כוונת הרב בפרק הזה לבאר מאיזה אופן ועל כמה פנים יאמר בלשוננו שם אדם. ואמנם בקשור זה הפרק עם הקודמים והמאוחרים ממנו, לא ראיתי למפרשים דבר נאות, כי עם היות שירמוז לאדם הנאמר במעשה בראשית, עדיין יקשה ולמה לא הביאו הרב למעלה אחר שתוף איש ואשה בפרק שביעי או בפרק שמיני. ואם נאמר כדברי האפודי שרמז לאדם הנאמר במרכבה. הנה (גם) אחד מהשמושים שהביא הרב לא יצדקו עליו, כי האדם הנזכר שמה אינו אדם הראשון, ואינו שם מין האדם, וגם אינו צורה ומשל להמון ופחותי בני אדם. וגם שירמוז למרכבה, עדיין נראה שאין כאן מקומו, לפי שעם היות שבפרק עמידה רמז לענין מהמרכבה שלא זכרו, אינו מהראוי שבעבור מה שלא זכר יביא בפרק אדם ויהיה בלתי מקושר עם מה שזכרו. ואשר אחשבהו אני, כי אחרי שהרב בסוף הפרק הקודם סיים דבריו במאמר אדוננו משה אנכי עומד בין ה' וביניכם, ומאמר ית' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, ובזה הבדיל מעלת משה ממדרגת ישראל, והיה שבאותו ספור אמר היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה' כ"א) ויורה זה שהם כללו עצמם עם משה בהיות הדבור האלהי מגיע אליהם ואליו יחד, ושכלם כלל בשם אדם, לזה הביא הרב אחריו פרק אדם לבאר שאדם לא יאמר על משה רבינו ע"ה, כי הוא לבד יאמר על האדם המיוחד, והוא אדם הראשון, ויאמר על כל איש מאישי המין, ויאמר על הפחותים מבני אדם. ובזה ירמוז הרב למ"ש שמה, כי מאמר שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ (שם ד' ל"ב) נאמר על אדם הראשון שבראו האל ית' כמ"ש ויברא אלהים את האדם, אח"כ אמרו ישראל היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, יאמר זה להעיר על שמציאות הנבואה אמת וכי השפע האלהי ידבק במין האנושי אבל על השלמים והמוכנים שבאותו מין. ואפשר ג"כ שיפורש הכתוב על המון ישראל, שעם היותם בלתי מוכנים, זכו אז למעלת הנבואה, ושזהו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ר"ל לפחותי בני אדם הבלתי ראויים, ולזה קראם בלשון אדם, וכמסכים אליו אמר, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים (שם ד' ל"ג) רמזו באמרו כל בשר שהם היו חמריים בטבעם בשגם הם בשר. ועם כל זה זכו לנבואה. והעולה מכל זה שבזה פירש הרב דברי המעמד אשר באו באותו ספור שהביא, ואתה פה עמוד עמדי, ושמשה לא נזכר בשם אדם, אבל נקרא איש כמו שאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר י"ב ג'). וזה קשור הפרק עם הקודם אליו:
ואפשר עוד לומר שרמז הרב ג"כ בזה לאדם הנזכר במעשה בראשית. כי מה שנזכר בפרשה הראשונה מבראשית עד ויכולו, נאמר על אדם הראשון כפי פשוטו ומה שנאמר אח"כ מספור גן עדן, והעצים, והנחש ואדם ובניו הוא משל לענייני האדם הכולל והוא שם המין, ומה שבא אח"כ בפרשה ויראו בני האלהים את בנות האדם הוא משל לאנשים הפחותים כמו שאבאר. ואם כן שלשה השמושים כלם באו בסדר בראשית. וגם כיון הרב בזה כפי פשט הכתובים שאדם הראשון נבחן באותו סדר בג' בחינות. הא', מצד היותו אדם היחיד הראשון שנברא. והב', מצד היותו התחלת המין ומולידו, וזה נכלל בספור התולדות. והג', מצד היותו חוטא וסכל במרותו פי האל, והוא א"כ מהפחותים החטאים האלה בנפשותם, ובא זה בספור החטא והעונש שזכרה התורה. ועם זה ידענו קשור הפרק וכוונתו, והוא יתחלק לב' חלקים. הא', בזכרון שמושי זאת המלה, ר"ל שיאמר אדם על האיש הפרטי ועל האיש הכולל ועל הפחות שבאנשים, וזהו מהתחלת הפרק עד אמר גם בני איש. והחלק השני, לבאר שאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם הוא מן הענין האחרון, ויתחיל מאמר ומזה הענין עד סוף הפרק:
שתוף אדם הוא שם אדם הראשון. ענין (טעם) שבזה השם לא אמר הרב כמנהגו אדם שם משותף או שם מושאל או מסופק, אבל אמר שתוף אדם הוא שם וכזה לא אמר בשתוף אחר, וגם הוא לשון זר שיאמר שתוף אדם. אחשוב שהרב נסתפק אצלו האם זה השם משותף גמור, אחרי שנא' על כל נושאיו בשם וגדר, ואם יקראו מושאל אחרי שלא נאמר כי אם על אדם תמיד, ואינו מושאל לזולת מינו, ואם יעשהו מסופק הנאמר בקדימה ואיחור מאחר שעל כל האנשים יאמר שם אדם בשוה, ולזה לא רצה להכריח אם הוא משותף שתוף גמור או מושאל או מסופק, וסתם במאמר ששתוף אדם יהיה מה שיהיה אם שתוף גמור או שתוף מסופק או שתוף מושאל, כי כלם נקראו שתוף בכללות, כמו שכבר זכרתי פעמים. הנה אותו השתוף הוא שיאמר זה השם, באיזה אופן שיאמר על ג' שמושים. אם על אדם הראשון ונתן הרב טעם למה שם זה בתחלה ואמר שהוא לפי שהיה אדם נגזר מאדמה, וא"כ בקדימה נקרא הוא אדם, יען עשאו האל ית' מעפר האדמה בלי אמצעות דבר אחר. ולא הוצרך הרב להביא על זה ראיה מפסוק להיותו דבר פשוט. ודי באמר שהוא נגזר מהאדמה. והנרבוני כתב ונגלה בה"א הידיעה והאדם ידע ושם העצם אינו נודע בה"א והאל יודע ע"כ. והוא רומז למה שרמז ג"כ הראב"ע ששם העצם לא יבא בה"א הידיעה כי לא נאמר היצחק היעקב, ושאחרי שהכתוב אמר והאדם ידע את חוה אשתו יורה שאמרו על שם המין ושלא היה שם אדם הראשון היחיד בעולם, ולזה סתם סתרו באמרו והאל יודע, ירמוז לקדמות העולם והמין האנושי. והכספי כתב דעתו באופן אחר מהמינות, שרמז באומר והאדם ידע את חוה אשתו, ובמאמר הרב הוא שם אדם הראשון, למשה רבינו שהיה הראשון והקודם אשר במין האדם, ושאליו רמז הראב"ע באומרו (בראשית ב' ח') וה"א האדם יש לו סוד, והנה דברי אלה ואלה הבל המה מעשה תעתועים:
ואני כבר ביארתי בפי' הקדמת זה הספר שהרב המורה לא יעשה צורה ומשל לדבר מהנבראים בששת ימים, וא"כ האדם הנזכר שם הוא כפשוטו, נאמר על אדם הראשון, ולא בא שם אדם בה"א הידיעה. ומה שאמר והאדם ידע את חוה בה"א הידיעה, אף שנפרשהו כפשוטו, אינו מהבטל כי היה אדם הראשון עם היותו איש פרטי, היה הוא ג"כ מין בעצמו, כי המין האנושי יתקיים באיש אחד, כמו שהשמש עם היותו נמצא פרטי יקרא מין, ולכן יכונה בה"א הידיעה השמש יצא על הארץ (בראשית י"ט כ"ג) השמש יהפך (יואל ג' ד'), ובאותו הצד אשר יכונה השמש בהיותו פרטי בה"א הידיעה בבחינת היותו ג"כ מין, לא היה מהבטל שאדם הראשון יכונה ג"כ בה"א הידיעה מצד היותו אז פרטי בעצמו והוא הוא המין האנושי כמ"ש, שכבר זכרתי שלדעת הרב עם היות שהאדם אשר בבריאת ששת הימים הוא שם פרטי לאדם הראשון, האדם אשר בפרטי והאדם ידע את חוה הוא משל למין כלו, וזה לא יחייב קדמות העולם ולא יכחיש חדושו. והתבאר מזה שקר דברי הנרבוני והכספי. והאפודי שכתב ג"כ ויהיה שם המין, זה דומה לאדם הנאמר במעשה בראשית, והוא בחשך ילך ולא יבדיל בין טוב לרע, ולא ידע ההפרש שבין פרשיות מעשה בראשית כמו שזכרתי ואמר בכלל מעשה בראשית:
ויהיה שם להמון כלומר לפחותים מבלתי המיוחדים, כבר התבאר בפרק ב' מזה הספר שאדם הראשון נברא שלם בכל מושכליו העיוניים, וא"כ באומר שאדם הוא שם אדם הראשון וכפי מה שפירשתי, יובן לאדם הנזכר בפרשה הראשונה בבריאת ששת הימים שהיה קודם החטא, יתחייב שיאמר זה בשתוף על האדם השלם במושכליו ועיונו, והוא השתוף הראשון. אחר זה יביא השתוף שני, שהוא שם המין ר"ל הכולל אדם משכיל וחכם, ואדם עיר פרא שוטה רשע וגס רוח, שהמין יכלול גם בני אדם גם בני איש, כחכם כסכל, אח"כ יביא שתוף שלישי והוא הנאמר על הפתאים והפחותים, ולפי זה יאמר שם אדם על כל אחד מהקצוות ועל המורכב משניהם, וזו היא כוונת הרב בשתוף הזה, ולפי שבאו כאן ויהיה שם להמון, יורה שהוא כולל כצדיק כרשע, והוא א"כ בשתוף הקודם הנאמר על שם המין, לזה פירש מה הנרצה אצלו בשם המון, ואמר כלומר לפחותים מבלתי המיוחדים, והביא ראיה לזה מאומר גם בני אדם גם בני איש (תהלים מ"ט ג') כי כמו שבני איש קרא על המעולים, ככה בני אדם אמר על הפחותים, ונשלמו בזה שלשת השתופים לשם אדם, והוא המכוון בחלק הראשון מזה הפרק:
ומזה הענין השלישי ויראו בני האלהים כו' את בנות האדם, אכן כאדם תמותון. זה החלק השני מדברי הפרק. ויש לעיין בזה למה אמר הרב ומזה הענין ולא ערב הפסוק הזה עם הקודם גם בני אדם. ואמרו המפרשים שיש בזה סוד ושבנות האדם הם הדעות הנפסדות והמפורסמות הפחותות, ושבני האלהים הם השלמים בעיוניות נטו לידיעות המפורסמות, ושזהו ג"כ הנרצה באמר אכן כאדם תמותון (שם פ"ב ז') שימותו בעיונם, כאדם הנפסד בדעותיו. ולא ידעתי מי הביאם זה הסוד הכוזב אשר בידיהם. כי הרב לא יגלה מזה דבר במקום אחר מספרו, אף כי בפ"ו (צ"ל פרק נ') ח"ג אמר הרב הספורים אשר באו בתורה כלם ואמר שהוא ספור הסתעפות התולדות מהאדם הנברא ראשונה יחידי בעולם והבין ענין דור המבול ודור הפלגה, והוא ג"כ בפמ"ו ח"ב שמה שנכתב בתורה ממדת ימי האנשים ההם הוא לבד באנשים הנזכרים בתורה שהם חיו אותם החיים הארוכים, ואמנם שאר בני האדם חיו החיים הטבעיים הנהוגים. ועל בנין דבריו אלה תבין מה שבא בפרק הזה בלי שגיאה, כי הרב יפרש פסוק ויראו בני האלהים (בראשית ו' ב') על האנשים שחיו אותם החיים הארוכים, וקראם בני האלהים להיותם נצחיים כל כך כשכלים הנבדלים, ויפרש בנות האדם על בנות האנשים שהיו חיים החיים הטבעיים הנהוגים, וקראם כן כי הראשונים יתדמו לשכלים הנצחיים, והאחרונים יתדמו לנפסדים שישובו אל האדמה אשר משם לוקחו, ולהיות אלה פחותים אינם (במקום אינם צ"ל קראם) בשם אדם, וזכר שהמעולים המיוחדים לא נתחברו בדומה להם כי אם בבנות הפחותים ההם שקרא אדם, ומזה נולדו הנפילים שהיו נופלים מאבותם להיות אמם פחותה. ולכוון זה אמר בכאן והוא שם להמון כלומר לפחותים מבלתי המיוחדים, ושמזה הענין ויראו בני האלהים את בנות האדם, הם האנשים הפחותים קצרי ימים ושבעי רוגז. והנה אמר בפסוק הזה ומזה הענין לפי שהשתוף הוא על הפחותים שבכל דור ודור כמו שהביא גם בני אדם גם בני איש, והוא ראה לייחס זה ג"כ על בני האדם אשר במעשה בראשית כי לא היה פחיתותם ממין גם בני אדם שזכר, כי אם להיותם ממלכה שפלה בקוצר הימים כמונו היום והיה א"כ פחיתותם בערך אנשי דורם שהיו חיים החיים הארוכים ההם ולא בערכנו שחיינו כחייהם:
ואמנם מה שהביא הרב בזה אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב ז') הוא לבד להכריח שבני האלהים יקראו האנשים המעולים ובני אדם הם הפחותים כי דוד קראם כן באמרו אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, והפסוק הזה ג"כ נאמר על החיים כמו ויראו בני האלהים את בנות האדם, כי תחלת המזמור שהאלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, ולכן המאושרים הם תמיד בחיים, להיותם דבקים בו ית', ולכן הוכיחם עד מתי תשפטו עול. וכמו שהוכיחם על רוע מדותיהם, רק (במקום רק, צ"ל כן) הוכיחם על חסרון התורה והחכמה אשר בהם, וז"ש לא ידעו ולא יבינו, וחתם דבריו באמרו אני אמרתי וחשבתי שאתם אלהים חיים נצחיים במעשיכם ומאמונתכם וידיעותיכם ותהיו כבני עליון ולא היה כן, אבל בחטאתיכם תמותו מיתת הגוף והנפש, וזהו אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו והם אדם או קין ודומיהם. ולכן בסוף אמר קומה אלהים שפטה הארץ כי אתה תנחל, ר"ל כיון שכל אלה השופטים הרעים, ימותו ולא בחכמה, קומה אלהים ואתה תשפוט הארץ, כיון שאתה חי ונצחי ותנחל בכל הגוים:
הנה ביארתי שהפסוקים האלה ממין אחד, ושלחיים ידברו לא בעיון ובמושכלות והוא מבואר. והאפודי כתב שבזה רמז הרב לאדם הנאמר במעשה מרכבה, ולא זכר מאיזה מאלה השתופים יפרשהו, ודעתי בזה כי הרב לא רמז בפרק הזה כלל על אדם אשר במרכבה ולא על האדם שראה זכריה, אבל היה תכלית כוונתו על האדם הנזכר במעמד הר סיני, ובמעשה בראשית כמו שפירשתי. אבל ענין האדם אשר בא במראות הנבואיות רמז ומשל הוא, לדעתי נאמר על השכל הפועל ושאר השכלים הנבדלים, או על הקב"ה כפי מה שיורה המקום והענין אשר בא בו, והנה קראם הנביא אדם, לפי שכמו שהאדם מפאת ההדמות אשר לו עם הנבדלים יאמר שהוא בצלם אלהים, ויקרא אלהים ככה, ג"כ בדברי הנביאים יקראו ויכנו הנבדלים מפאת אותו הערך וההדמות בשם אדם, להיותם משכילים ומשיגים כמוהו, כי הערך ההוא אשר ביניהם חייב ההדמות ושהאדם יקרא אלהים והאלהים יקרא אדם. ובא א"כ שם אדם בנבדלים על צד המשל ואינו נאמר בשתוף. ולכן לא הביא כאן ולא נרמז עליו בזה הפרק, כי אדם אינו משותף על השכלים הנבדלים מחומר, אבל יאמר עליהם על דרך משל, והבן זה: