כוונת הרב בזה הפרק לבאר מאי זה אופן ועל כמה פנים יאמר בלשוננו שם צור. והנה הביאו כאן להשלים פי' ונצבת על הצור שזכר בפרק הקודם, ולכן חברו אליו, כי הפסוק הזה שהביא בסוף הפרק שקדם, חייב שימשך אחריו זה הפרק. ודברי הרב יתחלקו לב' חלקים. חלק ראשון בבארו שהוא שם משותף ושיאמר על ג' דברים בשתוף, על ההר ועל האבן הקשה ועל המקור שיחצבו ממנו האבנים. ויאמר עוד בהשאלה על שרש כל דבר והתחלתו. ובזה הביא מראש הפרק עד אומר במה שיחצב ממנו. החלק ב' הוא לבאר שמה שנמצא מזה השם בבורא ית' הוא מענין ההשאלה מהיותו סבה פועלת לדברים כלם, וזה יתחיל מאומר ולפי זה העניין האחרון עד סוף הפרק:
וקודם שאפרש דבריו אעיר עליו ספקות להטיב העיון וההשגה בכוונתו. ראשונה, מי הביא הרב לעשות ג' שתופים לצור, שם ההר ושם האבן הקשה ושם מקור האבנים, והנה אלה כלם הם שם האבן הקשה והוא א"כ שם מוסכם יאמר בשם וגדר על כלם. כי והכית בצור (שמות י"ז ו') שהוא הראשון הוא עצמו שם האבן הקשה, כמו שהביא (הכתוב) מצור החלמיש (דברים ח' ט"ו) וידוע שבאותו צור ידבר, ואומר צור חוצבתם (ישעי' נ"א א') הוא ג"כ האבן הקשה, ויציאת האבנים ממנו נכלל באומר חוצבתם, אבל שם הצור בכל שלשתם ענינו וגדרו אחד כפי האמת. ור' דוד קמחי בספר השרשים ככה עשאם ענין אחד ולא הבדיל ביניהם כלל. שנית, באמרו ואח"כ הושאל, וזה כי אם השתוף אינו אמתי כמו שאמרתי, השתוף הנמשך ממנו לא ימשך, כי אם צור לא נאמר על מקור אבנים אחרים לא יאמר א"כ על דרך ההשאלה לכל התחלה ושרש לדבר אחר. ועוד כי הרב לא הביא להשאלה הזאת ראיה, כי אם מהביטו אל צור חוצבתם, ואותו פסוק כבר הביאו לבאר השתוף השלישי, ואיך יסתייע ממנו להשאלה. ואין לומר שהראיה הוא להיות צור חוצבתם כמו אברהם אביכם. לפי שיאמר האומר שהם ב' דברים צור חוצבתם הקב"ה או אדם הראשון, ואברהם אביכם הוא ענין אחר מתחלף למה שזכר מהצור. שלישית, מה ראה הרב אחרי שהביא ראייתו, לומר עוד ע"כ לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור וכו' וזהו דרך דרש, ואינו מצורך הראיה שהביא, ולא מסדר הדברים. רביעית, באומרו ולפי זה הענין האחרון נקרא הש"י צור, והוא שיקשה למה לא יקרא האל ית' צור מפאת היותו צורת העולם ג"כ. וכבר ביאר הרב בפ"ע מהחלק השני, שהאל יתב' צורת העולם ופועל אותו ותכליתו, וא"כ כמו שייחס זה אליו בפועל, למה לא יחסו ג"כ בצורה כמו ויצר אותו בחרט (שמות ל"ב ד'). וידוע שהשם יותר מיוחס לצורה מלפועל. חמישית, באומרו ונצבת על הצור, והוא שבפרק הקודם אמר הרב ומזה הענין ונצבת על הצור והנה לא ערבו עם שאר הפסוקים, לפי שלא יאמר הפסוק ההוא בשווי כשאר הפסוקים שהביא שמה, ולפי זה היה ראוי שבזה הפרק ג"כ יאמר ומזה הענין, ולא שיערב זה הפסוק עם השאר שהביא:
ואומר בהיתר כל זה וביאור כוונת הרב, שעם היות שצור תמיד יאמר על האבן, הנה ראה להבחין בו שלש בחינות, בחינה (ראשונה) מצד היותו מוכן וכחניי לקבל צורה אחרת ממה שהוא בו, ומזה הביא והכית בצור, כי אותו ההר ר"ל האבן הגדולה אשר קרא הר, (לא) היה בדרכו בכחו (צ"ל להוציא) ממנו מים, והוא מזה הצד דומה לחומר הראשון ונצבת על הצור, האל ית' צוה למשה שיכה ויפסיד אותו ההווה ולבוש (וילביש) האבניי צורת מים, ולזה לא הביא הרב פסוק הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י"ז ו') והביא פסוק והכית בצור לרמוז למה שאמרתי, רצוני שנא' על החמר הראשון. ובחינה שנית באבן מתנגד לזה, ר"ל היותו קיים בצורתו ובלתי משתנה ונפסד ממנה, והנה יקרה לו זה לא מפאת החמר כי הוא תמיד מוכן להויה ולהפסד, כי אם מפאת הצורה, שהיא נותנת מציאות וקיום לדבר. ולכן הביא הרב בבחינה הזאת, והוא שם אבן קשה כמו צור החלמיש הצורה וקושי החלמיש. והביא מזה גם כן חרבות צורים (יהושע ה' ב') שיחשוב שהיו אבנים מחודדים מאד למול בהם, כי לא היה אז אל יהושע ברזל ולא חרבות ברזל לזה. ובחינה שלישית בצור לא מפאת הכותה להשתנות לצורה אחרת, ולא מפאת קיומה בצורתה, אבל בהמשך והתילדות ממנה דברים דומים אליה מצורתה ומהותה, והוא א"כ דרך והפועל המוליד במינו הדומה לו, והביא לזה הביטו אל צור חוצבתם ר"ל אל הצור שיחצבו ממנו האבנים, וא"כ השתוף הראשון הוא נאמר על החומר האבניי והשני על הצורה האבניית, והשלישי על הפועל והמקור המוציא אבנים מטבעו ולכן היו כל אלה שתופים לא מפאת היות צור נאמר על האבן, כי אם מפני היותו נאמר באבנים בבחינות שונות על החומר על הצורה ועל הפועל. והנה מזה הוליד ההשאלה כי אם היה השתוף שיאמר צור על הפועל באבנים היתה ההשאלה שיאמר על שרש כל דבר והתחלתו, ואף שלא יהיה מאבנים. והותרה בזה השאלה הא':
כאילו ביאר שהצור אשר חוצבתם ממנו היה אברהם ע"כ לכו וכו'. אחרי שביאר הרב שיאמר צור על הפועל באבנים ומוליד בדומה לו, הביא שעל דרך ההשאלה יאמר לשרש כל דבר אע"פ שלא יהיה מקור אבנים, והביאו אותו הפסוק עם הנמשך אליו, באמר הביטו אל צור חוצבתם הביטו אל אברהם אביכם, ולפי שלא נחשוב שהם שתי הבטות ושני דרושים, הוצרך לומר כאילו ביאר שהצור אשר חוצבתם ממנו היה אברהם, ולהכריח זה שהצור עצמו הוא אברהם וכי שניהם דבר אחד ולא שני דברים, אמר בכאן ולזה אמר אחר אמרו וכו':
ואמר הרב עוד על כן לכו בדרכיו וכו'. רצה בזה להכריח פירושו מהפסוקים בקודם ובמתאחר מהם, כי שמה אמר שמעו אלי רודפי צדק הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו. אמר שהרוצים לרדוף הצדק ולבקש הידיעות האלהית והתורה, ראוי שיביטו בצור שממנו חוצבו, כדי להדמות אליו. וביאר מה הוא הצור. ואמר שהוא אברהם אביכם שחוצבו ממנו, וייעד שאם יביטו אליו יקרה אליהם כמו שקרה אליו, וזהו כי אחד קראתיו ר"ל כי אברהם נקרא אחד ועם היות מטבע האחד המספרי שלא יתחלק ולא יתרבה וכן היה אברהם שהיה אחד מספרי, ר"ל עקר ובלתי מתרבה, הנה הוא ית' ברכהו והרבה את זרעו, וכן יעשה לרודפי הצדק, כי עם היותם שרידים מספר יהיו ונער יכתבם, נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה ויברכם וירבם. הנה סדר הפסוקים יכריחו פי' הרב שהצור הוא אברהם. ולזה אומר על כן לכו בדרכיו, רמז לרודפי צדק, והאמינו בתורתו רמז למבקשי ה', ותתנהגו במדותיו ר"ל ואז תזכו להתנהג במדותיו, רמז כי אחד קראתיו. והנה חייב זה שאם נאמר שהיה פי' צור על דבר אחר, איך יסכים עם דברי הנביא וסדר מאמריו. אבל באברהם הוא ראוי לפי שטבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו ולכן ממדות אברהם חייב לזרעו. הנה התבארו דברי הרב והותרו השאלות שנית ושלישית:
ולפי זה הענין האחרון נקרא הש"י צור כו'. ירצה מפאת היותו פועל העולם אם בחדושו ואם בהתמדתו, והנה אמר הרב כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת, ר"ל כי הוא ההתחלה הצוריית לכל הדברים, והוא א"כ הפועל. ובפסוקים שהביא אם תעיין בהם תמצא מהם יאמרו על הפועל ומהם יאמרו על הצורה, כי הצור תמים פעלו (דברים ל"ב ד') פירושו הפועל ששלימה היא פעולתו, וצור ילדך תשי (שם שם י"ח) רצונו הפועל שהוליד, וצורם מכרם (שם שם ל') אפשר שיפורש על הצורה ואפשר שיפורש על הפועל, אבל ואין צור כאלהינו (שמואל א' ב' ב') הוא נאמר על היותו ית' צורת העולם, ולז"א אין קדוש כה' ר"ל נבדל מהחמריות, ואין צורה פשוטה כאלהים, וכן צור עולמים (ישעי' כ"ו ד') ירצה שהוא צורת העולמים כלם ומעמידם. ואמנם למה הביא ענין הצורה בזה על דרך ההעלם בתוך פסוקי הפועל יתבאר בפרק הנמשך לזה. ובזה הותרה השאלה הרביעית:
ונצבת על הצור השען ועמוד וכו'. אין ראוי שנחשוב שהשען ועמוד פירושו שיתבונן ויפליג העיון כשהוא ית' התחלה לנמצאות, כי לא הביא הרב בשתופו נצב שיאמר על העיון וההתבוננות, אבל יאמר הפסוק לדעתו, הנה מקום והדרכת עיון אתי אגיעך אליך אבל אין ראוי שתעבור משם, כי אם שתשען ועמוד, ותתיצב על הצור ר"ל ידיעת שהוא ית' צור העולם והתחלתו. וז"ש השען ועמוד ע"ד עד פה תבא ולא תוסיף (איוב ל"ח י"א). ואמרו שהוא המבוא אשר הגיע ממנו לזולתו, ירצה שתכלית ההשגה בו ית' האפשריות לאדם, זו היא ר"ל ידיעת אופן היותו התחלת העולם, אם בתחלת בריאתו המוחלטת ואם ג"כ בהתמדתו, ואיך ימשכו ממנו תמיד הנמצאים, כי זהו המבואר אשר הגיע ממנו לזולתו והנה לא אמר ומזה הענין ונצבת על הצור כמ"ש בפרק נצב, לפי ששם ידבר מההתיצבות ולפי שנא' ונצבת במשה שוה למשה כאל והנה ה' נצב עליו, הוצרך להבדיל ביניהם ואמר מפני זה ומזה הענין, אבל בכאן שיביא שתוף צור ואין הפרש בין הצור אשר נאמר בזה הפסוק מאשר נאמר בשאר הפסוקים, כי כלם נאמרים עליו ית' בלי הבדל, ערבם כלם בלי הפרשה: