כוונת הרב בפרק זה היא לבאר באי זה אופן ועל כמה פנים יאמר בלשוננו שם התיצבות. והביאו בכאן להיותו נמשך אחרי ישיבה ועמידה וקימה, כי כלם הם ממשיגי התנועה, ומהבדלי המצב הגשמיי, עם היות שהכניס בין עמידה לנצב שתוף אדם מהסבה שזכרתי. ודברי הרב בזה הפרק יתחלקו לג' חלקים. חלק ראשון בבארו, שהוא שם משותף יאמר על התיצבות הגוף, ויאמר על הקיום וההתמדה, והחלק הזה מתחיל מתחלת הפרק עד אמרו כלומר קיים עומד. החלק השני בבארו שמה שנמצא מזה השם בבורא ית' הוא כלו מענין הקיום וההתמדה ויתחיל מאמרו וכל מה שבא מזה השם בחק הבורא וכו' עד אמר לא שהוא התיצבות גשם. החלק השלישי לבאר שפסוק ונצבת על הצור (שמות ל"ג כ"א) הוא ג"כ מענין הקיום ויתחיל מאמרו ומזה הענין אומר ונצבת עד סוף הפרק. וזה השם משתתף פעמים יהיה בענין הקימה וההתיצבות. זהו החלק הא' מדברי הפרק, יבאר שההתיצבות, בין שיאמר נצב או יצב, או אחד משמושיו, אחרי שהענין כלו אחד, הוא שם משותף יאמר על הקימה וההתיצבות, ר"ל שיאמר על הקימה על הרגלים בקומה זקופה, בהיות עם המצב ההוא התמדה והתיצבות, וזהו אמר על הקימה וההתיצבות, כי הם שני דברים, הקימה מעומד, וההתמדה באותו מצב, והביא ראיה לזה ותתצב אחותו מרחוק (שם כ' ד') שנאמר במרים, כי אחרי היתה על שפת היאור, וכדי לראות ולדעת מה יעשה במשה, ואחרי היותה מרחוק, הנה לא תהיה בהכרח יושבת במקומה, ולא שוכבת ארצה, כי אם בקימה ובהתמדה, לראות מה יקרה. והביא עוד יתיצבו מלכי ארץ (תהלים ב' ב'), ולא ראיתי מאין יכריח הרב שההתיצבות הזה הוא בקימה. ואולי הוא בישיבה ונחת כדרך המתיעצים או בהליכה. אבל ענין העצה לא יסבול ההליכה כי אם העמידה, ולהיותם מלכי ארץ, כדי שלא יהיה ביניהם קטטה בעניני ישיבותיהם, מי הראוי לישב בראש, לכן היה מנהגם כמו שהוא גם עתה בארצנו פעמים לקחת העצה, האנשים גדולים השוים במעלתם בהיותם מעומד בקימה לא בישיבה. וכדי להכריח כל זה ולצאת מדוחק הפירושים, הביא יצאו נצבים פתח אהליהם (במדבר ט"ז כ"ז) שהוא מבואר שיאמר על הקימה וההתיצבות זהו השתוף הא' להתיצבות. והביא שתוף אחר והוא בענין הקיום וההתמדה לקח קיום במקום קימה, והתמדה במקום התיצבות, והביא ראיה לזה מאמרו לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קי"ט ס"ט) ייחס ההתיצבות לדבור, וידוע שאינו גשם, ומפני זה גם מאמרו לעולם ה' יורה על שנצב בשמים, הרצון בו קיים עומד, והיה אם כן בשם הזה בכאן שני שתופים, וזהו החלק הראשון מדברי הפרק:
וכל מה שבא מזה מחק הבורא וכו', זהו החלק השני מדברי הפרק. יאמר שכל לשון התיצבות שבא בחק הבורא ית', הוא מענין הקיום וההתמדה. ואמר בחק הבורא, לפי שמה שהביא דברך נצב בשמים, אינו בחק הבורא, כי אם מהדבור המיוחס אליו, ולכן לא הביאו בכלל הדברים הנאמרים בחק האל, והביא בזה והנה ה' נצב עליו קיים עומד כלומר על הסולם:
שאלתי אני בלשון הזה ד' דברים. הא', מה ענין אשר ראשו האחד בשמים ואין זה מענין השתוף. הב', מה ענין עד שישיג מה שעליו בהכרח. ולמה אמר במה שעליו בהכרח ולא אמר בסולם. הג', מה ענין ומבואר שמאמרו זה עליו הוא כפי המשל הנשוא. ופי' האפודי שאומר באל נצב עליו יורה גשמות, ושהוא כפי המשל הנשוא ר"ל על דרך בני אדם, לא באופן אחר. והוא סותר למה שהביא בפ"ע ח"א שעליו אינו מורה גשמות כמו שיורה מאמר בו. הד', אמר ומלאכי אלהים עולים וכו' ויראה שרצה לפרש כל אותם הפסוקים בלי צורך. ואמרתי בתשובת כל זה שהרב בהקדמתו לזה הספר כתב בענין המשלים, שוהנה סולם מוצב ארצה ענין אחד [עין בהקדמה שם מונה הרב סולם מוצב ארצה לב' ענינים ומונה ז' ענינים, אבל אין שום סתירה] וראשו מגיע השמימה ענין שני, והנה מלאכי אלהים ענין שלישי, ואומר עולים הוא ענין רביעי, ויורדים ענין חמישי, והנה ה' נצב עליו ענין ששי, ושם פירשתי שכוונתו שמה היא שראו באותה השגה ששה עיונים כל אחד מהם מכוון לעצמו בהשגה ההיא. הא', מציאות ההויה וההפסד, ואופן סתריה, וזהו מוצב ארצה. והשני עולם הגלגלים מניעים היסודות והתהוותם וזהו וראשו מגיע השמימה, והשלישי מציאות השכלים הנבדלים וזהו והנה מלאכי אלהים. והד' שיש מהם עלות לזולתם וזהו עולים. והה' שמהם עלולים וזהו אומר ויורדים, והו' מציאות הסבה הראשונה מנהיג העולמות כלם עד העולם התחתון שג"כ ממנו ימשך וזהו והנה ה' נצב עליו ויאמר, ר"ל על יעקב ומנהיג העולם השפל ומשגיח בו, ושם כפי הדרוש המבוקש שמה המשיך דבריו הרב, וכאן פי' הפסוקים באופן אחר ואין בזה סתירה, כי כמו שכתב הרב פעמים רבות הכתובים אפשר שיפורשו באופנים רבים מתחלפים. ועל המעיין לבחור היותר נאות אצלו, וכוונתו כאן שראה מראה הסולם להודיע ליעקב אבינו, שהסבה הראשונה ית' הוא מניע הגלגל העליון, אשר בתנועתו יתנועע הכל לדעת הרב המורה כמו שביארו בפ"ע מזה החלק בשתוף רכב, עם היות שבח"ב פ"ה כתב דברים יורו על היות כוונתו ודעתו בחלוף זה, ר"ל שהוא ית' אינו מניע הגלגל, אבל עם העיון הטוב שמה יתבאר שאין דעתו כי אם כמו שביארו כאן, מהיותו הוא ית' הוא המניע הראשון, ולזה אמר הרב כאן כי יאמר והנה ה' נצב עליו רצונו על הסולם, ר"ל שלא יהיה פי' עליו על יעקב אבל יפורש על הגלגל הכולל שהאל ית' הוא עומד על הסולם והוא מניע ומנהיג הגלגל העליון הכולל אשר בתנועתו יתנועעו הדברים כלם. והנה הביא ראיה על שיהיה פי' נצב עליו על הסולם ולא על יעקב כאומר אשר קצהו הראשון בשמים, ירצה שבאומר נצב עליו שהוא על יעקב יקשה א"כ למה בא שמה ענין הסולם. ולמה אמר מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומה ענין מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, אחר שסוף הענין הוא לבד להודיע שהאל ית' משגיח ביעקב ודבק בו. אבל אחרי שידענו שנצב עליו הוא על הסולם, היתה המראה כלה צריכה ויאמר שראה סולם מוצב ארצה ר"ל התקשרות הנמצאות כלם מהשפלים אל העליונים ועל הסולם ההוא הכולל השמים ומה שבתוכם היה נצב ה', ר"ל שהוא המניעו אותו הגלגל העליון הכולל והמשילו לסולם לפי שבו יעלה כל מי שיעלה לדעת ולהביא במופת מציאות השם מפאת תנועת הגלגל כמו שביאר הרב בפ"ע מזה החלק הנזכר, ולכן אמר כאן עד שישיג מה שעליו בהכרח ר"ל כי מפאת ההויה נשיג מציאות הגלגלים, ומתנועת הכולל יתחייב בהכרח מציאות המניע הראשון, וזהו אומר אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם, ר"ל שההשגה במציאות האל תהיה הכרחית, מאחר שהוא יתברך מניע מה שלא תהיה בהיות (צ"ל בהעדר) המניע הראשון שכל עלול ממנו, שאז לא יתבאר מציאות האל מפאת התנועה עם היות שיתבאר מפנים אחרים. והרב יאמר שהתנועה היא הגדולה שבראיות על מציאות האל ולכן אמר אחר שהוא עומד קיים, ר"ל נצחי ובלתי כח בגוף שכל כח בגוף ישתנה, אבל הוא מניע בלתי מתנועע, קיים עומד על ראש הסולם ר"ל על השמים, שהם ראש הסולם, כמו שיאמר וראשו מגיע השמימה.
ולפי שהפי' הזה יתחלף ממה שפי' הפסוקים בהקדמת הספר בב' דברים. הא' בשנצב עליו שם יחזור ליעקב וכאן יחזור לראש הסולם. הב', ששם יכוין במלאכים השכלים הנבדלים וכאן יכוין בהם הנבראים, לכן פי' הרב ההבדלים האלה והכריחם מהכתוב, וז"ש ומבואר שמאמר והנה ה' נצב עליו הוא כפי זה המשל הנשוא, ר"ל שבפירוש הראשון כל אחד מעניני ההשגה היה נשוא ומכוון (ומובן) בעצמו שהשיגו, וכאן כפי זה הפי' מהמשל שעשה, יהיה נשוא המאמר כלו אמרו לבד עליו, ויהיה נושא המאמר, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר בו מלאכי האלהים עולים ויורדים, והנה ה' שהוא נצב והקיים הבלתי משתנה, זה כלו נושא, והנשוא הוא שהוא יתב' שזכר על ראש הסולם הזה ר"ל מניע השמים הכולל העליון, א"כ כפי זה המשל יהיה אומר מלת עליו הוא נשוא המאמר וגזרתו. ובאר ההבדל השני שהמלאכים שזכר הכתוב אינם השכלים הנבדלים, אבל הם הנביאים שיקראו מלאכים להיותם עושים מלאכת הש"י כמו שהביא מהפסוקים. והכריח הפי' הזה על האחר באומרו ומה טוב אמרו עולים, ר"ל כי אם היה נאמר על השכלים הנבדלים, היה מזכיר ראשונה יורדים ואח"כ עולים, אבל מאחר שאמר ראשונה עולים יורה שהם הנביאים שעולים בהשגתם בעליונות נבואותיהם, ואחרי כן ירדו בהפסק השגתם, כדי להנהיג העם אשר זה יכונה בירידה, ר"ל ההפרד מהמושג המעולה להתעסק במושג הפחות. והנה אמר הרב אל מעלות ידועות מהסולם, לרמוז שאי אפשר שכל האדם ישיג כל הדברים, ולא שיתדבק בנבדל, אבל תהיה השגתו אפשרית במעלות ידועות מן הסולם, לא עוד:
ומזה הענין אמר ונצבת על הצור, זהו החלק הג' מדברי הפרק יאמר שההתיצבות שבא במשה עם היותו אדם חמרי, אינו התיצבות גשם, אבל הוא מענין הקיום, והנה לא ערב הרב הפסוק הזה עם הראיות אשר הביא לבאר שיאמר נצב על הקיום, לפי שפשט הכתוב יורה על שמשה היה נצב על המקום הגשמי המיוחד, כמו שהביא בפ"ח מזה החלק בשתוף הנה מקום אתי, שאמר הרב שיאמר על מדרגת ההשגה, ואמר שעם זה לא יכחיש ג"כ הוראתו על מקום ההר אשר היה שם התבודדות, ואם יפורש כן הנה מקום אתי, יפורש א"כ ונצבת על הצור הסמוך אליו בפסוק, שיאמר על התיצבות גשמי באותו מקום התבודדות, ולהיות הדבר מסופק פי' הכתוב, לא הביאו ראיה על השתוף, אבל מה שמזה הענין יאמר לדעתו ונצבת על הצור, והיה זה התיצבות במשה, בלתי שוה עם התיצבות הנאמר באל ית'. לפי שהקיום וההעמדה, יאמר עליו ית' ועל בני אדם בפסוקים, ומפני זה אמר הרב ומזה הענין, להבדיל ביניהם:
כבר התבאר לך שנצב כו'. כתב האפודי שרצה הרב להכריח שהנני עומד לפניך על הצור יאמר על קיום לא על עמידה גשמיית, ושבארו כן מאחר שהוא מבואר בנצבת על הצור בפרק הסמוך כי כן נמצאהו באל ית', וביארו בהקש משאיי מאשר נצב הסמוך לצור הוא כעומד הסמוך לצור וכמו שהעמידה ההיא הנאמרת באל ית' מבואר הוא שאינה גשמית כי אם רוחנית ככה ונצבת על הצור, וכן ג"כ רוחניית על הקיום. ודברי הרב יורו על זה אמר ומזה הענין ונצבת על הצור, ובא להכריח שהוא מענין הקיום ואמר שכבר התבאר כי נצב ועמד ענינם אחד והפסוק אמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, שמבואר שהוא מענין הקיום א"כ מזה יתבאר שנצבת על הצור הוא ג"כ מענין הקיום. האמנם אין הצור הנאמרת באל ית' כצור הנאמר במשה בב' הפסוקים האלה וכמו שאבארהו בפרק הנמשך לזה. ושם יושלם פי' זה הפרק: