סתירה בזה כי למעלה דבר בשיבה ואמר שאשובה אל מקומי הוא על השכינה ואמר הנה ובעבורו כנה אמרו על אלך ולזה הביא אחר זה פרק הליכה ושם יבאר אלך אשובה אל מקומי כמו שאפרש. הנה התבארו דברי הרב והותרו הספקות כלם: