צלם ודמות וכו'. הנה התחיל הרב בשתוף הזה שהוא ענין מענייני מעשה בראשית, לפי שמשה אדוננו בו התחיל התורה גם כן, וגם כן להיות כולל כל חלקי הגשמה. ואצלי עוד לסבה שלישית, והיא לבאר שהאדם נאמר שהוא בצלם אלהים מפני ההשגה השכלית אשר לו וע"כ ראוי שישים כל השתדלותו בעיוניות, יען מפני זה נאמר עליו שהוא בצלם אלהים. והנרבוני כתב התחיל בזה כי הוא התכלית וראשית המחשבה אחרית המעשה והוא כולל כל חלקי הגשמה. והוא ירצה שהתחיל הרב בשתוף צלם לפי שהוא התכלית באדם ר"ל ההשגה בפעל, שכיון במלת צלם, ושם הרב ראשית המחשבה כל התחלת מחשבתו ועיונו בזה הספר במה שהוא אחרית המעשה באדם והיא ההשכלה שנקראת צלם. ואפשר לומר שכיון ג"כ הנרבוני לומר שהתחיל הרב ספרו בצלם וסתם ספרו בפרק החכמה ושניהם אחד, וראשית המחשבה סוף המעשה, וזו סבה אחת. אחר זה זכר סבה אחרת שנייה, והיא אמרו: והוא כולל כל חלקי הגשמה:
כבר חשבו כו'. מה שלא אמר בשאר השתופים להעיר על האומרים שיש אל אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה ומביאים ראיה מפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בחשבם שצלם ודמות נאמרו על תמונת הדבר ותאריו ומקריו, ועליהם אמר כבר חשבו בני אדם. והשיתופים האלה שזכר יצדקו לבד באופן שמושם בלשון הערב, ושני השמות האלה צלם ודמות, הם מחולפים בלשונותיהם, על כן בני אדם האלה הוכיחו הדבר מלשון עברי, ולפי שהיה כוונתם להעיר על מה שאמרתי, אמר הרב, והביא זה אל ההגשמה גמורה לאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וחשבו שהשם על צורת אדם, עם היות שהביא ג"כ דעת אחרים שהגדילו גשמות האלוה ואמרו שאינו בעל ידים ופנים כמו שיזכור:
והתחייבה כו'. אל תחשוב שיכוין הרב בלשון הזה שמדעת בני אדם שזכר יתחייב וימשך גשמות באל ית', כי הם אמרוהו בפירוש ואיך יאמר הרב שימשך ויתחייב לדעתם כאלו הם לא בארהו, אבל יאמר הרב שמה שאמרו בני אדם בזה לא נפלו עליו באפשרות הסברא, והטו אליה, אבל היה זה בעיניהם אמונה מחוייבת א"א שידומה חלופה, וזהו אמרו והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, ונתן הסבה למה היתה האמונה הזאת הכרחית ומחוייבת לדעתם. ואמר שהתחייב מפאת הפסוק ומפאת המופת, אם מפאת הפסוק לפי שהוא מיחס כלים ותוארים גשמיים לבורא ית', וזהו אמרו. וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. ואמנם מפאת המופת כי האנשים האלה חשבו שאחרי שהאל ית' נמצא, יתחייב שיהיה גשם כי אין הנמצא זולת הגשמי, וזהו שאמר הרב וגם ישימו השם נעדר אם לא יהיה גוף, ר"ל שלדעתם ישימו את הש"י נעדר אם לא ישימו גוף:
אמנם כו'. לפי שהאנשים האלה נפלו לדעתם באמונה הכוזבת הזאת מפאת השכל ומפאת הכתובים, רצה הרב להשיב על שתי ראיותיהם, ואמר שמה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמית רצו לומר מצד עצמו, וג"כ מפאת היות ית' אחד שאין מקום אליו אלא בסלוק גשמות ממנו, לפי שהגשם מתחלק, ואם כן אינו אחד מכל צד, כיון שאפשר שיתרבה מצד חלקיו, הנה כל זה שהוא מצד המושכל אמר הרב שלא ידבר ממנו בזה המקום, אבל יביא אחר זה מופת עליו בתחלת החלק השני מזה הספר, וישאר א"כ להשיב כאן למין השני מראיותיו, והוא פשוטי הכתובים, וזה שאמר. אבל הערתנו הנה בזה הפרק היא לבאר ענין צלם ודמות:
שמה המיוחד וכו'. לפי שבני אדם החושבים הסברא הכוזבת שזכר, היה טעותם בשמוש לשון העברי בצלם ודמות, השיבם הרב כפי דבריהם, ואמר שהצורה המקרית אצל ההמון בלשון עברי היא תאר, וקוראה הרב מפורסמת מפני שההמון לא ירגישו בצורה עצמית, לפי שהיא ממושגי השכל אשר יוחדו למשכילים, וההמון ישיג המוחשות בלבד, ולכן הצורה המפורסמת אצלם היא המקרית לבד. והנה הביא הרב לזה ראיה, אם מהצורה המקרית הטבעית באמרו יפה תאר ויפה מראה (בראשית ל"ט ו') מה תארו (שמואל א' כ"ח י"ד) כתאר בני המלך (שופטים ח' י"ח), והביא אחרי כן מהמלאכותיית באמרו. ונאמר בצורה המלאכותיית, ואמר עוד, אמנם צלם נופל על הצורה הטבעית ובזה הבדילה מהמלאכותיית שזכר. ולפי שעדיין ישאר לחשוב שיאמר על הצורה המקרית שיעשה הטבע, כי עם היותה מקרית הנה נקראת טבעית כיון שאינה כי אם בטבע, מפני זה הוסיף הרב לומר. ר"ל על עניין אשר בו נתעצם הדבר, ואין המקרה מה שיתעצם הדבר בו כי אם הצורה עצמיית, וזה הוא אמרו, והיה מה שהוא, ר"ל שהצורה העצמית היא מהות הדבר, והיה בה מה שהוא לא בצורה המקרית. והנה הוסיף הרב לומר בזה. והיא אמתתו לפי שהצורה הטבעית העצמית שהיא מהות הדבר ועצמותו, כבר תהיה כוללת בצורה הצומחת או החיונית באדם, ועכ"ז לא נקרא צלמו לפי שישתתף בה עם שאר הצמחים והבעל חי, הנה להבדילה מזאת הצורה הטבעית העצמית הכוללת אמר הרב עוד והיא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, ר"ל שהיא הצורה האחרונה מחדשת המין, וזאת הצורה המיוחדת לבדה נקראת צלם, וזהו אמרו מאשר הוא הנמצא ההוא. ולפי שכל זה דבר הרב על דרך כלל בכל צורות הדברים מייחדות המינים, זכר הענין הזה בפרט באדם, וזהו אמרו אשר הענין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית, ר"ל שהצורה הטבעית העצמיית המיוחדת באדם היא הכח או הנפש אשר בעבורה ומפעולתה תהיה השגה האנושית, ר"ל בפעל. ואמר הרב שכאשר נאמר באדם שהוא בצלם אלהים, לא יאמר מפני השכל בכח אשר בו, כי מפאת ההכנה אינו בצלם אלהים ובדמותו, אבל הוא מפאת המושכלת וההשגה אשר בפועל, כי מזה הצד ר"ל משכל היותו בפעל הוא דומה לנבדלים וזהו אמרו מפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלהים:
ולכן נאמר צלמם תבזה כו'. הוקשה לרב אמרו צלמם תבזה (תהלים ע"ג ב') שיורה שיאמר צלם על התאר הגופני, ולזה אמר שאמרו ה' בעיר צלמם תבזה לא נאמר על תכונת האברים ותארם כי אם על הצורה המינית אשר לרשעים ועל נפשותם. והנה הכריח הרב פירושו באמרו כי הבזיון דבק בנפש, וכוונתו בזה מה שאמר הפילוסוף בספר המדות שאין ראוי לבזות האדם על היותו כעור הצורה או בעל מום גופני ולא לשבחו על היותו יפה תאר ויפה מראה, לפי שהענינים הגופניים הם מפעולת הטבע ואין לבחירת האדם יכולת עליהם, ולכן אין ראוי שישובח עליהם או יתגנה ויתבזה, אבל השבח והגנאי או ההלול והבזיון, הוא בפעולות שהאדם עושה בבחירתו ורצונו, ולכן ראוי שיפורש השם בעיר צלמם תבזה על צלם הנפש, והוא דעותיהם ומדותיהם הנמשכים מהשכל לא דבר גופני. ולפי שהוקשה עוד לרב אמרו צלמי טחוריכם (ש"א ו' י"א) שהיו צלמים נעשים במלאכה לדחות היזק הטחורים, ויראה שלא נקראו צלמים כי אם מפני תארם המקרי, לא על הצורה המינית כיון שאינה בהם, לזה נצטרך לומר שלא נקראו צלמים מפאת התאר אשר להם, כי אם מפאת הכח והסגולה אשר היה בהם לדעתם לדחות היזק הטחורים, ולכן נקראו בכלל הצלמים צלמים מפאת הכח הנחשב בהם לא מפני תארם:
אמנם דמות כו'. הנה הרב עשה בענין הדמות שני מובנים, א' מהם הוא על התאר המקרי המושג לחושים, והב' על ענין הדברים ועצמותיהם. אבל במובן הא' לא הביא פסוקים כמנהגו בשאר השתופים, ואמר לבד אמנם דמות שם מן דמה, והסבה שלא פי' בו עוד לפי שהדמיון הוא סוג מסוגי האיכות דומה ובלתי דומה והוא מקרה, ולכן לא נצטרך להביא עליו פסוקים כי הוא דבר מבואר, והביאם במובן הב'. ואמר עוד, וכן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביפיו דמיון בענין היופי ר"ל שעם היות שאמר הכתוב לא דמה אליו ביפיו (יחזקאל ל"א ח') אין ראוי שיובן בו על היופי והתאר הגשמי, לפי שהפסוק הוא ביחזקאל נאמר על אשור ועל פרעה, ואיך ימשל וידמה אותם לארז אשר בלבנון, בתואר המקרי, כי אם בענין היופי ר"ל לא ביופי עצמן כי אם בענינם. וכן נאמר דמות הכסא (שם א' כ"ו) אחרי שהביא הרב לענין הדמוי שיאמר על הדברים הנפשיים כפי הטבע, הביא אחרי כן פסוקים מענין הדמיון שיאמר בנבואה. והוא אמרו: וכן נאמר דמות כסא שיורה על ההתנשאות והמעלה להיות האל ית' מניע גלגל ערבות, ולזה יתאר לו בכסא, וכן הביא דמות החיות (שם א' י"ג) ואמר שהוא דמות בענין, ירצה שהגלגלים הם חיים משכילים ומפני ההדמות הזה בחיות וההשכלה דמה אותם בחיות. וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו, כוונת הרב כמו שאמרתי, שעם היות שההבדל העצמי אשר למין האדם הוא היותו מדבר, ר"ל היות לו כח על הדבור והוא משיג במחשבה ועיון, ונקרא זה בגדר הנפש שלמות ראשון, הנה לא נאמר בו מזה הצד שהוא בצלם אלהים כי אם מפאת שלמותו האחרון והיא ההשגה והדבקות בפעל, ומזה נדע שהרב יסבור שהנפש היא ההכנה כדעת אלכסנדר וכמו שאמרו עוד בשתוף נפש בפ' מ"ב ובפ' ס"ט בשתוף רכב. ולפי שהשכלת האדם וידיעתו לא תדמה ולא תיוחס לידיעת האל והשכלתו, אמר הרב בכאן; שהדבר אשר בו ידמה השכלתנו להשכלתו ית' הוא שהשכלתנו לא ישתמש בה חוש ולא יד ורגל, כמו שהשגת הבורא אינה ג"כ בחוש ולא בכלי, וזה אמרו וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו מאד וכו' והיא ההשגה השכלית ר"ל השגה בפעל, אשר לא ישתמש בה חוש ר"ל בעת ההשגה, עם היות שיקדם אליה השתמשות החושים והשגתם הנה יהיה מזה הצד דומה להשגת הבורא אשר אינה בכלי, ר"ל לא שהשגתנו תדמה להשגתו כי אם מצד אשר אינה בכלי, באותו דבר לבד ידמו, ולזה אמר הרב ואם אינו דמיון באמת ר"ל שהוא דמיון בשלילה לא בחיוב. והנה אמר הרב ונאמר באדם מפני זה הענין לאמר שעם היות שכפי האמת אין הבחינה כי אם בשלילות, כמו שאמרתי, הנה בהעברה וכפי המפורסם יאמר באדם שמפני השכל האלהי המדובק בו הוא בצלם אלהים, והכוונה כלה איך שיהיה שהש"י אינו גשם ובעל תמורה ולא תמונה. והעולה מזה שהרב יפרש מלת צלם שיאמר לבד בצורה המיחדת המין או שיהיה שם משותף כמו שזכר: