כוונת הרב בפרק הזה היא לבאר מאיזה אופן, ועל כמה פנים אומר בלשוננו שם עמידה. והביאו אחרי שתופי ירידה ישיבה קימה, כי גם העמידה ממושגי הגשם ומצביו, ולכן הוצרך הרב לבאר שתופו. ודברי הרב בזה יתחלקו לג' חלקים. חלק ראשון, בבארו שהוא שם משותף, ושיאמר בבני אדם על שלשה דברים, והם על עמידת הגוף בקומה זקופה, ועל ההמנע וההפסק, ועל הקיום וההשאר, ובזה הביא מתחלת הפרק עד אמר וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"א ג') קיימת נשארת. החלק השני, הוא לבאר שמה שתמצא מזה השם באלוה ית' הוא כלו מענין הקיום, וזה יתחיל מאומר וכל עמידה בשם ית' עד אומר בזכרי שתוף רגל. החלק השלישי, לבאר שכבר נמצא זה השם לא בדברים האנושים לבד, ולא באלהים לבד, כי אם בדברים המשותפים בין הש"י ובין האדם, ושהוא ג"כ מענין הקיום, וזה יתחיל מאומר ומזה הענין אמר אל משה עד סוף הפרק:
עמידה שם משתתף. יאמר ששם עמידה לא יאמר בהשאלה ולא בספוק אבל הוא שם משותף גמור, כי יאמר על ג' שתופים, אם על העמידה הגשמיית והיא קימת הגוף על רגליו והתמדתו באותה הקימה, כי למחובר משני הדברים האלה ר"ל הקימה וההתמדה בה יאמר עמידה. ולכן אמר הרב כענין הקמת הגוף ועמידתו, ר"ל הקמתו בקומה זקופה והתמדתו באותו מצב. והביא ראיה לזה מאומר ביוסף בעמדו לפני פרעה (בראשית מ"א מ"ו) לפי שהוא היה יושב בבית הסוהר, כי דרך האסורים להתמיד בישיבה, וביציאתו משם לדבר אל המלך מבואר נגלה שלא דבר אליו כי אם מעומד וקימה, והוא ממה שיורה שהעמידה יאמר על הקימה וההדמתה (צ"ל וההתמדה) בה, ולפי שכבר יחשוב חושב שלא יגזור זה הקימה כי אם היותו משרת את פרעה ועושה עבודתו, לכן הביא ראיה שנית אם יעמוד משה ושמואל (ירמיה ט"ו א') והוא מאמר הלציי כלומר אם יעמדו ויקומו מקברם אשר הם שוכבים שמה ויתמידו לעמוד לפני בתפלה ותחנונים כדרכם. ולפי שגם בזה לא נחה דעתו כי אולי יחשוב שלא אמרו כי אם על התפלה לא על הקימה הגופנית, הביא עוד פסוק והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית י"ח ח') הנאמר באברהם שפשוטו יוכיח שהיה מעומד בעת שהיו המלאכים יושבים תחת העץ אוכלים לפניו והוא היה משרת אותם:
ועם היות שהרב כפי מה שכתב בפמ"ב ח"ב דעתו נוטה שהיה כל זה במראה הנבואה ושהם לא אכלו שם לחם, ואברהם לא עמד עליהם, אבל זה כלו מראה נבואיית שראה אברהם ע"ה. הנה כאן המשיך הרב הדברים כפי פשט הכתובים, אח"כ יחקור עליו במקומו הראוי כפי הנאות לו, והוא א"כ מדרכי הסבה החמישית מסבות הסתירה שבאו בהקדמת הספר הזה. זהו השתוף האחר שנראה בשם עמידה שיאמר בו עמידה בהפסק הדבר ומניעתו. והביא ראיה לזה מאומר באיוב עמדו לא ענו עוד העתיקו מהם מלין (איוב ל"ב ט"ז) שההעמדה ההיא נאמרה על הפסק הדבור, וגם כן ותעמוד מלדת (בראשית כ"ט ל"ה) שנאמר בלאה שהוא מההפסק מהלידה. וראוי שתדע שהשתוף הזה לא הביאו הרב בלי צורך אבל יכוין בו ואם לא זכרו, לענין מהאחד שכבר השרשנו שלא יביא מהשמושים כי אם הצריכים לענינו. ואחשוב אני שרמז בזה למה שאמר במרכבה בעמדם יעמודו (יחזקאל א' כ"א) ושאין פירושו הקיום וההשאר כמו שחשב האפודי בפ"ב מחלק שלישי, אבל פירושו ההמנע וההפסק. ואמר כי בלכת החיות שהם הגלגלים לדעת הרב ילכו האופנים לעומתם, והם לדעתו היסודות שירכבו ויעשו ההויה כפי המסודר אליהם מהגלגלים, ובעמדם יעמודו ר"ל כשהמערכה השמימיית הפסק מההויה ולא יחייבה, הנה היסודות לא יעשו אותה, וזה אמר ובעמדם יעמודו ובהנשאם מעל הארץ ינשאו האופנים לעומתם כי רוח החיה באופנים, כי בהנשא החיות הגלגליות מעל הארץ, כלומר מחייב ההויה בארץ, ינשאו ויפסקו האופנים היסודיים ממנה, לפי שהכל מסודר מלמעלה, ורוח החיה באופנים, זהו מה שראוי שיפורש בכתובים האלה לדעת הרב ושרשיו כפי המרכבה, וכבר העיר עליו במלות קצרות בסוף פרק ב' ח"ג. ומפני זה א"כ לשון עמידה כאן על ההמנע וההפסק שהוא הנרצה בעמידת החיות, ולא אמר על המנוחה לפי שאין בהם מנוחה עם היות פעולותיהם הפסק כפי סדר מצבם:
למען יעמדו ימים רבים. הרב הביא לענין הקיום ראיות מהפסוק. הא', למען יעמדו ימים רבים (ירמיה ל"ב י"ד). הב', ויכלת עמוד (שמות י"ח כ"ג). הג', עמד טעמו בו (ירמי' מ"ח י"א). הד', וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"א ג'), ויקשה למה הביא כ"כ מהראיות. ועוד למה בב' הראשונים לא פי' דבר ובב' האחרונים פי' בהם הקיום. ואחשוב אני שהקיום וההשאר שהביא הרב, ראה שכבר יאמר על הדברים הגשמיים, בהיותם קיימים ועומדים זמן רב, ועל זה המין מהקיום הביא למען יעמדו ימים רבים שנא' בספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי שציוהו שיתנם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, ועם היות שאפשר שיפורש זה במראה הנבואה, הנה כפי הפשט נאמר על קיום הספרים, ואמרו במשה ויכלת עמוד, ששניהם יפלו בקיום והשאר הדברים הגשמיים. וראה שגם כן יאמר השתוף הזה על קיום הדברים הנפשיים שאינם גשם ועליהם הביא ב' הראיות האחרונות. עמד טעמו בו, וצדקתו עומדת לעד, ולפי שקיום הדברים הגשמיים בלתי צריך לתאר הניח הפסוקים שהביא עליו מבלי תוספת ביאור. אבל בקיום הדבר שאינו גשם שיקשה לציירו, הוצרך לפרש הפסוקים באופן יסכימו עליו, וביאר עמד טעמו בו, שאין כפשוטו שהפסוק אומר שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך ע"כ עמד טעמו בו וריחו לא נמר (ירמי' מ"ח י"א) והוא משל לאומת מואב שלא הלכה בגלות אבל כבודה חדש עמה, ועל אותו הכבוד שלא גלה ולא נחלק אמר לשון עמידה, עמד טעמו בו, והוא מורה שיאמר עמידה וקיום בדברי הכבוד והשמחה עם היות שאינו דבר גשמי. ומפני זה הוצרך הרב לפרש עמד טעמו, התקיים ונשאר ולא נשתנה, וכן וצדקתו עומדת לעד, שהעמידה ההיא הנאמרת על צדקת הצדיקים אמר הרב שפירושו קיימת נשארת להיותו שכר נצחיי ואינו דבר גשמיי:
הנה בזה עשה הרב ג' שתופים לשם עמידה והוא החלק הראשון מדברי הפרק בביאור שתוף השם ואופני שמושו וכל עמידה בהש"י היא מזה הענין, זהו החלק הב' מדברי הפרק. והוא בביאור באי זה מהשמושים האלה יאמר העמידה הנזכר באל ית', ואמר שהוא מהשתוף השלישי ר"ל מענין הקיום, והביא ועמדו רגליו ביום ההוא (זכרי' י"ד ד') ופי' שהוא שיתקיימו סבותיו, לפי שרגל יאמר על הסבה כמו שיבאר בפרק כ"ח מזה החלק בשתוף רגל, ולפי שלא נחשוב שאמר סבותיו בהיותם סבות לאלוה ית', והוא מסובב מהם חלילה, לכן פי' הרב ואמר כלומר מסובביו שהם מסובבים ממנו, ונקראו סבות להיותם סבות לכל מה שיתחדש וכאלו אמר יתחדשו סבות הדברים כלם אשר הם ממנו ית', וכן פירשו הנרבוני. וכבר הודעתי שהעמידה הנאמרת במרכבה אינה מזה השתוף, לפי שאינה סותרת להליכה הנזכר בהם, אבל הוא כמו שפירשתי, (שהיא ההמנע וההפסק). ואמנם אמר בזכריה (א' ח') ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, אפשר כפי שרשי הרב שפירושו מענין הקיום, כדברי האפודי, ומזה הענין אמר במשה. זהו החלק השלישי מדברי הפרק:
ואמר הרב בפסוקים האלה ומזה הענין, ולא ערבם עם שאר הפסוקים שהביא לענין הקיום לפי שהוא ביאר שיאמר קיום בדברים הגשמיים בקיומם והשארותם וגם כן יאמר קיום בדברים הנפשיים, וכל זה הוא בבני אדם ועניניו לבד, אחר זה הביא בחלק השני באי זה צד יאמר עמידה בו ית', ואמר שהוא על הקיום, ועתה בחלק הזה יאמר שהעמידה הנזכר במשה בפסוקים ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה' כ"ח) אנכי עומד בין ה' וביניכם (שם ה' ה') אינה כולה עמידה אנושיית ואינה כולה אלהיית, אבל היא משותפת לאלוה יתברך ולמשה, ומפני זה לא ערבה עם הראשונות ועשאה חלק בפני עצמו, ואמר ומזה הענין ר"ל ומזה הענין מהדבוק האלהי עם היות שישתתף בו משה, שבשגם הוא בשר אינו כל כך קיים הנה הוא מאותו סוג מהקיום הנבואיי האלהי, והקיום שנרצה במשה, אינו כמו שחשב האפוד, שהוא הקיום בעיונו ומושכליו, ושהוא היה עומד בין השכל הפועל ובין ישראל, כי נבואת משה רבינו ע"ה לא היתה מהשכל הפועל ולא ניתנה התורה ממדרגתו, אבל העמידה הנזכרת בו ע"ה היא הקיום וההתמדה בנבואה ובדבקות האלהי מבלי שיפסיקהו החומר וצרכיו, ולזה אמר האל יתברך שישראל להיותם חמריים ישובו לאהליהם להתעסק בצרכי הגשמיות כי לא יכלו להתמיד הדבקות והנבואה, אבל משה לשלמותו יעמוד עמו יתברך ר"ל יתמיד באותו דבקות כמו שהתמיד ארבעים יום וארבעים לילה בדבקות נמרץ בלי הפסק, ולכן אמר הוא ע"ה על עצמו אנכי עומד בין ה' וביניכם, ר"ל שהוא התמיד בדבקות האלהי ההוא בשעת נתינת התורה והמצות, וכאלו היה טבע ממוצע בין השכלים הרוחניים ובין האנשים, וזהו אומר עומד בין ה' וביניכם כי היה באותו מעמד בגדר ההפשטה מהחומר עד כאלו לא יוכלל בגדר אדם. ולפי שמלבד הפלא אשר במציאות הדבר הזה הנה היותר מופלא הוא ההתמדה בו, אמר בזה לשון עמידה, וזהו עומד בין ה' וביניכם. והבן זה כי אליו כיון הרב באמר ומזה הענין: